זריקת אבן על אוטובוס

להלן גזר דין בנושא זריקת אבן על אוטובוס: גזר - דין כנגד הנאשם (להלן: "הנאשם"), הוגש כתב אישום על פיו יוחסו לו העבירות הבאות: [1] סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, - עבירה לפי סעיף 332 (3) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "החוק"). [2] חבלה במזיד ברכב, - עבירה לפי סעיף 413 לחוק. מן העובדות שבכתב האישום עולה כי, המתלונן היה במועדים הרלוונטים נהג אוטובוס הסעות שמספרו - 00-342-14 (להלן: "האוטובוס"). ביום 19/10/05, הסיע המתלונן תלמידים, עימם נמנה גם הנאשם, אל בית הספר בכפר סכנין. במהלך הנסיעה פרץ ריב בין הנאשם לתלמיד אחר. המתלונן הפריד בין השניים וביקשם לשבת בנפרד זה מזה. הנאשם סירב והחל להתווכח עם המתלונן. המתלונן התקשר לאחראי על ההסעות בבית הספר, והלה אמר לו להוריד את הנאשם מן האוטובוס, המתלונן עשה כן. בהמשך אותו יום, הגיע המתלונן עם האוטובוס לכפר בועינה נוג'ידאת, בו מתגורר הנאשם. כאשר הגיע לכניסה לכפר, המתין לו שם הנאשם ובעוד האוטובוס בנסיעה, השליך לעברו אבן אשר פגעה בשמשה הצדדית שמאלית של האוטובוס והשמשה התנפצה. במעשיו אלה השליך הנאשם אבן לעבר האוטובוס בכוונה לפגוע בו ובמתלונן שנהג בו ואף חבל במזיד באוטובוס. כבר במהלך הישיבה הראשונה בה קויימה ההקראה, הסכימו הצדדים על תיקון כתב האישום. הנאשם הודה בכתב האישום ובשל גילו נמצא כי, ביצע את העבירה והוא נשלח לקבלת תסקיר. תסקיר קצין המבחן: תסקיר ראשון הוגש ביום 20/12/06, ממנו למדתי כי, הנאשם כבן 18 שנים, בן למשפחה מוצא ערבי מוסלמי, ותושב הכפר בועיינה נוג'ידאת. משפחת המוצא מונה זוג הורים ו- 6 ילדים בגילאים 23-3. האב עובד לפרנסתו כקבלן לעבודות חפירה. האב טען כי, התנהגותו של הנאשם בעת ביצוע העבירה הינה חריגה לנורמת המשפחה וטען כי, ההתייחסות של האחרים אל הנאשם כאל תלמיד בדוואי היחיד שנוסע באוטובוס כאשר כל יתר התלמידים הינם בנים למשפחות "פלאחים", וזאת על רקע מתיחות העוברת מדור לדור בין שני המחנות, היא אשר תרמה לאירוע. האם עקרת בית. כל הילדים סמוכים על שולחן ההורים. קיימת מערכת יחסים חמה ותומכת בין בני המשפחה. הנאשם רואה בהוריו דמות חיובית להזדהות. איש מבני המשפחה אינו מעורב בפלילים. בחודש 6/06, סיים לימודיו התיכוניים, ומאז עובד כמפעיל מחפרון באילת. קצין המבחן סבור כי, הנאשם בעל רמת תפקוד ממוצעת, אשר פעל לפי נורמת התנהגות מקובלות ביסודן, מצוי בשלב גיבוש עצמי וחיפוש זהות, כיום חש בלבול וחוסר שלמות. לא נמצאו כל קווים עבריינים באישיותו. הרקע למעורבותו בעבירה זו, נובע מתחושת דימוי עצמי פגוע וקורבנות. הנאשם מצא בזריקת האבן, פורקן לכעס וסיפוק מידי ליצר הנקם. הנאשם קיבל אחריות לביצוע העבירה, תוך ביטוי לתחושת קורבנות ותיאר יחסים מתוחים בינו לבין התלמידים האחרים שנסעו בהסעה בשל היותו הבדוואי היחיד. מתיחות שגברה, לדבריו, לאחר שסיפר לאחד הילדים, שהוא מתכוון להתגייס לצה"ל. הנוסעים בהסעה כינו אותו בשם "בדוואי בוגד". הנאשם טען כי, המתלונן אשר עצר את האוטובוס בצד הדרך הצטרף לתלמידים בכך שציין כי, הבדוואים אכן בוגדים וביקש מהנאשם לרדת מהאוטובוס, חש מקופח מכך שהמתלונן הכריח רק אותו לרדת ולא יחד עם התלמיד הנוסף. הוא נאלץ לרדת והלך ברגל. הדגיש את רצונו להתגייס לצה"ל, וביקש לזרז את ההליך הפלילי כדי לאפשר לו להתגייס למג"ב. קצין המבחן ערך בירור אצל שלטונות צה"ל, שם נמסר לו כי, עבר פלילי כלשהוא אף ללא הרשעה מונע גיוס למג"ב. באשר לגיוס ליחידות אחרות, הרי שכל מקרה נשקל לגופו כולל השאלה, אם קיימת הרשעה או לא. הנאשם לא ביטא נזקקות טיפולית. קצין המבחן התרשם כי, הנאשם מסוגל לשמור על רמת התנהגות מקובלת. באשר להרשעה, קצין המבחן התקשה לנקוט עמדה, יחד עם זאת המליץ על עונש של עבודות של"צ. תסקיר משלים הוגש בענינו ביום 21/1/07, ממנו עולה כי, הנאשם למד את הלקחים הנדרשים ממעורבותו בעבירה, הבין שפעל מתוך סערת רגשות ולא מתוך שיקול נכון. קצין המבחן סבור כי, הרשעה יכול שתפגע בגיוסו לצה"ל, אולם לא בהכרח תמנע גיוסו. קצין המבחן המליץ שלא להרשיעו לצד הטלת ענישה בעלת אופי שיקומי חינוכי, כגון צו לשרות תועלת הציבור בהיקף של 350 שעות. הנאשם צעיר לימים, ללא הרשעות, כך שהרשעה יכול שתפגע בעתידו ומימוש תוכניותיו. תוכן תוכנית של"צ. טיעוני הצדדים לעונש: [א] ב"כ המאשימה ביקש שלא לקבל המלצות התסקיר. הנאשם לא נטל אחריות על ביצוע העבירה. הסיכון הרב הגלום בעבירה מסוג זה יכולה להביא אף להרג. העבירה בוצעה מכעס וחוסר יכולת שליטה עצמית. הנאשם ארב לאוטובוס כדי לנקום במתלונן, בכך יש חומרה יתרה. הגיש פסיקה ממנה נלמדת רמת הענישה הנוהגת. ביקש להרשיע הנאשם ולגזור עליו עונש מאסר שיכול שירוצה בעבודות שירות. [ב] הסניגור טען לעונש וביקש לאמץ את המלצות התסקיר המשלים. הסניגור הגיש את הודעת הנאשם במשטרה, שם הסביר את הרקע לביצוע העבירה, בכך שנסע יחד עם קטינים אחרים מכפר בועיינה ללימודים לאחר שסיפר לאחד מחבריו כי, ברצונו להתגייס לצה"ל, החלו הקטינים להקניטו ולהשמיע דברי גנאי כלפיו מידי יום, ואמרו שהינו בדוואי, שמן הראוי שלא יסע איתם. ביום האירוע התפתח ויכוח מילולי בין הנאשם לקטין אחר, המתלונן בחר להוריד את הנאשם מהאוטובוס בהיותו הבדוואי היחיד מכפר בועיינה. הוריד אותו במקום מרוחק מכפר מגוריו והוא נאלץ ללכת רגלי דרך ארוכה. הנאשם חש פגוע, מושפל ונסער מהתנהגות המתלונן כלפיו ולכן ביצע העבירה ברגע של כעס ותוך הפעלת שיקול דעת רגעי מוטעה. טיעון זה נמסר מיד בהזדמנות הראשונה במשטרה. התסקיר מתאר את הנאשם באופן חיובי. לנאשם אין כל הרשעות קודמות והוא ביצע את העבירה בהיותו קטין. הודה וחסך זמן שיפוטי יקר. יש בהודעה, הן במשטרה, הן בבית המשפט והן בפני קצין המבחן, משום הבעת חרטה כנה ואמיתית. זוהי עבירה יחידה עליה הביע חרטה כנה. לפיכך, יש לראות באירוע זה מעידה חד פעמית ולא כזו המעידה על התנהגותו הרגילה. סומך טיעוניו על אשר נקבע בע"פ 2083/96, שם נקבעו הפרמטרים והקריטריונים לענין ההרשעה, ולפיהם יש לקבוע שאין להרשיעו בדין. הרשעה תפגע בעתידו הן משום גילו הצעיר והן משום גיוסו לצה"ל. יש להעדיף ענישה שיקומית. מבקש לאמץ את המלצות התסקיר. ההרשעה: מקום שקטין עבר עבירה, בית המשפט אינו חייב להרשיעו בדין (ראה סעיף 24 לחוק העונשין (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) התשל"א - 1971. בית המשפט העליון קבע את המבחנים לשיקול הדעת בענין זה, בע"פ 4516/91, 4518/91 מדינת ישראל נ' פלונים, פד"י מו' (1) 634, שם נאמר: "בית המשפט אשר קבע כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו, חייב להרשיעו בדין. לא כן בית המשפט הדן בענינו של קטין. משקבע בית המשפט כי, הקטין ביצע עבירה, עומדות בפניו האפשרויות הבאות (סעיף 24 לחוק הנוער); האחת, להרשיע את הקטין ולגזור את עונשו. החליט כך, רשאי הוא להטיל על הקטין כל עונש, זאת בכפוף להוראות הקבועות בסעיף 25 לחוק הנוער. השניה, לצוות על אחד או יותר מהאמצעים ודרכי הטיפול המנויים בסעיף 26 לחוק הנוער. בחר בית המשפט בחלופה זו, אין הוא מרשיע את הקטין, אך הוא מצווה על נקיטה באמצעים ובדרכי הטיפול האמורות. השלישית, לפטור הקטין בלא צו כאמור. במקרה זה אין בית המשפט מרשיע את הקטין ואין הוא מטיל עליו כל אמצעים או דרכי טיפול ... נקודת המוצא העקרונית הינה, כי אם שוכנע בית המשפט כי, קטין עבר עבירה, לרבות עבירות הקשורות בתנועה, הוא מוסמך להרשיעו בדין. עם זאת כפי שראינו, בית המשפט רשאי שלא להרשיע את הקטין. שיקול הדעת בענין זה קשור בהשפעתה של עצם ההרשעה על הקטין ועל עתידו. מקום שהעבירות בהן הורשע הקטין אינן חמורות בנסיבותיהן, ואילו האפקט השלילי של ההרשעה הוא ניכר, רשאי בית המשפט שלא להרשיע את הקטין". עוד בענין עצם ההרשעה, נאמר על ידי כב' השופטת בינייש, בע"פ 4890/91 פלוני נ' מדינת ישראל, פד"י נו' (1) 594, 602: "כשמדובר בעברין קטין, יש לתת משקל רב במיוחד בגדר נסיבותיו האישיות גם לגילו של העברין ולסיכויי שיקומו. בחוק הנוער הביע המחוקק עמדתו ולפיה, ענישת נוער עבריין תכוון ככל הניתן לשיקומו של קטין על מנת להחזירו לתפקוד נורמטיבי בחברה. על כן הציב המחוקק בחוק הנוער דרכי טיפול שונות שעומדות לפני בית המשפט בבואו לגזור את העונש, ובהן אף האפשרות להמנע מהרשעתו של קטין לאחר שנמצא כי, ביצע את העבירה (סעיף 24 לחוק הנוער), זאת ועוד, כאשר מדובר בנאשם שהוא קטין. הכלל הוא שבית המשפט יבחן בראש ובראשונה, את נסיבות הקטין ואת האפשרות לשקמו .... יחד עם זאת, בחינת אפשרויות השיקום מהווה את תחילת הדרך, אך לא את סופה. בבחירה בין שיקום לבין הרתעה או הגמול, עלינו לבחון ככל הניתן את האפשרות לשקם את הקטין העבריין, אך איננו יכולם להתעלם משיקולי ענישה אחרים ובהם ההרתעה או הגמול הנלמדים, בין היתר, מחומרת העבירה. במילם אחרות, שומה עלינו לבחון את העבריין הקטין והן את העבירה שביצע". דברים אלה יש ליישם הלכה למעשה, תוך עריכת איזון מתאים בין כל השיקולים הצריכים, לכל שלב בו מצוי הנאשם, בעת גזירת הדין. למדנו איפוא כי, השאלה הקשה האם יש להרשיע נאשם, קטין כבן 17 שנים ומחצה, בעת ביצוע העבירה, הינה שאלה מורכבת הצריכה להישקל במשקלות המאזניים, כאשר מחד, עומדת חומרת העבירה שמשקלה כבד עד מאוד ואליה חוברים שיקולי ההרתעה והתגמול, כחלק מן האינטרס הציבורי. מאידך, על כף המאזניים האחרים, עומד העיקרון אשר גם הוא כבד משקל עד מאוד, של נסיבות המקרה הספציפי, נסיבות העבריין הספציפי העומד בפנינו לדין. בכלל זה גם האינטרס הציבורי שבשיקום נאשם כה צעיר לימים והחזרתו למסגרת חיים נורמטיביים תורמים, אל מול הסיכון שענישה והרשעה יכול שתפגע במהלך חייו פגיעה קשה הרבה יותר מהעונש עצמו. כל זאת אני שוקלת אל מול חומרת המעשה, נסיבותיו ותוצאותיו. נסיבותיו של מקרה זה הינן חמורות מעצם הסיכון שבמעשה, אשר יש בו משום סיכון ממשי לנוסעי האוטובוס. עוד סיכון יש במעשה בכך שנעשה מתוך כעס וחוסר שיקול וחוסר יכולת לעצור את הכעס והרצון לנקום במתלונן אשר עליב בנאשם וגרם לו עוול, לדעתו. ברור שמן הפן ההרתעתי והצורך בהגנה על שלום הציבור, יש לתת משקל ממשי לצורך בהרתעת הרבים, והצעירים בפרט, מפני שימוש באלימות מכל סוג שהוא, כדרך לפעול פעולות נקמה. מאידך, עלינו לשקול את תוצאות המעשה שבמקרה הנדון - היינו, היו נזק לשמשה צדדית של האוטובוס. כן עלינו לשקול את הנסיבות שגרמו להורדתו של הנאשם מן האוטובוס, אלה הובהרו בהודעה שהוגשה מטעמו, כך לפחות לתחושתו. יחד עם זאת, משקל ניכר יש לתת לנסיבותיו האישיות של הנאשם שבפני. הנאשם עבר את העבירה כשהוא קטין כבן 17 ומחצה, ללא כל עבר פלילי. סיים את לימודיו התיכוניים, בן למשפחה נורמטיבית אשר יחידיה פועלים באורח נורמטיבי, משפחה חמה ותומכת. הנאשם הביע רצון, אף הגיש בקשה להתגייס לצה"ל. על פי תסקיר קצין המבחן הובהר כי, הרשעתו בדין יכול שתגרום לכך שלא יגוייס לצה"ל. רצונו להתנדב לשרות בצה"ל מלמד על צעיר אשר יש בו ביכולתו לתרום מעצמו ומזמנו לשם שרות הציבור, יש לראות בכך, משום תרומה משמעותית המדברת בעד עצמה. עוד עולה מתסקיר קצין המבחן כי, אין מדובר בנער בעל דפוסים עבריינים, או קווי אופי עבריינים, וכי סיכויי שיקומו גבוהים מאוד, וכי הפנים היטב את חומרת ההתנהגות, על כן שוכנע קצין המבחן שהרשעתו יש בה כדי לגרום להפרעה ממשית בהמשך חייו. הפועל היוצא בין כל השיקולים מביא אותי למסקנה שיש מקום להעתר לבקשת הנאשם ולא להרשיעו בדין, על מנת שלא לפגוע בהמשך חייו. משמצאתי שלא להרשיעו, על אף חומרת העבירה והסיכון הכרוך בה, נותר לנו איפוא לדון בשאלה, מה העונש שאטיל על הנאשם. לענין זה ברצוני להדגיש כי, יש וראוי לדאוג גם לפן החינוכי של הנאשם הזה ושל עבריינים בפוטנציה. לפיכך, אני סבורה שהטלת של"צ בהיקף המוצע על ידי קצין המבחן, ובתנאי שתוכן תוכנית לעבודות שיהיה בהם פן חינוכי הקשור לעבירה, יהא בכך די. לפיכך, אני מטילה על הנאשם את העונשים הבאים: [א] יירשם לנאשם רישום ללא הרשעה. [ב] הנאשם יבצע של"צ בהיקף של 350 שעות, על פי תוכנית שתוכן ותוגש על ידי קצין המבחן תוך 15 יום. [ג] הנאשם יהיה בפיקוח קצין מבחן למשך 12 חודשים. [ד] הנאשם ישלם למתלונן פיצוי בסך 2,500 ₪ תוך 45 יום. זריקת אבניםאוטובוס