להלן החלטה בנושא זכות העיון במסמכים רפואיים של המתלוננת בתיק פלילי: החלטה הבקשה וטענות הצדדים: ב"כ המבקש הגיש בקשה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן: "החסד"פ") ובה הוא מבקש מביהמ"ש להורות למאשימה להעביר אליו רשימת חומר חקירה שתכלול את פירוט המסמכים הרפואיים והפסיכיאטריים של המתלוננת בתיק, תוך שהרשימה מפרטת את תאריך עריכת כל מסמך ומסמך, שם עורכו של המסמך ומהותו של המסמך. ב"כ המבקש טוען כי המבוקש על ידו הינו משום חובה סטטוטורית המוטלת על כתפי המאשימה ושאמורה הייתה להתמלא עם העברת חומר החקירה להגנה. בנוסף, טוען ב"כ המבקש, כי למבוקש בבקשה חשיבות רבה על מנת שההגנה תוכל לנסות ולמקד את בקשותיה לפי סעיף 74 לחסד"פ ככל שהדברים נוגעים לחומר הרפואי/הפסיכיאטרי הנוגע למתלוננת בתיק זה. ב"כ המשיבה טוענת כי בהתאם להחלטתו של ההרכב הדן בתיק העיקרי פוקססה למחרת היום שבו ניתנה ההחלטה רשימה לסניגור בה צוין החומר הרפואי המתייחס למתלוננת בצירוף תאריכי המסמכים, ללא פירוט של כל מסמך ומסמך. ב"כ המשיבה טוענת כי הסניגור הוזמן למשרדי המאשימה כדי לעבור עם ב"כ המאשימה על כל המסמכים ולבדוק מה לא הועבר אליו, אך הסניגור סירב להגיע למשרדי ב"כ המאשימה. ברקע הדברים אציין כי עוד קודם להגשת בקשה זו הוגשה ונדונה בפני בקשה שהגיש המבקש לפי סעיף 74 הנ"ל ובה ביקש לעין בכל החומר הרפואי/פסיכיאטרי בעניינה של המתלוננת. בית משפט זה דחה את הבקשה וקבע כי אין הדבר נזקק להגנת הנאשם ובהתאם אין מקום להתיר פגיעה בפרטיותה של המתלוננת (ראה החלטה בב"ש 2635/05 מיום 9/11/05). סבור אני כי יש זיקה בין החלטתי שם ובין הבקשה שבפני ובהתאם אתייחס לכך בהמשך. עוד אציין כי את הדיון בפני ניהל הסניגור בהתלהמות והטחת ביקורת אישית בתובעת המופיעה מטעם המאשימה. סגנונו והתבטאויותיו לא כיבדו את המעמד, ובעיקר לא את הטוען. כנראה מחמת עייפות של סוף יום דיונים לא היסיתי אותו מידית, ועל כך אין לי אלא להתנצל בפני התובעת, על שלא מנעתי פגיעה אישית בה. לגופו של עניין, וכפי שיפורט, סבור אני כי לא היה מקום לכל הטחת הביקורת האישית וההתלהמות הדיונית. לאחר שבחנתי את כל החומר שהוצג לעיוני ואת טיעוני הצדדים סבור אני כי התביעה מילאה את חובתה כנדרש בחוק, העמידה את רשימת חומר החקירה לעיון הסניגור כנדרש ואף אפשרה לו להגיע לפרקליטות ולקבל לידיו כל חומר שחסר לו, אם חסר. דיון: באשר לזכותו של הסניגור לקבל רשימה של חומר החקירה נאמר בבש"פ 2043/05 מדינת ישראל נ' גד זאבי ואח', תק-על 2005(3), 3453, עמ' 3461, כך: "סעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי קובע, בצד זכות העיון של הנאשם ב"חומר חקירה", כי לנאשם זכות עיון ברשימה של כל חומר שנאסף או נרשם בידי הרשות החוקרת. מה היחס בין היבט זה של זכות העיון של הנאשם לבין זכותו לעיין ב"חומר חקירה", ומדוע עלה צורך בהוספת קטיגוריה זו? מקורה של תוספת זו לסעיף 74(א) בתיקון מס' 19 לחוק סדר הדין הפלילי מתשנ"ה (סח' 1514, תשנ"ה, עמ' 164) אשר שולבה במהלך חקיקת התיקון האמור בכנסת. תוספת זו נועדה להרחיב את זכות הידיעה של הנאשם בדבר חומר ומהלכי חקירה המצויים ברשות החוקרת בעניינו, וזאת מעבר ל"חומר החקירה" כמובנו הדווקני בחוק. תכלית ההרחבה האמורה לאפשר לנאשם לקבל רשימה של כל החומר הנוגע לאישום שנאסף או נרשם בידי הרשות החוקרת הלכה למעשה, גם אם אינו בגדר חומר רלבנטי לאישום המסווג כ"חומר חקירה". בכך התכוון החוק להשיג את שני אלה: ראשית, להבטיח כי הנאשם ידע מהו החומר שנאסף או נרשם כאמור, כדי שיוכל להפעיל אמצעי בקרה ביחס למיון והסיווג שנעשו בידי רשויות אכיפת החוק בין "חומר חקירה" לבין חומר שנאסף שאינו מהווה חומר חקירה; שנית, הרחבה זו נותנת בידי גורמי התביעה כלי בקרה יעיל לגבי כלל החומר שנצבר בתיק המשטרה, החורג מעבר לחומר החקירה גופו שהועבר לידיה והמוצג לעיונו של הנאשם. החובה להציג בפני הנאשם רשימה של חומר שנאסף ונרשם כאמור מותנית בשני אלה: ראשית, כדי שחומר יהווה חומר ש"נאסף ונרשם" כאמור, עליו להיות קשור ונוגע לאישום בדרך זו או אחרת, גם אם אינו רלבנטי לו באופן שיש בו כדי להופכו ל"חומר חקירה". לפיכך, סעיף 74(א) מדבר בחומר שנאסף ה"נוגע" לאישום. חומר שהמשטרה "נתקלה" בו באקראי אגב ביצוע החקירה והוא אינו נוגע לאישום כלל ועיקר לא ייחשב "חומר שנאסף או נרשם", כאמור, ויש להתעלם ממנו לחלוטין. לכך התייחס עו"ד ד. ארד-איילון ברשימתו החשובה "איך למנוע הפתעות לא נעימות: החובה להכין רשימה של כל החומר שנאסף או שנרשם על ידי הרשות החוקרת", (שהתפרסמה בחוברת "הסניגור", ירחון מס' 45, דצמבר 2002, עמ' 3; וחלק שני בירחון מס' 46, ינואר 2001, בעמ' 3): "הסייג היחידי שמקנה לתביעה זכות לצמצם את החומר שיש לפרט ברשימה היא הקביעה שמדובר בחומר "הנוגע לאישום". מכאן עולה שרק לאחר הכרעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה וגיבושו של כתב אישום, יכולה התביעה להכריע סופית איזה חומר אינו חייב להיכלל ברשימת כל החומר" (שם, חלק שני, בעמ' 6). שנית, חומר "שנאסף ונרשם",אשר שאינו בגדר "חומר חקירה" שחובה ממילא להציגו לעיון הנאשם, יש להביא את דבר קיומו לידיעת הנאשם לא בדרך הצגתו, גופו, לעיון הנאשם אלא בדרך של הצגת רשימה המפרטת את פרטי החומר שנאסף או נרשם בידי הרשות החוקרת, כאמור. בקבלו רשימה כאמור, ניתן לנאשם מצג של כלל החומר שנאסף בתיק החקירה שיש לו "נגיעה" לאישום, ובכך ניתן בידיו כלי בקרה יעיל לבחון את המיון והסיווג החומר שנעשה בעניינו (השווה בש"פ 4357/05 אבו חטאב נ' מדינת ישראל (השופט גרוניס)) (טרם פורסם). מנגד, סיוג חובתה של התביעה להציג בפני הנאשם אך רשימה של החומר שנאסף, להבדיל מהצגת החומר גופו, נועד, כך נראה, להגן מפני פגיעה אפשרית בערכים מוגנים, כגון הזכות לפרטיות של יחידים, חסיונות שונים, ואינטרסים ציבוריים ולאומיים שהצגת חומר שנאסף עלול לפגוע בהם, כל זאת בהנחה שאין בחומר הנדון רלבנטיות מהותית להגנתו היעילה של הנאשם, ולפיכך הוא אינו מוחזק כ"חומר חקירה" שעומדת לגביו זכות עיון. לא למותר להעיר בהקשר זה כי אם סבורה התביעה כי פרטים מסוימים שנדרש לפרט ברשימת חומר שנאסף עשויים להיות, הם עצמם חסויים, עליה לבסס את חסיונם על פי עקרונות מקובלים בסוגיה זו, בשינויים המתחייבים מן הענין (השווה ע"פ 1152/91 סיקסיק נ' מדינת ישראל, פד"י מו(5) 8). הרקע להרחבת זכות העיון של הנאשם לרשימה המשקפת "חומר שנאסף" בחקירה הוסבר בדברי יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, חה"כ דוד צוקר, כשהציג את ההצעה לקריאה שניה ושלישית בכנסת (דברי הכנסת, כרך 145 עמ' 7768): "על התיקון השלישי היה דיון ארוך מאד בועדה... היה ויכוח בין הועדה מצד אחד ...לבין הממשלה מצד אחר. ועדת החוקה מציעה בתיקון שלה כאן שסניגור של נאשם יוכל לעיין ברשימת כל חומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת והנוגע לאישום - כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת... הממשלה מתנגדת לענין זה, המשטרה מתנגדת לענין הזה, מן הטעם שהן סבורות שהן לא יוכלו לעמוד במעמסה הזאת. נדמה לי שמאחורי העמדה שלהן יש עוד סיבה: הן אינן מעוניינות באופן טבעי - אולי זה האינטרס של הרשות החוקרת ושל הרשות המבצעת - להעמיד את כל האינפורמציה, את כל המידע, ולרמוז בכך על כל מה שעשויות התביעה והמשטרה לעשות. בענין זה אנחנו החלטנו לעמוד לצדו של הנאשם ולבוא ולומר: תועמד לרשותו של הסניגור רשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת. כמובן, לא בהכרח הוא יעשה בזה שימוש, אבל הוא ידע בדיוק מה עשתה התביעה, מה עשה החוקר, ולא תהיה אפשרות להשמיט או להעלים, בכוונה, ובעיקר שלא בכונה, כל חומר שהוא מעיני הסניגור. העדפנו כאן את זכויותיו של הנאשם על פני הנוחיות - שאין לזלזל בה - של המשטרה. כאן, כאמור, יש הסתייגות של שר המשטרה, שמבקש למחוק את החלק הזה ולהותיר לבית המשפט את קביעת ההגדרה מהו חומר חקירה: זו היתה בעצם המחלוקת. המשטרה אמרה: תנו לבית המשפט להכריע בשאלה מה הוא חומר החקירה. אנחנו אמרנו: לא, בחקירה ראשית אנחנו רוצים שכל החומר שנרשם או שנאסף, כאמור בסעיף זה, בידי הרשות החוקרת יועמד לרשות הסניגור". וכך, זכות העיון ברשימת חומר שנאסף או נרשם בידי הרשות החוקרת מבטיחה כי הנאשם ידע את כל פרטי מהלכי החקירה בעניינו גם מעבר ל"חומר החקירה" הקיים עצמו, והיא מגשרת על פער אפשרי בין החומר הידוע והמצוי בידי התביעה הכללית לבין החומר הנתון בידי הרשות החוקרת, שהוא, על פי רוב, רחב בהרבה, והיא מספקת כלי בקרה חשוב בידי הנאשם (מאמרו של ד. ארד-איילון, שם). בתי המשפט המחוזיים בישראל דנו בפרשנות היקף החובה החלה על גורם החקירה להציג בפני הנאשם רשימה של חומר שנאסף או נרשם בידיו (ב"ש (שלום ת"א) 72/96 נמרודי נ' מדינת ישראל; ב"ש (מחוזי ת"א) 82230/98 אברמס נ' מדינת ישראל). וכך, החומר "שנאסף" בידי הרשות החוקרת במובנו של סעיף 74(א) לחוק, אותו יש לפרט ברשימה, רחב מן החומר שהוצג לעיון הנאשם במסגרת "חומר החקירה", ורחב אף מן החומר המצוי, דרך כלל, בידי התובע. (ראה ארד-איילון, במאמרו (שם, חלק שני, עמ' 5))". (ההדגשות שלי - ר.ש.). באשר לשאלה מה צריכה הרשימה להכיל נאמר בבש"פ 3152/05 רמי בן יעיש נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 1413, עמ' 1418, כך: "בסיומם של דברים אבקש להתייחס לטענת ההגנה לעניין רשימת החומר. עיינתי ברשימה שהוגשה לבית המשפט, ואני סבורה כי לפחות לגבי חלק מהפריטים ברשימה, יש ממש בטענת הסנגור כי היה על המשיבה לציין ברשימה פרטים נוספים באשר לתוכן המסמכים. הדברים אמורים בעיקר בהתייחס לזכ"דים. יש להצר על כך. אני ערה לקושי ליתן פירוט רב מחשש שיהא בכך להסגיר את תכנו של הזכ"ד שלא נמסר. יחד עם זאת, מטרתה של הרשימה לתת לסנגור ולו תמונה כללית של החומר שאין התביעה מוכנה למסור לעיונו, על מנת שיהא בידו לנסות ולתקוף עמדתה לגבי החומר. יחד עם זאת, משנבדק החומר על ידי בית המשפט, ומשלא מצאתי כי נפלה שגגה במסקנותיו, איני רואה בנימוק זה, כשהוא לעצמו, כמצדיק קבלת הערר ועם זאת, אני מוצאת להעיר על הצורך להקפיד הקפדה יתרה במילוי חובתן של הרשויות למסור את רשימת החומר מלאה ומפורטת ככל הניתן, באופן שיהא בידו של הסנגור להבין במה עניינו של המסמך (ראו גם: בש"פ 2602/96 זינגר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 231)". (ההדגשות שלי - ר.ש.). בבש"פ 3119/04 מדינת ישראל נ' סאלם אבו עסא, תק-על 2004(2), 91, עמ' 93, אליו מפנה הסניגור, כל שנאמר לעניין הרשימה הוא: "כדאי אפוא להטעים כי חובת התביעה להעמיד לרשות הסניגור רשימה של חומר החקירה, בהתאם לסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, משמעה כי עליה לוודא שהרשימה תכלול לא רק את החומר הנמסר לעיון אלא גם - ובכך, בעצם, העיקר - את חומר החקירה שאיננו נמסר לעיון, בין מפני שאיננו חומר ראיות רלוונטי לאישום, בין מפני שהוא מהווה חומר חסוי שהוצאה לגביו תעודת חיסיון כדין ובין מכל סיבה חוקית אחרת". החלת העקרונות על המקרה שבפני: העולה מהפסיקה הוא שעל התביעה להעביר לרשות הסניגור רשימה הכוללת כל חומר שנאסף על ידה במהלך חקירה, לרבות פריטים שאינם נמצאים בחומר החקירה שנמסר לעיונו, וזאת כדי לאפשר לו להגן על הנאשם בצורה הטובה ביותר. הרשימה צריכה להיות מפורטת ככל האפשר, תוך איזון בין זכותו של נאשם להגנה ובין הגנה על ערכים אחרים, כגון, חסיון מקורות מידע, זכות מתלונן לפרטיות וכד'. הרשימה צריכה להיות מפורטת ככל האפשר, כל עוד אין הפירוט פוגע בערכים מוגנים אחרים, לרבות זכותו של המתלונן לפרטיות. העולה מסעיף 74 לחסד"פ הוא כי בקשה לקבלת חומר החקירה (ובמסגרת זו גם בקשה לקבלת רשימה של חומר החקירה) צריכה להיות מוגשת במסגרת בקשה לפי סעיף 74 לחסד"פ. הסניגור בענייננו ביקש מההרכב הדן בתיק העיקרי את קבלת הרשימה המפורטת לידיו. ביהמ"ש הדן בתיק העיקרי החליט כי על התביעה להעביר לידיו "רשימה של חוקר החקירה הכוללת לא רק את המסמכים המצויים בידיהם, אלא גם פירוט תאריכים שאליהם מתייחסים מסמכים אלו ושמות עורכי המסמך ומהותו". מרשימה שהוגשה על ידי התביעה, ואשר התביעה טוענת כי נשלחה לסניגור בפקס, אך הסניגור טוען כי לא קיבל את הרשימה, עולה כי פורטו ברשימה המסמכים באופן כללי, פורטו תאריכי עריכת המסמכים ושמות עורכי המסמך. עם זאת, לא פורט מהותו של כל מסמך ומסמך, אלא הדברים נאמרו באופן כללי: "מסמכים רפואיים של המתלוננת לגבי טיפולה ברמב"ם מיום... ובו הפניה לרופא במרפאת לבריאות הנפש" וכן "חוו"ד פסיכיאטרית לגבי מצבה של המתלוננת לאחר האירוע של החשד לאונס מיום ... כפי שנמסרה לחוקר... ע"י ד"ר אלין רוזנצוויג מבית החולים טירת הכרמל". על כן, נראה כי החלטת ההרכב הדן בתיק העיקרי יושמה על ידי התביעה, אם כי לא בפירוט אותו מבקש הסניגור. כפי שציינתי לעיל, מהפסיקה בנושא זה עולה כי הרשימה תהיה מפורטת ככל האפשר, כל עוד אין הדבר מהווה פגיעה בזכות המתלונן לפרטיות וזכויות אחרות של המתלונן. בענייננו, פירוט נוסף של החומר הרפואי של המתלוננת יהווה פגיעה בזכותה לפרטיות שלא לצורך. למעשה נראה כי הסניגור מנסה להשיג באמצעות הרשימה את שבית משפט כבר החליט שלא לספק לו במסגרת בקשתו לעיון במסמכים רפואיים, ב"ש 2635/05 הנ"ל. מאותם טעמים שהחלטתי שם, לאחר עיון בתיק הרפואי, כי אין במסמכים הנ"ל כדי לשרת את הגנת הנאשם מחד, ומאידך יש בחשיפה כדי לפגוע בפרטיות המתלוננת שלא לצורך, כך גם סבור אני כי אין מקום לחייב את המאשימה לפרט פירוט יתר את תכנם של המסמכים הרפואיים, ובדרך זו לחשוף בפני הסניגור והנאשם את טיבם של הטיפולים הרפואיים/פסיכיאטריים שעברה המתלוננת. אשר על כן, ובסיכומו של דבר, אני קובע כי הרשימה שהעבירה התובעת לסניגור ביום 14/2/06, ביחד עם מכתבה מיום 21/2/06, מהווים יחדיו פירוט מלא ומספיק של חומר שנאסף ע"י הרשות החוקרת, כנדרש בהתאם להוראות סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. האופן בה הוכנה והועברה הרשימה תואם את הנחיות הפסיקה ומאזן בין הנדרש להגנת הנאשם ובין שמירה על פרטיותה של המתלוננת. על זאת יש להוסיף את ההזמנה לסניגור לבוא ולעיין בכל חומר שאולי בטעות לא הועבר לו. בכך סבור אני כי הפרקליטות מלאה חובתה הן על פי חוק והן כנדרש במערכת יחסים בין עורכי דין. מכאן שלא מצאתי בסיס לטרוניות הסניגור, לא באופן בו הועלו בפני בית המשפט ולא לגופם של דברים. בהתאם אני מורה על דחיית הבקשה. משפט פליליעיון בתיק רפואי בהליך פלילירפואהעיון במסמכיםמסמכיםזכות העיוןסודיות רפואית