זיכוי מעבירת אלימות נגד בת זוג

להלן הכרעת דין בנושא זיכוי מעבירת אלימות נגד בת זוג: הכרעת דין הוגש כתב אישום נגד הנאשם המייחס לו מעשי אלימות שביצע נגד אשתו (המתלוננת), בשני מועדים. עובדות הרקע הן בתמצית אלה: הנאשם והמתלוננת נישאו בשנת 1989, ולהם שלושה ילדים. ברבות השנים הידרדרו יחסי בני הזוג, ונפתחו הליכי גירושין, ובצדם הליכים אזרחיים בין הנאשם לבין אביה של המתלוננת. למרות זאת, המשיכו השניים עד לאחרונה להתגורר תחת קורת גג אחת, בביתם במושב רשפון (להלן: "הבית"). שני האישומים שבכתב האישום מבוססים על תלונות שהגישה המתלוננת נגד הנאשם, האחת ב-14.3.04 והאחרת ב-9.6.04, בגין אירועים ממוקדים. לגרסת המתלוננת, עליה מבססת המאשימה את אשמת הנאשם, התפתח ב-13.3.04 ויכוח בינה לבין הנאשם בעניין "סילוקה" של מכסחת הדשא השייכת לשכנם (להלן: "המכסחה"). בלהט הויכוח, אמרה המתלוננת, דחף אותה הנאשם כשחלף לידה, והדף את המכסחה לעברה, אולם, זו לא פגעה בה משום שזזה מהמקום בו עמדה (להלן: "האירוע הראשון"). לדברי המתלוננת, באותו אירוע גם איים עליה הנאשם בעצבנות: "אני עוד אראה לכם מה זה, עוד יהיה סוף מר... את עוד לא יודעת מי זה אבא שלך .... אני אעשה לכם סוף מר", והתכוון, כך מסרה בעדותה, להליכים האזרחיים בנושא רכושי בהם נקט הנאשם נגד אביה (מעמ' 4, שו' 11, עד עמ' 5, שו' 2). האירוע האחר ארע ב-9.6.04, בשעת ערב, ולדברי המתלוננת (בעמ' 5, ש' 9-13), התכעס הנאשם על כך שהשליכה את בגדיו בחדרה של הבת, טל, עלה לחדר עם סכין מטבח ואיים עליה שיצלם את בגדיו המושלכים לרצפה, והוסיף כי יעביר למשטרה את כל הקלטות בהן הקליט אותה (להלן: "האירוע השני"). המתלוננת הוסיפה כי השתתקה מרוב פחד, מזה שהוא בא עם סכין, ועל כן, הרימה את בגדיו מהרצפה. הנאשם אישר בעדותו כי בשני המועדים האמורים היו עימותים מילוליים בינו לבין המתלוננת, האחד בגין המכסחה, והאחר - לאחר שהשליכה המתלוננת לרצפה את בגדיו. אלא שלדברי הנאשם, לא חרגו אלה מגדר חילופי דברים, והכחיש את מעשי האלימות שיוחסו לו. כך, אישר הנאשם כי באירוע הראשון שארע בשבת אחר הצהרים, היו בינו לבין המתלוננת חילופי דברים ביחס למכסחה, נוכח סירובו "להעיף" אותה, כדרישת המתלוננת. עם זאת, הכחיש שדחף את המתלוננת, או שדחף את המכסחה לעברה, והכחיש את הטענה שאיים עליה ועל אביה. אשר לאירוע השני, סיפר הנאשם, כי זה התרחש בשעת לילה, לאחר שסירב לציית "לפקודת" המתלוננת לסדר בגדים בארונות, ועלה לחדר של טל, שבקומה השנייה, משום ששמע "רעשים", שם ראה שהמתלוננת השליכה את בגדיו על הארץ, ואמר לה שיצלם את מעשיה כדי להראות "מי עושה פרובוקציות בבית". הנאשם הכחיש שלקח סכין מהמטבח או שהחזיק בידו סכין בכל מהלך האירוע (עמ' 23, ש' 8-15). לטענת הנאשם, הגישה המתלוננת את התלונות האלה ואחרות כמותן כחלק ובמסגרת הליכי הגירושין שהיא חפצה בהם, ואשר הפכו להליכים טעונים וקשים נוכח המחלוקת והמאבק בנושאים רכושיים. הנאשם גם סיפר כי מרגע שגמלה בלב המתלוננת ההחלטה להתגרש ממנו, היא החלה נוקטת באמצעים שונים כדי למרר את חייו, ובין השאר, היא הגישה נגדו תלונות שווא במשטרה, על מעשים שלא היו, כשמטרתה לקדם את ענייניה, ולהרחיקו מהבית באמצעות צווי הרחקה. למעשה, הכחיש הנאשם עוד כשנחקר במשטרה, בשני המועדים (ת/1, ת/2), את מעשי האלימות שתיארה המתלוננת, וטען גם אז, כפי שהעיד לפניי, כי המתלוננת מעלילה עליו עלילות ו"משתמשת" במשטרה כדי לנגח אותו, וכל זאת במסגרת המשפטיים שביניהם. במרכז הדיון אפוא שני אירועים, שניתן להתרשם לגביהם כי אינם מורכבים או מסובכים מבחינה עובדתית. בהתאם, גם התשתית הראייתית פשוטה ומתמצת בעדויות המעורבים ואנשי המשטרה, ובסופו של יום ניצבות בפניי שתי גרסאות - זו של המתלוננת והאחרת, של הנאשם - כשהאחת מכחישה את רעותה, וההכרעה ביניהן היא לב העניין. בהערכת העדויות ולצורך הכרעה ביניהן, שיוויתי לנגד עיניי את הרקע המיוחד והבעייתי שבבסיס העימותים בין בני הזוג. רקע זה עלה בברור מתוך העדויות שנשמעו ומתוך הראיות שהוגשו, מהן פרוטוקולים של דיונים בערכאות אחרות [בבית המשפט לענייני משפחה (נ/2, נ/3), ובבית הדין הרבני (נ/1)], ומהן טבלאות בדבר הערכת מסוכנותו של הנאשם, שמולאו בעקבות התלונות שהגישה המתלוננת (ת/3, ת/4). ייאמר, כי זהו רקע שכיח למדיי בסיטואציות של סכסוכים קשים ונוקבים בין בני זוג הנשואים שנים רבות ומתקשים "לפרק את החבילה", במיוחד כאשר מעורבים בפרדה גם ילדיהם המשותפים. לא אחת נתקל בית המשפט בניסיונות מניפולטיביים מצד בני זוג המבקשים "לתפוס" את האחר במילתו, להתפלפל על כוונותיו, ולהשתמש באמירות שאמר או במעשים שעשה תוך "הפיכת" הכוונה והתכלית שבהם, ולעתים, עד כדי הקצנה, המוציאה את הדברים מהקשרם הנכון. מכאן, שבכל מקרה כזה, ראוי לקרוא אל תוך דברי המעורבים את ערכו המוסף של הסכסוך שביניהם, את המטענים הרגשיים והכעסים המנחים אותם, ואת ההתנצחות הבלתי פוסקת המלווה, כמו במקרה שלפניי, את הליכי הגירושין שבהם שרויים הצדדים. במרכז התשתית הראייתית שהניחה המאשימה עומדת, כאמור, עדותה היחידה של המתלוננת, עליה מבקשת היא לבסס את אשמת הנאשם ולהרשיעו. אלא שבחינה זהירה וקפדנית של גרסת המתלוננת, מקימה חשש כבד בדבר אמינותה. המתלוננת הקפידה אמנם, לפחות בעדותה הראשית, למסור את דבריה בדיבור שקט, מתון ורהוט, ולנסח אותם בקפדנות, באורח מדוד ומפורט ביותר, תוך ציטוטים לכאורה מדברי הנאשם, והדגשות של מצבה הנפשי ["התעצבנתי ... וזרקתי אותם (את הבגדים - ד'ש') על הרצפה בכניסה לחדר" (עמ' 5, שו' 9-10); "מרוב פחד השתתקתי" (שם, שו' 12)]. אלא שעד מהרה התברר כי מתחת לחזותה המתונה, לכאורה, של המתלוננת רוחשות סערות ומנשבות רוחות של אי שקט, שהתגלו בתנועות גוף, בטלטולי ידים, ובהרמת קול, שהגיעה עד כדי צעקות ממש (עמ' 14, שו' 3). גם בפרטים שסיפקה המתלוננת באשר לשני האירועים, ויש לומר כי אכן הקפידה לספק פרטים רבים לגבי השתלשלותם של האירועים, מצאתי בקיעים וחוסר סבירות שכרסמו באמינות הגרסה ויותר מכך, באשמו של הנאשם. לא מיותר להדגיש, כי להתרשמותי, כל המצבים והעימותים שתיארה המתלוננת לא נתהוו אלא בשל ועקב פרובוקציות ברורות וקנטרניות שעוררה היא עצמה, ואשר משליכות במישרין על שאלת קיום יסוד נפשי למעשי הנאשם, אם בכלל נעשו על ידו. על תקיפתה בידי הנאשם שמענו מפי המתלוננת, כי זו ארעה שעה שהמתינה לנאשם בדלת היציאה מהבית לחניה, כדי שיבוא לבצע את הוראתה, קרי: להזיז את המכסחה וקופסת עץ שאוחסנו באזור החניה ואשר הפריעו לה לטאטא את המקום. המתלוננת אמרה כי כשחלף הנאשם על פניה בדלת, הוא נתן לה דחיפה עם כף היד ועם הגוף (בעמ' 4, שו' 12-16). לטעמי, אין התרחיש שתיארה המתלוננת מצביע, על פי אמות מידה הקבועות בחוק, על תקיפה מכוונת וזדונית מצד הנאשם; לכל היותר, מדובר בנגיעה אקראית שנגרמה, אם אכן הייתה כזאת, כאשר יצא הנאשם מהבית אל אזור החניה, לפי הוראתה הדווקנית והמפורשת. אינני רואה מקום וצורך להיכנס בעובי הקורה של מנהגי הבית והציפיה שרשאי היה הנאשם לצפות כי המתלוננת תפנה את דרכו, ולא תחסום את דלת היציאה. למרות דברי המתלוננת (בעמ' 4, שו' 16; עמ' 11, שו' 18-19), ובניגוד להם, ויהיה מִפתח הדלת רחב ככל שיהיה, בשום פנים לא יכול היה הנאשם לחלוף על פניה של המתלוננת שניצבה בפתח במלוא מידותיה, בלא שיגע בה ולו באקראי. לא בכדי כנראה מיתנה המתלוננת את גרסתה בחקירה הנגדית, ואמרה, בתשובה לשאלת הסנגורית, שזו "הייתה מכה בקטנה". בהתבקשה להסביר את כוונת הביטוי בו השתמשה, אמרה המתלוננת שהתכוונה למין דחיפה אשר נועדה רק להקניט אותה (עמ' 11, שו' 11; ושו' 14-15). כך, ארע גם באשר למעשה "הדיפת המכסחה" לכיוונה של המתלוננת, בעטיו ייחסה המאשימה לנאשם עבירה של ניסיון לתקיפת בת זוג. המתלוננת נמנעה מלספר על תרומתה לאירוע, בכך שהרחיקה את המכסחה מהחניה לאזור שביל העפר עוד קודם לעימות המילולי עם הנאשם; וכמו במטרה להעצים את חומרת מעשהו של הנאשם, גרסה בתלונתה שהנאשם "תפס אותה (את המכסחה - ד' ש') וזרק אותה לכיוון החניה והיא כמעט פגעה בי" (נ/4, שו' 9); גרסה אחרונה זו התמתנה במהלך העדות, כשסיפרה המתלוננת כי הנאשם "גלגל" את המכסחה משביל העפר לכיוון החניה. על שהתרחש אל נכון באותו אירוע ניתן היה לעמוד בסופו של דבר בשלהי החקירה הנגדית; אז ורק אז עמדתי על מעשיה הפרובוקטיביים של המתלוננת, כשהודתה כי מלכתחילה הזיזה את המכסחה לכיוון שביל העפר, וכשהגיע הנאשם הוא החזיר את המכסחה למקומה, ואמר למתלוננת שלא תיגע בה (מאחר שצריך לתקן חלקים שנשברו - ד' ש'); "הוא ראה שאני כן נגעתי אז הוא דחף אותה וגלגל אותה חזרה לכיוון שלי", אמרה המתלוננת, והודתה אז שהנאשם גלגל את המכסחה לעבר מקומה הקבוע בחניה (עמ' 13, שו' 7-15). עינינו הרואות, הגרסה שמסרה המתלוננת ביחס לאירוע הראשון איננה גרסה אחידה, שלמה ומוצקה, שמבססת ביצוע מעשי אלימות מצד הנאשם, או, שמבססת כוונה חד משמעית מצד הנאשם לתקוף אותה; ואף שהתעקשה המתלוננת כי הנאשם תקף אותה באותו אירוע, וניסה לכוון את המכסחה לעברה, אינני יכולה לנתק את ההתרחשויות ותוצאותיהן ממעשיה הקנטרניים והפרובוקטיביים של המתלוננת עצמה, שכך הצטיירו אלה בעיניי, ובעטיים, ספק רב אם התרחש האירוע בדרך שתיארה אותו המתלוננת. לפיכך, אם הכחיש הנאשם שדחף את המתלוננת או נגע בה בדרך של תקיפה, ואם הכחיש שכיוון את "גלגול" המכסחה לעברה - גרסתו איננה בלתי אפשרית. הוא הדין בהכחשה שהכחיש הנאשם את דבר האיומים שיוחסו לו. ברובד העובדתי, אני מתקשה להאמין לטענת המתלוננת, לפיה, בעיצומו של ויכוח אודות "סילוקה" של מכסחת דשא, ביצע הנאשם "קפיצת דרך" ועבר להטיח בה דיבורים עצבניים, כדבריה, על הליכים אזרחיים שמתנהלים בינו לבין חותנו: "אני עוד אראה לכם מה זה, עוד יהיה סוף מר... את עוד לא יודעת מי זה אבא שלך .... אני אעשה לכם סוף מר" (מעמ' 4, שו' 11, עד עמ' 5 שו' 2). גרסת המתלוננת איננה עומדת, לדעתי, במבחן הסבירות וההגיון. אפילו ייאמר, שסכסוכים מרים בין בני זוג עלולים להוליכם למחוזות רחוקים בדברי שטנה וכעס; אפילו אצא מההנחה שהנאשם הפטיר אי אלו דברים מרים בנוסח שתיארה המתלוננת, יקשה עד מאוד, מן ההיבט המשפטי, לסווג את דברי הנאשם כדברי איום במשמע. בהתאם לסעיף 192 לחוק העונשין, ייאשם בעבירה מי ש"מאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו". מבחנם של יסודות עבירת האיומים - מעשה ה"האיום" או הדיבור המאיים, והכוונה להפחיד את המאוים או להקניטו - הוא מבחן אובייקטיבי, שיסודותיו בצורך להגן על אינטרס חברתי, והוא מניעת הפחדה והקנטה לשמן [ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 373]. בהתאם למבחן האמור, בנסיבות בהן מתנהלים הליכים משפטיים בין הנאשם לבין אביה של המתלוננת, הליכים טעונים ועכורים, ניתן וראוי לראות באמירותיו של הנאשם חלק בלתי נפרד מהמחלוקות הכספיות והקנייניות הנתונות בדיון משפטי בערכאות; הדיבור "סוף מר" מתייחס, וכך הודתה המתלוננת עצמה, להכרעה המשפטית שאמורה ליפול, בסופו של דבר, בבית המשפט, והאמירה שמייחסת המתלוננת לנאשם - "את עוד לא יודעת מי זה אבא שלך" - מוכיחה זאת. מן הטעמים המצטברים, אינני סבורה שניתן לייחס לנאשם אשמה בכל הנוגע לאירוע הראשון. האירוע השני - פשוט מקודמו. עניין לנו במתלוננת סרת רוח וקנטרנית, כך הוכח, אשר נוהגת בנאשם באורח שתלטני, ואגב ויכוח ביניהם היא מכבה את מכשיר הטלוויזיה בה צופה הנאשם, משום שסירב לבצע את פקודתה, לאמור: לסדר את הכביסה המקופלת, ובהמשך לסירובו, היא עולה לקומה השנייה של הבית, ומשליכה את בגדיו לרצפה. אין מחלוקת, למעשה, כי הנאשם עלה אחר כך לקומה השניה (משום ששמע רעשים), ובראותו את בגדיו מושלכים לרצפה אמר למתלוננת 'שיצלם את מעשיה'. ניתן להניח גם כי אמירתו זו של הנאשם איננה האמירה בגינה יוחסה לו עבירת האיומים, שהרי אין מדובר באיום רציני וממשי שיש בו כדי להפחיד או להקניט. העבירה מיוחסת לנאשם, ובכך מתמקדת המחלוקת, נוכח הטענה שבעלותו לקומה השנייה אחז סכין בידו, אחיזה שהמחישה את האיום שבמעשיו, והפחידה את המתלוננת, עד שאצה למשטרה להתלונן נגדו. השאלה המתבקשת היא: מהיכן צצה לה הסכין? הסכין צצה בגרסת המתלוננת במשטרה בשלב תמוה של האירוע, לאחר שכבר ראה הנאשם את בגדיו המושלכים: "ואז הוא עלה למעלה והוא ראה את זה ואמר לי שהוא יצלם את זה, והוא עלה למעלה עם סכין שהוא מחזיק ביד שלו..." (נ/5, שו' 6-7); ואף שהמתלוננת מסרה בתלונתה את תיאור הסכין - "סכין מטבח בצבע כסף ועץ כזה" (שם, שו' 12), לא מצאתי בגרסתה פרטים נוספים כלשהם שעשויים היו לתרום לאמינות גרסתה, כגון: פרטים בדבר דרך אחיזת הסכין בידי הנאשם, או, מחוות איום כלשהן שעשה באמצעותה, פרטים שהייתי מצפה למצוא בגרסתה של מתלוננת שחוותה איום בסכין לראשונה בחייה (עמ' 10, שו' 2). העדרם של פרטים חיוניים אלה, כמו גם ההשתלשלות התמוהה של האירוע, מכרסמים במהימנותה של המתלוננת ובאמינות גרסתה, שנותרה תמוהה ומחוסרת סבירות והגיון גם בעדותה: "הוא ראה את זה, התעצבן ועלה למעלה עם סכין מטבח לכיוון שלי ופשוט איים עלי" (עמ' 5, ש' 10-11). ממה נפשך? אם ראה הנאשם את בגדיו על הרצפה רק כשעלה לראשונה למעלה - מתי הספיק "להתעצבן" וליטול סכין, ומהיכן נטל אותה? האם מבקשת המתלוננת שנאמין כי בדרכו לקומה השניה עבר הנאשם במטבח, והצטייד שם בסכין, עוד בטרם ידע שעליו "להתעצבן" מדבר מה שעשתה? אין זו אלא גרסה מפוקפקת ומחוסרת הגיון ולא ניתן לבסס עליה הרשעה בדין. אשר על כן, משהכחיש הנאשם כי אחז בסכין בשלב מן השלבים - לא אוכל לשלול את דבריו. עניין אחרון: בשלהי ההליך התייחסו הצדדים בכתב ובעל פה לעובדה שהמתלוננת עקרה לאחרונה מביתה ומתגוררת בבית אחר (כשילדיה נותרו בבית עם הנאשם); כל צד ביקש להאיר עובדה זו באור שונה, שייטיב ויתמוך בעמדתו. לאחר שבחנתי את הטענות, לא מצאתי לנכון לתת משקל ראייתי או אחר לעובדת עזיבתה של המתלוננת את מגוריה עם הנאשם; לא רק שמדובר בהתרחשות מאוחרת בהרבה לעובדות כתב האישום; היא לא עלתה בעדויות הנאשם והמתלוננת, ולא נתקבלה תגובתם או התייחסותם אליה. סיכומו של דבר, אני מעדיפה את גרסת הנאשם על פני גרסת המתלוננת, ביחס לשני האירועים, ומזכה אותו מן האישומים שיוחסו לו.אלימות