להלן גזר דין בנושא הקלה בעונש על רצח בגין מצב נפשי: גזר דין 1. ביום 23.2.04 ניתנה הכרעת הדין בה הורשע הנאשם בביצוע עבירת רצח לפי סע' 300(א)(2) לחוק העונשין תשל"ז 1977 וכן בביצוע עבירה של אחזקת סכין למטרה שאינה כשרה לפי סע' 186 (א) לחוק (להלן ייקרא "החוק"). עם מתן הכרעת הדין ביקש הסניגור ארכה ע"מ להביא חוו"ד מטעמו, כדי לטעון לעונש מופחת מכוח סע' 300 א לחוק. משלב זה החלה סידרה של דחיות עפ"י בקשת הסניגור, בשל קשייו באיתור מסמכים ונתונים ותקלות מתקלות שונות. רק ביום 4.1.05 הוגשה חוו"ד רפואית/פסיכיאטרית מטעם הנאשם, אז ביקשה המאשימה דחיה ע"מ לשקול הגשת חוו"ד נגדית. משלב זה נדחה הדיון מספר פעמים לבקשת המאשימה תוך שהצדדים אף מקיימים ביניהם מו"מ להסדר. סופו של דבר, כפה ביה"מ על הצדדים להביא ראיותיהם לענין זה ביום 20.6.05, אז נחקר המומחה מטעם הנאשם - ד"ר יצחק בן ציון. בתום הדיון הורה ביה"מ על הגשת סיכומי הצדדים בכתב. המאשימה נמנעה מלהציג חוו"ד מטעמה לענין העונש המופחת, והיא הסתפקה בחוות דעת שהוגשו לענין האחריות הפלילית. הסניגור נתן הסכמתו להמשך מעצר הנאשם עד למתן החלטת ביה"מ. 2. הסעיף הרלבנטי לענינינו הינו סע' 300 א (א) שלשונו כדלקמן: "300א. על אף האמור בסעיף 300, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה העבירה באחד מאלה: (א) במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח- (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה." הלכה פסוקה היא ש-"הסמכות להקל בעונשו של נאשם שהורשע ברצח, לפי סע' 300 א(א) מותנית בקיומם של שני תנאים מצטברים: הראשון מתמקד במקורו של הפגם הנפשי, ונדרש שמקור הפגם יהא הפרעה נפשית חמורה או 'ליקוי בכושרו השכלי' של הנאשם. התנאי השני מתמקד בביטויי ההפרעה הנפשית או הליקוי השכלי בהלך נפשו של הנאשם... לפי התנאי השני על ההפרעה הנפשית או הליקוי להתבטא במישור השכלי, היינו בהגבלת יכולת הנאשם להבין את אשר הוא עושה (מבחינה פיזית) או את הפסול שבמעשהו (מבחינה מוסרית) (סע' 300א(א)(1)), או שעליהם להתבטא במישור הרצוני, היינו בהגבלת יכולתו הנפשית של הנאשם לבחור בהתנהגות אחרת". (ראה ע"פ 3243/95 דניאל צאלח נ. מ"י פד"י נב(1) 769 בעמ' 788-789). עוד נאמר שם, שההבדל בין מידת הפגיעה הנפשית הנדרשת לענין סע' 300א(א) לעומת סע' 34(ח)ו-(ט) לחוק, הפוטרים הנאשם מאחריות פלילית, מתמקדת במידת הפגיעה בהלך הנפשי. בעוד שעפ"י סע' 34(ח) ו-(ט) עושה המעשה אינו נושא באחריות פלילית כלל, הואיל והיה "חסר יכולת של ממש" להבין את אשר הוא עושה, הרי שעפ"י סע' 300א(א)(1) די שהפגיעה תהא במידה ניכרת. ההבדל ע"כ מתבטא במידת הפגיעה בהלך הנפשי. פסיקת בתי המשפט החמירה בבחינת התנאים שנקבעו בסע' 300א לחוק. נאמר כי לסעד מן הצדק ראוי רוצח רק כאשר מידת הפגיעה הנפשית, בה הוא לוקה, עקב מצבו הרפואי - הפסיכיאטרי, חסרה אך במעט מזו של בעל "חוסר יכולת של ממש". המקרים בהם יש להחיל את סע' 300א הם "אותם מקרים גבוליים שבהם מגיע הנאשם אל סף הכניסה לגדרי הסייג לאחריות הקבועה בסעיף 34(ח)(2) לחוק, אך אינו עובר אותו.... סע' 300א(א) בא ליתן מענה למבצעי רצח שמצבם הנפשי גובל במצב של אי-שפיות הדעת כהגדרתו בסע' 34(ח); אלא שמצבם הנפשי מוציאם, לכאורה, מקהל השפויים בדעתם. סע' 300א נועד לתת מענה "למקרה החריג בלבד, בו תחושת הצדק מתקוממת כנגד הטבעת תווית של רוצח על מצחו של נאשם אשר נמצא כי מצבו הנפשי אינו ככל האדם" (ראה ע"פ 7926/00 דיפני אברהם נ' מ"י דינים עליון - טרם פורסם). 3. בהכרעת הדין בחנו מידת מודעות הנאשם למעשיו. פירטנו כיצד ניסה הנאשם תחבולות שונות ע"מ לגרום למנוחה לשוב לביתה בלילה בו נרצחה. משנודעו שקריו, הנאשם לא נואש, אלא חיפש כיצד להפתיע את המנוחה במלון בו שהתה ולאחר הטרדות חוזרות גרם לה לצאת מחדרה בתירוצים שונים. הנאשם דקר את המנוחה דקירות רבות, נמלט מהמקום אך חזר ע"מ ליטול את הסכין שהותיר בזירת הרצח, ע"מ שלא להותיר ראיות אחריו. הנאשם היה ער לתוצאות החמורות של מעשיו ותוך שהוא נוסע להסגיר עצמו למשטרה הוא מדריך את אחותו כיצד ליטול את משכורתו למען ילדיו. עולה מדרך התנהגות הנאשם כי הבין את אשר הוא עושה והיה ער לפסול שבמעשיו. הוא תיכנן את מעשיו תוך תחבולות שונות והיה מודע למשמעות מעשיו (להשוואה ראה ע"פ 7926/00 שאוזכר לעיל). גם לאחר שנעצר הנאשם הוא ניסה למלט עצמו מעונש ע"י הצגת גרסאות שונות ומופרכות להסביר את מעשיו. 4. המאשימה נמנעה מלהביא חוו"ד נגדית לחווה"ד מטעם הנאשם לענין ההפחתה בעונש, והיא מסתמכת על חוות דעת שהוגשו מטעמה לענין אחריותו הפלילית של הנאשם. היא גם ביקשה להפריך חוות הדעת של מומחה הנאשם בחקירתו הנגדית. מטעם המאשימה הוגשו שתי חוות דעת לענין האחריות הפלילית של הנאשם. חוות דעת ראשונה הוגשה מטעם הפסיכיאטר המחוזי ד"ר מ. פוקס. צויין כי בבדיקה נראה הנאשם "מודע, צלול, דיבור ספונטני ומאורגן. לא ניצפו הפרעות בקוגניציה או אינטלקט, תפישה וחשיבה תקינים.... מתאר בצורה מאורגנת והגיונית את המעשה המיוחס לו, אך טוען שלא זוכר את הפגיעה באשתו.... מבין היטב את את התהליך המשפטי נגדו ומסוגל לשתף פעולה עם סניגורו. מבדיל בין טוב לרע, מותר ואסור בהקשר המעשה המיוחס לו ותוצאותיו" קובע הפסיכיאטר המחוזי שהנאשם אינו סובל ממחלת נפש, או הפרעה נפשית אחרת, מסוגל לעמוד לדין ואחראי למעשיו. יש להדגיש שחוות הדעת הנ"ל הוגשה 8 ימים בלבד אחר ביצוע העבירות בהן הורשע הנאשם. חוות דעת נוספת הוגשה שישה חודשים מאוחר יותר מטעם החטיבה לפסיכיאטריה משפטית - מב"ן ב/ס מג"ן, וזאת לאחר אישפוז הנאשם במחלקה סגורה שנמשך כחודשיים. בפני המומחים הובאו מסמכים שונים לרבות מסמכי אישפוז מבי"ח פסיכיאטרי ברוסיה. מסקנת המומחים הינה שהנאשם סובל ממחלת נפש כרונית - סכיזופרניה רזידואלית, אשר נמצאת ברמיסיה. מבדיקות קליניות ותוצאות המבחנים הפסיכודיאגנוסטיים עולה כי הנאשם עושה ניסיון מכוון להתחזות לחולה נפש הנמצא במצב פסיכוטי פעיל, לצורך השגת רווח משני. הנאשם לא סבל מהתנהגות חריגה אשר עשויה להצביע על מצב פסיכוטי סמוך מאוד לביצוע המעשה בו מואשם ומיד לאחריו. להערכתם, בעת ביצוע המעשים בהם מואשם, ידע להבדיל בין מותר לאסור ובין טוב לרע ולכן אחראי למעשיו. הוא אינו זקוק להמשך אישפוז פסיאטרי אך מומלץ על מעקב פסיכיאטרי בתנאים אמבולטוריים. יש להדגיש כי הסניגור מעולם לא שלל אחריותו הפלילית של הנאשם לעבירות בהן הורשע, והא רק מבקש להוכיח כי הנאשם ראוי לעונש מופחת. כמ"כ הסניגור לא ביקש לחקור את המומחים מטעם המאשימה על חוות הדעת שהוגשו מטעמה בשאלת האחריות הפלילית, ומכאן שאינו שולל את מסקנותיהם. 5. מטעם הנאשם הוגשה, כאמור, חוות דעתו ד"ר יצחק בן ציון מיום 3.1.05. המומחה קובע כי הנאשם סובל ממחלת נפש סכיזופרנית על רקע גנטי והתפתחותי וסביר להניח כי בעת ביצוע העבירות היה במצב פסיכוטי. עדיין קשה ממרחק הזמן ולאחר טיפול מתמשך לקבוע אם הרצח קשור לפסיכוזה. "בהחלט יתכן היום שהוא עושה מחלתו קרדום לחפור בו ומנסה במודע להחמיר את סימני המחלה. יחד עם זאת ברור לי, כי מדובר בחולה ובהיעדר הסבר מניח את הדעת, אני סבור, לכל הפחות, כי יכולתו להמנע מעשיית המעשה היתה פגומה על רקע מחלתו הנפשית.... ניסיונו להחמיר מצבו במודע, נובע מתחושתו שהדבר יכול לסייע לו, אך להתרשמותי חלק נרחב ממצבו אינו פרי משחק תיאטרון". המומחה נחקר על חוות דעתו. הוא מסכים שהנאשם מעולם לא אושפז בארץ אף שעלה ארצה בשנת 96'. הוא רק נבדק פעם אחת בביה"ח הפסיכיאטרי בבאר שבע והוא לא הסתמך על כך כלל. הוא פגש בנאשם פעם אחת למשך שעתיים. הוא מסכים שעת בוצעו העבירות הנאשם היה במצב של רמיסיה (פרוט' 158). הוא לא קרא העדויות שנמסרו בביה"מ ואף לא את הכרעת הדין. המומחה קובע כי יכולתו של אדם להבין את מעשיו, גם כשהוא ברמיסיה היא מוגבלת יחסית לאדם מהישוב (פרוט' 119). 6. נותר לסכם הדברים עפ"י הנתונים שהובאו לעיל, חוות דעת המומחים והפסיקה. עפ"י סע' 300 א(א) לחוק על הנאשם להוכיח כי עת ביצע העבירות, בהן הורשע, הוא סבל מהפרעה נפשית חמורה שהגבילה אותו במידה ניכרת, אך לא כדי חוסר יכולת של ממש, להבין את אשר הוא עושה, או את הפסול שבמעשהו, ולהמנע מעשיית המעשה. עליו להוכיח, איפוא, הפרעה נפשית חמורה, הן הגבלה במישור השכלי להבין את אשר הוא עושה, או הפסול שבמעשהו הן במישור הרצוני-יכולתו הנפשית לבחור התנהגות אחרת. ההפרעה הנפשית אמורה להיות על גבול העדר האחריות הפלילית. הוכח בהכרעת הדין, כי הנאשם היה מודע למעשיו, אותם אירגן ותכנן תוך תחבולות שונות. הוא הבין את אשר עשה ואף הבין הפסול שבמעשיו, שהרי סמוך לביצוע המעשה החליט להסגיר עצמו ואף ידע לשמור על אינטרסים של ילדיו, במתן הנחיות לאחותו. בשלבים שונים של חקירתו טען, כי לא זכר כי רצח את אשתו. אף טענה זו היתה מופרכת, שכן בחר להסגיר עצמו למשטרה מיוזמתו, רק משום שידע את אשר עשה והפסול שבמעשיו. הנאשם נבדק סמוך לביצוע הרצח ונמצא כי הוא מודע וצלול, מבדיל בין טוב לרע ובר עונשין. אף בבדיקה זו, בפני הפסיכיאטר המחוזי, ניסה לטעון כי אינו זוכר הפגיעה באשתו - טענה מופרכת, כאמור, משבחר להסגיר עצמו מיד אחר המעשה. בבדיקה נוספת, במב"ן, אכן נקבע כי הנאשם סובל מסכיזופרניה רזידואלית, אך נמצא ברמיסיה. נקבע כי הוא עושה ניסיון מכוון להתחזות לחולה נפש, לצורך השגת רווח משני, והוא לא היה במצב פסיכוטי סמוך לביצוע המעשה. הוא ידע אז להבדיל בין מותר לאסור והיה אחראי למעשיו. אף המומחה מטעם הנאשם ער לכך שיתכן והנאשם עושה מחלתו קרדום לחפור בו, ובמודע מחמיר סימני המחלה. התיחסותו למצבו הנפשי של הנאשם, בעת ביצוע העבירה, אינה חד-משמעית. הוא מאשר קביעת מב"ן כי הנאשם סובל מסכיזופרניה רזידואלית. הוא קובע בחוות דעתו כי הנאשם היה במצב פסיכוטי בעת ביצוע העבירה, אך מיד מסתייג וקובע כי בשל מרחק הזמן קשה לקבוע אם הרצח קשור לפסיכוזה. הוא עוד ממתן מסקנתו, בציינו כי יכולתו להמנע מעשיית המעשה היתה פגומה. אין הוא מפרט באיזו מידה. יש להזכיר, כי עפ"י סע' 300 א לחוק, על הנאשם להוכיח הפרעה נפשית הגורמת להגבלת יכולת הנאשם במידה ניכרת ואפילו על סף העדר אחריות פלילית (ראה ע"פ 3242/95 דניאל צאלח נ' מ"י פד"י נב(1) 769 בעמ' 790). בחקירה נגדית המומחה מאשר, כי בעת המעשה היה הנאשם ברמיסיה, אך גם במצב זה יכולתו היתה מוגבלת. שוב, אין הוא מציין באיזו מידה. עפ"י ההלכה הפסוקה, נטל ההוכחה להתקיימות התנאים שבסע' 300א מוטל על מי שהורשע וטוען לתחולתו ולא די בהעלאת ספק סביר. יש לשכנע את ביה"מ ברמת שכנוע של מאזן הסתברויות. כך בין היתר, מאחר שסעיף 300 א עוסק בעונש ולא בקיומו של סייג לאחריות פלילית, וכן משום שענינו בחריגה מעונש החובה הקבוע בחוק. יתר ע"כ, אפילו הוכח כי מתקיימים תנאי סעיף 300א, אין ביה"מ חייב להקל בעונש הנאשם והדבר נתון לשיקול דעתו (ראה ע"פ 7926/00 דיפני אברהם נ. מ"י שאוזכר לעיל). לאור העובדות שפורטו לעיל, החוק והפסיקה, דעתי שהנאשם לא עמד בעול ההוכחה. בשל תחבולותיו בסמוך למעשה ולאחריו, כפי שפורט לעיל, ובמיוחד הזוועה שבמעשיו, אף אינו ראוי להפחתה בעונש. 7. סוף דבר, לו דעתי תתקבל, יש לדחות טענות הנאשם לענין ההפחתה בעונש מכוח סע' 300 א לחוק, ויש לגזור על הנאשם את עונש החובה בסעיף 300 לחוק - מאסר עולם. י. טימור סגן נשיא-אב"ד אני מסכימה אני מסכימה ח. סלוטקי-שופטת ו. מרוז-שופטת לפיכך הוחלט לגזור דינו של הנאשם כאמור בגזר הדין שניתן ע"י סגן הנשיא י. טימור. על הנאשם נגזר עונש החובה - מאסר עולם מיום מעצרו - 7.12.02. משפט פלילינזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשירצח