להלן פסק דין בנושא העסקת תושב זר שאינו רשאי לעבוד בישראל: פסק דין 1. זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת רבקה פרידמן פלדמן) בת"פ 4396/01, מיום 30.5.2005. המערער הורשע על פי הודאתו ב-13 עבירות של העסקת תושב זר שאינו רשאי לעבוד בישראל, לפי סעיף 12א(ב) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן - חוק הכניסה לישראל או החוק). בגזר הדין הוטלו על המערער 6 חודשי מאסר (לריצוי ממש) וכן 6 חודשי מאסר על תנאי, אם יעבור על החוק בתוך 3 שנים מיום שחרורו. הערעור מופנה כלפי הכרעת הדין, ולחלופין, נגד גזר הדין. 2. המערער הינו בן 42, נשוי ואב לחמישה ילדים. לדבריו, הוא עובד שכיר בחברת מאפיות האחים חבה בע"מ (להלן - המאפייה), העוסקת בייצור דברי מאפה בשוק מחנה יהודה. לטענתו, המאפייה הוקמה על ידי אביו ודודו ומנוהלת על ידיהם. המערער מוסיף, כי הוגשו נגדו ונגד בני משפחתו, העובדים גם הם במאפייה, "שלושה עשר כתבי אישום פליליים" בגין העסקת עובדים זרים במאפייה מבלי שהיה בידם היתר כניסה לישראל, כאשר כל עבירה יוחסה לאחד מבני המשפחה אשר נמצא במאפייה בעת שנתפסו שם העובדים הזרים. טענתו העיקרית של המערער היא כי הסכים לקבל על עצמו, במסגרת הסדר טיעון, את האחריות לביצוען של 13 העבירות שיוחסו לו ולבני משפחתו, אף שלא היו צריכות להיות מיוחסות לו מלכתחילה. לטענתו, עשה כן לאחר שאביו ודודו החליטו "לרכז את כל כתבי האישום נגד אחד מילדיהם", ומשום "החובה שהוא [המערער] חש כלפי משפחתו, נאמנותו למשפחתו למקום עבודתו ובעיקר, מתוך תמימות ואי-הכרה בגודל האחריות שהוא נוטל על עצמו" (סעיפים 12, 13 להודעת הערעור). לדבריו, אילו היה מודע למשמעות ההרשעה והעונש הצפוי לו, לא היה מסכים לקבל על עצמו אחריות לכל העבירות, ואף "היה מתנער מאחריותו לאותם כתבי אישום שהוגשו נגדו, ועומד על כך שאף אלו יוגשו נגד המעסיקה האמיתית [המאפייה]" (שם, סעיף 16). זאת, לטענתו, משום שהינו עובד שכיר בלבד, שאינו מחזיק במניות החברה, אינו נושא משרה כלשהי במאפייה, ו"אין לו כל תפקיד מיוחד בחברה שאפשר היה לומר שהוא קשור בצורה זו או אחרת להעסקת עובדים זרים, או לעובדים בכלל, במאפיה" (עמ' 3 לפרוטוקול). לחלופין, מבקש המערער להקל בעונשו. בטיעוניו חזר על עיקרי טענותיו בבית משפט קמא, בהוסיפו עליהן טענות שונות, וביניהן, כי כל העובדים שנתפסו במאפייה החזיקו היתרי כניסה, אלא שלא הספיקו לחדשם ולכן לא היו בתוקף; כי העונש שהוטל עליו אינו עולה בקנה אחד עם חומרת העבירה וכי הוא חמור בהרבה מטווח העונשים שנוהגים בתי המשפט לפסוק בגין עבירות מן הסוג שבו הורשע (ולביסוס טענה זו הוא צירף פסיקה); וכי עוד בטרם החל לרצות את העונש שנגזר עליו, נזקק לטיפול פסיכולוגי אינטנסיבי בשל ההרשעה והעונש שהושת עליו. כמו כן, מפנה המערער לתסקיר שירות המבחן שניתן בעניינו, הכולל המלצה למאסר קצר בעבודות שירות ועונש מרתיע של מאסר מותנה. יצוין, כי בעקבות פסק הדין שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון בשאלת העונשים הראויים על עבירות לפי חוק הכניסה לישראל - רע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 12.2.2006; להלן - רע"פ אבו סאלם) - הזמנו את הצדדים להשלים את טיעוניהם בעניין הערעור על העונש. המערער טוען כי היו ערכאות שסברו כי עונש על עבירות לפי חוק הכניסה לישראל חייב לכלול מרכיב של מאסר בפועל, עד שבא בית המשפט העליון, ברע"פ אבו סאלם, הבהיר כי לא כך הדבר. לטענת המערער, נראה שבית משפט קמא במקרה דנן אכן נקט בענישה מחמירה משום שסבר כי אין מנוס מנקיטת מאסר בפועל, וזאת הוא למד מהעונש החמור של 6 חודשי מאסר לריצוי ממש שהשית עליו, ומכך שלא התייחס בגזר הדין לתסקיר שירות המבחן. המערער מוסיף, כי המקרה רחוק מ"ליבת הסיכון של הציבור", שעליה דובר ברע"פ אבו סאלם, שכן מדובר בהעסקה של עובדים ותיקים ומוכרים, שלפחות בחלקם היו בעלי היתרים בעבר. ולבסוף, הוא טוען, כי העבירות שבהן הורשע הן עבירות "עסקיות-כלכליות", ולכן העונש הראוי אינו מאסר בפועל, בהוסיפו כי מאחר שבמקרה דידן אין מדובר במנהל (שאז היה ראוי להטיל קנס כספי גבוה), אלא בעובד שכיר, העונש שיקיים את תכלית הענישה הוא שירות הציבור במאסר שיבוצע בעבודות שירות. 3. המשיבה טוענת כי דין הערעור, על שני חלקיו, להידחות. לטענתה, מצויות בידיה "מספיק ראיות בכל אחד מהמקרים כדי להעמיד את המערער לדין ולהביא להרשעתו" (עמ' 4 לפרוטוקול). היא מוסיפה כי אין זה נכון שהמערער קיבל על עצמו את האחריות למעשים שנעשו על ידי בני משפחתו, כי אם אך זאת שהאישומים נגד בני המשפחה האחרים נמחקו, בהבהירה "כי זה כתב האישום שמלכתחילה היה קיים נגדו" (עמ' 5). לשיטתה, אין זה המקרה לאפשר לנאשם לחזור מהודאה, שכן הוסבר למערער מה משמעות ההסדר, ותקוותו לענישה מופחתת שנכזבה אינה עילה שמצדיקה חזרה מהודאה. כן טוענת המשיבה, כי העונש שהוטל על המערער הוא מאוזן וראוי. בהתייחסה לרע"פ אבו סאלם, מדגישה המדינה כי נקבע שם שהלכת ח'טיב (רע"פ 5198/01 ח'טיב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 769), הקובעת כי רק בנסיבות יוצאות דופן לא יוטל מאסר בפועל על מי שהורשע בעבירות לפי חוק הכניסה לישראל, עדיין שרירה וקיימת, וכי עוד לא בשלה העת להקלה. לטענת המשיבה, המקרים שנידונו ברע"פ אבו סאלם אינם דומים למקרה דנן, שבו נעברו העבירות בתקופת טרור קשה, בהישנות של 13 מקרים, במהלכם חזרה המשטרה והזהירה את המערער, ואף בהמשך ביצוע עבירות לאחר שהחלו ההליכים המשפטיים נגד המערער. המשיבה מוסיפה, כי ברע"פ אבו סאלם קבע בית המשפט העליון כי נודעת חומרה יתירה לעבירות על רקע כלכלי-עסקי. המשיבה טוענת עוד, כי אין יתרון לשירות המבחן (שהמליץ כזכור על עבודות שירות) על פני בית המשפט בנסיבות העניין; כי אין לייחס משמעות לטענת המערער כי הוא עובד שכיר, שכן החשוב הוא שעל פי העובדות שבהן הודה ועל בסיסן הורשע, הוא שהעסיק את העובדים; וכי אין ממצא בפני בית המשפט לפיו העובדים שהעסיק היו מוכרים לו, מה גם שאפילו היו להם היתרים בעבר, הרי שלא בכדי מתבקש חידוש אישורים מעת לעת, לצורך חידוש הבדיקות הבטחוניות. 4. שקלנו את טענות הצדדים, ובנסיבות העניין באנו למסקנה כי יש לדחות את הערעור על ההרשעה, מזה, ויש לקבל בחלקו את הערעור על גזר הדין, מזה, הכל כפי שיפורט להלן. 5. חזרת נאשם מהודייתו יכולה להיעשות לפי סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. חזרה זו טעונה רשות בית המשפט, ומתן רשות זו מותנה בקיומם של "נימוקים מיוחדים שיירשמו". בית המשפט יכול לאפשר חזרה מהודיה בכל שלב של המשפט, כולל שלב הערעור (ראו י' קדמי על סדר הדין בפלילים (כרך ב, תשס"ג), בעמ' 996 ה"ש 51, ובעמ' 999). עיון בפסיקת בית המשפט העליון מגלה כי המקרים שבהם התאפשר לנאשם לחזור מהודיה הם חריגים ונדירים. כך, למשל, לא התאפשר לנאשם לחזור בו מהודיה בערעור, אף שלא היה נוכח בישיבה שבה הודה בא כוחו בשמו בעובדות כתב האישום (הטענה לא התקבלה, בין היתר, משום שהנאשם שם היה נוכח בישיבה שלאחר ההודיה בשמו, ואף טען לעונש, אך "לא מצא... לנכון להודיע לבית-המשפט בדרך כלשהי, כי מקורה של ההודאה בשגגה, וכי הוא מבקש לחזור בו ממנה"; רע"פ 2473/98 חלבי נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 241, בעמ' 245). בדומה לכך, נקבע כי דחיית הסדר טיעון, כשלעצמה, אינה מצדיקה מתן אפשרות לנאשם לחזור בו מהודייתו (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, בעמ' 617). דוגמאות למקרים החריגים שבהם מכירה הפסיקה במתן אפשרות לנאשם לחזור בו מהודאתו מתייחסות לטעות בדבר הבנת ההודאה על ידי הנאשם (ראו קדמי, לעיל, בעמ' 997); להודאה שנמסרת בעקבות הבעת דעה מצד השופט באשר לעונש הצפוי לנאשם (ראו ע"פ 6877/95 גולן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 332, בעמ' 336). כן נלקח בחשבון "רצונו הכן והנחוש של [נאשם] לנסות להוציא לאור את צדקתו" (ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' סמחאת, פ"ד מה(5) 798, בעמ' 802-803; שם הותר לנאשם, בדעת רוב, לחזור בו מהודאתו, לאחר שחזר בו עוד בטרם מתן גזר דין). מתן אפשרות לנאשמים להתחרט על הודייתם יכול לפתוח פתח לתופעה בלתי רצויה, שבה נאשמים יודו לאחר שבאי כוחם יסבירו להם כי כך יהיו צפויים לעונשים פחותים, ולאחר מתן גזר הדין, ישקלו האם כדאי להם לחזור בהם מהודייתם (ראו ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 572, בעמ' 579). בשקילת רעה זו אל מול הדרישה לעשיית צדק, תהא "חייבת לנטות כפה של האחרונה, חרף 'המחיר' שמשלם הציבור כתוצאה מזה" (כדברי כבוד השופט גולדברג בע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' סמחאת, פ"ד מה(5) 798, בעמ' 802). עם זאת, ברי כי אין פירוש הדבר שיש לאפשר לנאשמים לחזור בהם מהודייתם כל אימת שהם מבקשים זאת. שקילת האפשרות להתיר חזרה מהודיה צריכה להיעשות בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו, כאשר רשימת "הנימוקים המיוחדים" לכך אינה רשימה סגורה (וראו דברי כבוד השופטת נתניהו, שם, בעמ' 803). 6. ומן הכלל אל הפרט: במקרה שלפנינו אין חולק כי המערער הודה מרצונו החופשי. אין אנו מקבלים את טענתו כי "לא ממש הבין את המשמעות של הרשעה והעונש אשר עשוי היה להיות מוטל עליו" כטענה שיש בה כדי לאפשר לו לחזור בו מהודייתו. המערער היה מיוצג לכל אורך ההליך בפני בית משפט קמא; המערער הודה בכל המעשים, לאחר שהצהיר בבית המשפט כי הוא מבין את ההסדר וכי גם ברור לו שבית המשפט אינו כפוף להסדר (ראו פרוטוקול דיון מיום 23.11.2003, עמ' 1). יצוין, כי טענת המערער כי לא היה כלל מעסיק במאפייה אינה בגדר טענה חדשה. המערער העלה טענה זאת עוד בטרם הורשע על פי הודייתו במסגרת הסדר הטיעון (ראו למשל פרוטוקול הדיון מיום 10.7.2003 בבית משפט קמא), ובכל זאת בחר בסופו של יום לוותר עליה ולהודות בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. נציין עוד, כי אף קבלת טענת המערער כי היה אך עובד שכיר במאפייה, אינה שוללת בהכרח את אחריותו כ"מעביד בפועל" אשר העסיק עובדים זרים שבהעסקתם הודה. נוסיף בעניין זה כי עובדת אחריותו של המערער להעסקת העובדים הזרים במאפייה בתקופה הרלוונטית עולה לא רק מהודייתו, אלא גם מהחומר המצוי בתיק בית משפט קמא (וראו, בין היתר, עמ' 10-11 לפרוטוקול פרשת העונש מיום 13.4.2005). בנסיבות אלו, אין בידינו לאפשר למערער לחזור בו מהודייתו, שניתנה כאמור מרצונו החופשי, כאשר היה מיוצג, ולאחר שהודיע לבית משפט קמא כי "ההסדר ברור ומקובל עלי... אני מודה בכל המעשים" (פרוטוקול מיום 23.11.2003, עמ' 1). 7. ולעניין העונש: אין אנו מוצאים לבטל את מרכיב המאסר בפועל שהוטל על המערער, אך רואים אנו להפחיתו ל-3 חודשים. העבירה של העסקת שוהים בלתי חוקיים אינה דבר של מה בכך. הדברים נאמרו בעניין ח'טיב, וחזרו ונאמרו ברע"פ אבו סאלם. כן, אנו מפנים לדברים שכבר אמרנו בע"פ 9409/05 מדינת ישראל נ' אוחנה, פורסם באתר נבו. אכן, כטענת המשיבה, נסיבות העבירות שבהן הורשע המערער אינן מצדיקות חריגה מן הכלל, שנקבע בהלכת ח'טיב, והדר ונקבע גם ברע"פ אבו סאלם, ולפיו עונש על עבירות לפי חוק הכניסה לישראל צריך לכלול מרכיב של מאסר בפועל. מדובר במקרה שלפנינו בעבירות על רקע כלכלי, שחזרו ונשנו 13 פעמים על אף הזהרות המשטרה את המערער, ואחת מהן אף נעברה לאחר שהתנהלו הליכים בבית משפט קמא (וכתב האישום תוקן בעקבות זאת). אף בטענת המערער, כי היו לעובדים שנתפסו אישורי שהייה בעבר, אין כדי להקהות את חומרת העבירות באופן ממשי, באשר פוטנציאל המסוכנות הטמון בהעסקת עובדים שכאלה, שלגביהם הוחלט בשלב זה לא לאפשר כניסה ועבודה בישראל, עדיין קיים. 8. יחד עם זאת, רואים אנו לנגד עינינו גם את נסיבותיו המקילות של המערער, וביניהן את מצבו הנפשי הקשה, את חוות דעת הפסיכולוג שצירף, את הכתוב בתסקיר שירות המבחן, וגם את עובדת היותו עובד שכיר במאפייה. בעניין זה רואים אנו לציין, כי אמנם העונש שגזר בית משפט קמא על המערער היה במתחם ההסכמה בין הצדדים בהסדר הטיעון ביניהם. עם זאת, לאור הערות בית המשפט העליון ברע"פ אבו סאלם בנוגע לחוסר האחידות בענישה והחמרת יתר של ערכאות דיון כאלה ואחרות (שם, פסקאות 4-5), ובהינתן שהסדר הטיעון בין הצדדים דידן נעשה בטרם ניתן פסק הדין ברע"פ אבו סאלם, ולאור קנה המידה העולה מחמשת המקרים החריגים שבהם עסק פסק הדין, אנו מוצאים כי עונש של 6 חודשי מאסר בפועל לריצוי ממש, הוא עונש חמור בנסיבות העניין. כל אלה הובילונו למסקנה שיש להפחית מאורכו של עונש המאסר בפועל שהוטל עליו, תוך הוספת מרכיב נוסף בעונש, והוא התחייבות שלא לעבור על עבירות לפי חוק הכניסה לישראל. אנו מורים אם כן על הפחתת עונש המאסר בפועל ל-3 חודשים. כן אנו מורים כי המערער יחתום על התחייבות בסך 30,000 ₪ להימנע מביצוע עבירות על חוק הכניסה לישראל במשך 3 שנים מיום שחרורו מן המאסר. פרט לכך, לא יחול כל שינוי אחר בגזר דינו של בית משפט קמא. 9. סוף דבר: אנו דוחים את הערעור על ההרשעה ומקבלים חלקית את הערעור על גזר הדין, כאמור בפסקה 8 לעיל. העסקה שלא כדין (שבחי"ם ועובדים זרים)