גניבת רכב ג'י.אם.סי - ערר על מעצר עד תום ההליכים

להלן החלטה בנושא גניבת רכב ג'י.אם.סי: החלטה ערר על החלטת בית משפט השלום בקריות (כבוד השופטת רמה לאופר-חסון), מיום 29.1.08, אשר הורתה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו בת.פ. 1237/08. האישום והחלטת בימ"ש קמא ; העורר הואשם בגניבת רכב G.M.C (להלן: "הרכב"), תוך גרימת חבלה במזיד לרכב, בנהיגה ללא רשיון ובזמן פסילה וללא ביטוח, בנהיגה פוחזת של רכב, בתקיפה הגורמת חבלה של ממש, בהיזק לרכוש במזיד, בפריצה לחנות, בתקיפת שוטר כדי להכשילו בתפקידו, בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו וכן בחבלה או פציעה כשהעבריין מזויין. להלן, בקצרה, עובדות כתב האישום: הרכב נגנב, ככל הנראה, ביום 10.12.07 לפנות בוקר. העורר החנה את הרכב על המדרכה צמוד לפתח חנות לממכר תכשיטים בקרית ביאליק (להלן: "החנות"). העורר עקר את דלת הסורג בכניסה לחנות ואת משקוף הדלת, נכנס לחנות ועקר כספת. העורר ניסה לגנוב את הכספת, אך, ככל הנראה בשל משקלה הרב, לא עלה בידו לעשות זאת והוא השאיר את הכספת סמוך לדלת הכניסה של החנות, יצא מהחנות ונכנס לרכב. כשראה ששוטרים הבחינו במעשיו החל העורר בורח מהמקום באמצעות הרכב, תוך נסיעה במהירות מופרזת. ברחובות קרית ביאליק החל מרדף של השוטרים, ברכב המשטרה, אחרי העורר. סמוך לקריון, עצר העורר את הרכב, פתח את דלת הנהג, ויצא מהרכב כשאחריו יצא אדם נוסף, אשר זהותו אינה ידועה למאשימה (להלן: "האחר"), מצד דלת הנהג. אדם נוסף נמלט מהדלת השניה של הרכב. העורר והאחר, אשר היו רעולי פנים (העורר בכובע גרב והאחר בכאפיה משובצת שחור/לבן), החלו בורחים מהשוטרים, כשהשוטרים דולקים אחריהם וצועקים "עצור משטרה", עד שהנאשם נתפס ע"י השוטר חנן מלכה (להלן: "מלכה"). העורר תקף את השוטר מלכה באמצעות מכשיר מברזל ופצע אותו בראשו וכאשר שוטר נוסף, בשם קובי חזן (להלן: "חזן"), נחלץ לעזרת מלכה תקף העורר גם אותו וגרם לו חבלות של ממש. האחר הצליח להימלט. לעורר עבר פלילי בעבירות של התנהגות פרועה במקום ציבורי והיזק לרכוש במזיד, מסחר ברכב או בחלקי רכב גנובים, והחזקת נכס חשוד כגנוב. תלויים ועומדים נגדו שני מאסרים על תנאי, בני הפעלה, האחד בן 6 חודשים והשני בן 12 חודשים. בית משפט קמא קבע, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר וכי קיימת מסוכנות, העולה הן ממהות המעשים ותעוזת ביצועם והן ממיהות מבצעם. בימ"ש קמא דחה חלופת מעצר, אשר הוצעה ע"י העורר, באמרו כי הוא התרשם מרצונם לראות את בן משפחתם משוחרר וכי לא שוכנע שיהא בפיקוחם, בנסיבות הענין, תחליף ראוי למאסר. כן קבעה כבוד השופטת קמא, כי העורר הוכיח בהתנהגותו, כי אין עליו מורא וכן כי העורר מעל באמון, שניתן בו, בבצעו את העבירות בעוד מאסרים על תנאי תלויים ועומדים נגדו וכי היא לא שוכנעה שיש ליתן אמון בעורר, שיקיים את תנאי השחרור ולא יסכן את הציבור. עוד קבעה כבוד השופטת קמא, כי היא רואה בחומרה עבירות של תקיפת שוטרים והכשלתם וכי נוכח גל הפשיעה הגואה, "יש להעביר מסר, גם באמצעות מעצר במקרים המתאימים, למען ידע מי אשר לא נרתע מפגיעה באנשי חוק הממלאים תפקידם כחוק, כי עשוי הוא להיעצר בגין מעשיו". טענות הצדדים ; הסניגור המלומד מסכים, שאם קיימות ראיות לכאורה, קיימת עילת מעצר. אולם, לטענתו, הראיות כנגד העורר אינן חזקות דיין ואינן מקימות עילת מעצר. הסניגור ריכז טיעוניו, בעיקר בהעדרן של ראיות חפציות/פורנזיות, כגון טביעות אצבע, או סימנים אחרים שנשארו ברכב או בחנות ואשר יש בהם כדי לזהות את העורר כמי שביצע את המעשים הנ"ל, כגון טביעות אצבע ודגימות מסיבים שנתפסו. הסניגור מדגיש את העובדה שנמצאו טביעות אצבע, אולם נמצא שאין הן זהות לאלה של העורר ואף בסיבים שנמצאו, לא היה כדי לקשור את העורר לחנות או לרכב. לטענתו, גם כפפות וכובע גרב, אשר נתפסו ע"י השוטרים לא זוהו כשייכים לעורר. עוד טוען הסניגור לסתירות בהודעות השוטרים וכן, כי אין בתיק כל ראיה לנשק קר. כן טוען הסניגור, כי ביהמ"ש לא בדק, כראוי, את חלופת המעצר וכי היה עליו, לכל הפחות, להזמין תסקיר לבדיקת החלופה, במיוחד לאור כך שרשימת עדי התביעה ארוכה וצפוי שההליכים יימשכו זמן רב. ב"כ המאשימה מסכים, כי בשלב זה אין ראיות מז"פ, הקושרות את העורר לביצוע העבירות, אולם טוען, כי גם ללא ראיות כאלה, די באשר יש בתיק החקירה כדי להוכיח את האשמה. באשר לחלופת המעצר טוען ב"כ המשיבה, כי עולה מהחלטת בימ"ש קמא, שהוא סבר שאין כלל מקום לחלופת מעצר ולכן שלל את החלופה כבר בשלב הראשון. דיון ; עיינתי בתיק החקירה ונוכחתי לדעת, כי קיימות ראיות טובות להוכחת האשמה. לפי הודעות השוטרים הם שמרו, כל העת על קשר עין עם הרכב ועם העורר, לאחר שרכב נעצר והעורר יצא, ראשון, מדלת הנהג. העורר נתפס ע"י מלכה, כשעל ראשו כובע גרב ועל ידיו כפפות "חצי", עם חורים לאצבעות. לא מצאתי ממש בטענות הסניגור לפיה קיימות סתירות בעדויות השוטרים, המחלישות את עוצמת הראיות. אביא, כדוגמא את טענת הסניגור לסתירה בנוגע לשאלה האם היה כובע גרב על ראשו של העורר, בעת שהוא נאבק עם מלכה. לא מצאתי סתירה, כטענתו. אמנם, מלכה טוען שהוא הוריד לעורר את כובע הגרב במהלך המאבק עימו ואילו חזן, מסר שבזמן המאבק היה העורר חשוף בפנים אולם, בשלב זה אין לומר שהעדויות אינן מתיישבות זו עם זו, הן לאור כך שמלכה רדף מיד אחרי העורר ואילו חזן התעכב ביציאתו מרכב המשטרה ורדף, קודם כל, אחרי האחר, כך שהוא הגיע אל העורר כאשר מלכה כבר היה במאבק עימו והן לאור הלכת זאדה (בש"פ 8087/95 - שלמה זאדה נ' מדינת ישראל . פ"ד נ(2), 133), אשר, לטעמי בהחלט חלה על המקרה דנן ולפיה: "בהליך המעצר נבחן המשקל הלכאורי של הראיות שבתיק החקירה. בהעדר אפשרות לקביעת מימצאי מהימנות על-יסוד התרשמות מהופעת עדים, גירסה מכחישה של נאשם, כשלעצמה אינה משפיעה על עוצמת הראיות המצביעות על אשמתו. בהליך זה נקבע משקל הראיות המרשיעות, כפי שהוסבר על-ידי השופט שמגר כבר בפרשת אוחנה הנ"ל, על-פי סבירות של עדויות התביעה כשלעצמה ועל-סמך השוואתן עם ראיות אחרות. סתירות פנימיות בעדויות המרשיעות או בינן לבין ראיות אובייקטיביות עשויות לגרוע ממשקלן של העדויות המרשיעות ולהטיל בהן ספק סביר." לא מצאתי, בין ראיות התביעה, סתירות המטילות ספק סביר. רחוק מכך. בהחלט מצאתי, כי קיימות ראיות לכאורה וכי חלקים מעדותו של מלכה נתמכים בעדויות של שוטרים נוספים. חשוב לציין כי, בכל מקרה, טענותיו של הסניגור, בענין זה, מופנות רק לחלק מעובדות כתב האישום ולחלק מהאשמות המיוחסות לעורר, שכן אין מחלוקת שהעורר הוא זה אשר נתפס ע"י השוטרים ונאבק עימם, כך שלגבי העבירות של תקיפת השוטרים כדי להכשילם בתפקידם ובעבירות נוספות שנעברו לאחר צאת העורר מהרכב, גם הסניגרו אינו חולק כי יש ראיות הממזהות את העורר. בנסיבות הענין ולאור ה"יש" אשר בתיק החקירה, "יש" שהינו, לכאורה, בהיר ומבוסס, אין בהעדר ראיות חפציות כדי להחליש את עוצמת הראיות. לא תמיד ניתן למצוא ראיות חפציות ובענין זה אינני מקבלת את טענת הסניגור לפיה יש להסיק מכך שלא נמצאו טביעות אצבע או סיבים, אשר קושרים את העורר, כי לא העורר הוא אשר ביצע את העבירות. להעדר ראיות כאלה יכולים להיות הסברים שונים, אשר אין בהם כדי לערער את שאר הראיות ואין זה המקום להידרש להם. כאמור, חומר החקירה בהחלט מבסס סיכוי סביר להרשעה, בכל עובדות כתב האישום. כזכור, הסכים הסניגור, כי אם ייקבע שקיימות ראיות לכאורה, קיימת גם עילת מעצר. עם זאת ולאור הערת בית משפט קמא, מוצאת אני לנכון להעיר, במאמר מוסגר, כי, כפי שנקבע לא אחת, שיקולי הרתעה אינם רלבנטיים לענין שאלת מעצרו של נאשם עד תום ההליכים. ראו, למשל, בש"פ 6236/06 - חגי כמאלי נ' מדינת ישראל, שם נאמר: "הלכה היא כי מטרתו של הליך המעצר עד תום ההליכים היא מניעתית - אישית גרידא (ראו בש"פ 1464/05 מדינת ישראל נ' נאשף, ניתנה ביום 21.2.06, מפי השופט רובינשטיין). ככזה, אין מטרתו של המעצר להשיג תכליות חברתיות כלליות, מעבר לסיכול מסוכנותו של הנאשם. על כן, כל שייבחן בהליך המעצר הוא המקרה הספציפי, ואם חלופת מעצר עשויה לאיין את מסוכנותו של הנאשם. לא ייבחנו כלל, בשלב זה, שיקולי הרתעה ושיקולים דומים אחרים. עמדה על כך השופטת ארבל, באמרה: 'יודגש כי המעצר אינו מקדמה על חשבון העונש ואינו מיועד להשיג מטרה של הרתעה[,] וכל מקרה נבחן לנסיבותיו הן באשר לקיום ראיות לכאורה והן באשר לאפשרות להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה (כהוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו-1996). אכן, כל מקרה צריך להבחן לנסיבותיו ועל אחת כמה וכמה בשלב ההחלטה על מעצר עד תום ההליכים, עת עומדת לנאשם חזקת חפות.'" חלופת המעצר - סבורתני, כי נסיבות העבירות, התכנון והתעוזה אשר בביצוען, טיב העבירות בהן מדובר, הכוללות, בנוסף לעבירות רכוש, גם עבירות של נהיגה פרועה ובזמן פסילה ועבירות של תקיפה חמורה של שוטרים, כמו גם עברו של העורר והעובדה שלא היה במאסרים על תנאי התלויים ועומדים נגדו, כדי להרתיעו, כל אלה מעידים על מסוכנות רבה ביותר ועל כך שמורא החוק ואנשי החוק אינו על העורר. בנסיבות אלה לא יהא בכל חלופת מעצר כדי לאיין את מסוכנותו של העורר. אדגיש, כי לא בכל מקרה חייב בית המשפט לבחון חלופת מעצר. השאלה, האם ניתן להסתפק בחלופת מעצר, נבחנת (לאחר שמבוססת עילת המעצר), בשני שלבים. בשלב הראשון בוחן ביהמ"ש, האם, לאור מהות העבירה ונסיבותיה וכן לאור נסיבותיו של הנאשם, ניתן, בכלל, לאיין את המסוכנות העולה מהם, בחלופת מעצר. לעיתים, יגיע ביהמ"ש למסקנה, כי לאור מהות העבירה ומיהות הנאשם אין כלל מקום לבחון חלופת מעצר ואם כך יהא, תסתיים הבדיקה כבר בשלב זה. רק אם יגיע ביהמ"ש למסקנה, כי ייתכן שניתן לאיין את המסוכנות בחלופת מעצר, נדרש ביהמ"ש לשלב השני, בו בוחן ביהמ"ש את החלופות האפשריות לגופן והאם יש בהן, או באחת מהן, כדי להבטיח את מטרות המעצר. מתווה זה הובהר, היטב, בבש"פ 3002/06 - ע’ ס’ נ' מדינת ישראל, כלהלן: "סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מורה אותנו כי בכל מקרה ומקרה על בית המשפט לבחון האם לא ניתן להשיג את מטרות המעצר בתנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה. מדובר בבחינה דו-שלבית. בשלב הראשון בוחן בית המשפט האם ניתן להשיג את תכלית המעצר בנסיבותיו הספציפיות של הנאשם בדרך של חלופת מעצר. רק אם התשובה לשאלה זו היא חיובית, פונה בית המשפט לשלב השני, בו נבחנות חלופות מעצר קונקרטיות ומידת הגשמתן את תכלית המעצר (ראו למשל: בש"פ 8471/01 דכנאש נ' מדינת ישראל, לא פורסם, (ניתן ביום 8.11.01); בש"פ 10210/05 אלעטאונה נ' מדינת ישראל." (ההדגשות, כאן ובהמשך, אין במקור). כך נהג ביהמ"ש בבש"פ 374/05 - ריאד יוסף נ' מדינת ישראל, שם החזיק העורר יחד עם נאשם נוסף, סמים מסוכנים, בין היתר מסוג MDMA, וכן כדורי אקדח, בקבעו: "אין מקום לטעמי לבחון חלופת מעצר הולמת בעניינו של העורר כמצוות המחוקק בסעיף 21(ב)(1) לחסד"פ, וזאת לאור עברו הפלילי, הכולל עבירות רבות של סמים ואלימות, יחד עם המסוכנות הנשקפת ממנו כאמור דלעיל. ספק אם קיימת חלופת מעצר במקרהו של העורר אשר תשיג את תכלית המעצר. העורר אשר נתן את הדין בגין עבירות דומות שביצע בעבר ולא נרתע מכך, ונאשם עתה בביצוע עבירות דומות, חזקה עליו שהוא אינו נתון למרות החוק, וספק אם חלופה כלשהי יהיה בכוחה כדי להרתיעו." וכך נאמר גם בבש"פ 5859/04 - מדינת ישראל נ' נאיף אבו סבייח: "רק אם מגיע בית-משפט לכלל מסקנה כי המסוכנות הנשקפת מן הנאשם מסוכנות היא שניתן לבטלה או להפחיתה בעיקרה - לפי המשוער - על דרך של חלופת מעצר, רק אז יבחן בית-המשפט אם חלופת מעצר המוצעת, חלופת מעצר ראויה היא בנסיבותיו של העניין." לעיתים מיטשטשת ההבחנה בין שני השלבים וביהמ"ש נדרש להם בערבוביה, אולם בנסיבות המפורטות לעיל, הן לאור העבירות החמורות המיוחסות לעורר ונסיבותיהן והן לאור מיהותו של העורר, כפי שפורטו לעיל, מסתיימת הבדיקה כבר בשלב הראשון. אני קובעת, איפוא, כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו הרבה של העורר ע"י חלופת מעצר ונכון עשה בימ"ש קמא, בדחותו את בקשת הסניגור לקבלת תסקיר שירות מבחן. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הערר.מעצררכבגניבת רכבביטוח גניבת רכבעררמעצר עד תום ההליכים