אלימות נגד פקח

להלן הכרעת דין בנושא אלימות נגד פקח: הכרעת דין עובדות כתב האישום שבפנינו אינן מורכבות ואינן מצריכות דיון מעמיק. עניינן, באירוע שהתרחש ביום 7.3.02, סמוך לשעה 12:35, לאחר שהנאשם החנה את רכבו מ.ר. 1880887במקום אסור (על המדרכה) בשדרות וושינגטון 15 בתל אביב. לגרסת התביעה, משעמד פקח העירייה מור אביחי (להלן- המתלונן) לרשום לו דו"ח בשל כך, פנה אליו הנאשם בטרוניה, שמט מידיו את הדו"ח, קימטו והכהו בלסתו. הנאשם, על פי הנטען, אף ניסה להכניס את הדו"ח בין חולצתו וגופו של המתלונן, תוך כדי דחיפתו. בגין מעשים אלה, הועמד הנאשם לדין בעבירה של תקיפת עובד ציבור, לפי סעיף 381(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. תגובת הנאשם לאשמה ובדומה עדותו בבית המשפט לא הייתה בבחינת כפירה גורפת. הנאשם הודה כי השליך את הדו"ח על הפקח, אך טען כי מעבר לכך לא נקט שום אלימות כלפיו. מערך ראיות התביעה בבואה להוכיח הנטען על ידה בכתב האישום הציבה התביעה מערך ראיות שבמרכזו עדות המתלונן, מגובה בעדות פקח שנלווה אליו במעמד רישום הדו"ח והיה עד ראיה לאלימות. אף שאין מדובר במסכת ראייתית סבוכה ומורכבת, די בה כדי לבסס את עובדות כתב האישום ולהתוות בפני בית המשפט תמונה עובדתית, מלאה ומספקת של התרחשות הדברים. אדון להלן. במרכז התשתית הראייתית-עדות המתלונן עדות המתלונן התאפיינה, לדידי, בתכליתיות ובסבירות הדעת. לדבריו, ביום האירוע הגיע יחד עם שותפו לעבודה, אלי עוזיהו (להלן-עוזיהו), לשדרות וושינגטון בשכונת פלורנטין, ועסק באכיפת חוקי העזר העירוניים בנוגע לעבירות חנייה על ידי רישום דו"חות. במהלך מילוי תפקידו הבחין ברכב מסוג סובארו אשר חנה על המדרכה ורשם לו דו"ח. בעודו מדביק את הדו"ח על שמשת הרכב, הגיע אליו המתלונן בריצה, תוך שהוא צועק לעברם. הנאשם תפס בדו"ח וניסה לדחפו בין חולצת המתלונן וגופו, ובו בזמן הכה בלסתו עם ידו. לגרסתו, ניסה עמיתו להרחיקו, ובכך למנוע את הידרדרות המצב. חרף אזהרות השניים, לא נרגע הנאשם, והוזמנה למקום משטרה. בשמעו זאת נמלט מן המקום. טענת הנאשם בחקירתו הנגדית הייתה, כי ברגע הגיעו לרכבו טרם החל הפקח ברישום הדו"ח, זאת בניגוד לגרסת המתלונן, לפיה שלף הנאשם את הדו"ח, שרישומו הסתיים זה מכבר, מהמקום בו הוצמד לשמשת הרכב. המתלונן דחה טענה זו מכל וכל. התרשמתי מדברי המתלונן כסבירים והגיוניים. לא מצאתי כל סיבה נראית לעין כי יעליל שקר על הנאשם. אין בנסיבות האירוע או ברקע לו כדי ללמד על מניע אפשרי לטווית עלילת זדון. דווקא כנגד הנאשם. הנסיבות שגרתיות-רגילות וקשורות בעבודתו של המתלונן. אין חולקין, שבעת הרלבנטית מלא המתלונן תפקידו כפקח ובתוקף סמכותו היה רשאי לרשום דוחות לכלי רכב החונים בניגוד לחוק. לית מאן דפליג, כי רכבו של הנאשם חנה במקום אסור והואיל ובינו לבין המתלונן אין כל היכרות מוקדמת, לא יכול היה לדעת מיהו בעל הרכב. רישום הדו"ח היה מעשה שהתחייב מעצם החניה בניגוד לחוק. אי לכך, לא היה במעשה זה כל יסוד או ניסיון התנכלות דווקא לנאשם. גרסתו של המתלונן מציאותית, פשוטה, ואין בה כדי להפריז בחומרת מעשי הנאשם או הנזק שנגרם, זאת מעבר לעובדה שלא נסתרה ולא הופרכה על ידי הנאשם. כבר עתה ניתן לומר, כי אפילו אקבל את גרסת הנאשם, כפי שהיא, ברי לכול, שלא השלים עם רישום הדו"ח ונתקף כעס. ראיה לקיומו של הלך רוחו הסוער בהודאתו זריקת הדו"ח לעבר המתלונן. מעשה המבטא זעם רב. ברם, משהבין כי כלה ונחרצה עם המתלונן לא לוותר לו גאה בו זעמו והתגבר. בסיטואציה כזו המעבר מאקט תוקפן אחד למשנהו והתעצמותו לכדי תקיפה פיזית, אינו בלתי סביר. רוצה לומר. הסנריו המתואר על ידי עדי התביעה של הסלמת ההתנהגות, מתיישב היטב עם נסיבות המקרה ועם ניסיון החיים. עדות החיזוק והתימוכין יתרה מזו. גרסת המתלונן זוכה לחיזוק וביסוס בדברי העד עוזיהו, שותפו לעבודה באותה העת. לגרסתו, ביום האירוע, הבחינו בשני רכבים אשר חנו על המדרכה, הגדילו וניסו לאתר בקרבת מקום את בעלי הרכבים, ובאין מצוא, רשמו דו"חות. הנאשם הגיע למקום, קילל את הפקחים, דחף את המתלונן ודחף לו את הדו"ח אל תוך החולצה, בעוד הוא נכנס בתווך ביניהם בניסיון להפרידם. לדבריו, הנאשם עזב את המקום לאחר המקרה, והם פנו למשטרה להגיש תלונה. בחקירתו הנגדית הציג הנאשם בפני עד זה את אותה גרסה שהוצגה בפני המתלונן, לפיה בהגיעו למקום הדו"ח טרם נרשם, אך בקשתו מהפקחים להימנע מכתיבתו לא רק שהושבה ריקם, אלא עוררו עליו את כעסם. תשובת העד לדברים אלו הייתה "באף מקרה בחיים אני לא עושה את הדו"ח, אלא אם כן הזהרתי את בעל הרכב לפני כן והוא לא יצא מהמקום, לעומת זה לפני עריכת הדו"ח עוד ניסינו לאתר את הבעלים ולא הצלחנו" (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 8-10). תשובה זו מילאה פי הנאשם מים, והוא לא המשיך והתעקש על גרסתו, מעשה המצביע על חוסר הביסוס לטענתו. אדם הסבור כי אמת בפיו יבקש להוציאה אל האור, ולא יוותר בנקל על גרסתו. בדחותו את גרסת הנאשם כי כל שעשה התמצה בזריקת הדו"ח לעבר המתלונן, ותו לא, שב עוזיהו ועמד על כך שהנאשם נקט כלפיו אלימות, שהתבטאה, בין היתר, באקט של דחיפת הדו"ח אל תוך מפתח חולצתו. דברים אלה מתיישבים היטב עם עדות המתלונן ומעניקים לה משנה תוקף. אף עדות זו כקודמתה סבירה והגיונית בעיני, עומדת במבחן המציאות, נקייה מהפרזה ונטולת כל מניע זדוני להרע עם הנאשם. מצאתי כי גרסאות שני עדי התביעה מעניקות לשורות כתב האישום נופך מוחשי ובהיר, ודומות זו לזו ברובן המוחלט. הסתירה היחידה המתגלית הינה לעניין אופן התקיפה: בעוד לדברי המתלונן הכה בו הנאשם בלסתו הרי לגרסת שותפו הייתה זו דחיפה. ההבדל, כאמור, קיים, אך איני רואה בו משום שוני מהותי החותר תחת אושיות גרסת התביעה. המדובר, יש לזכור, באירוע קצר שהתרחש כשלוש שנים לפני מתן העדויות בבית המשפט, וקל לסבור שחלוף הזמן הוא שיצר אי דיוק כגון דא. אין ספק, כי אכן מדובר במעשה אלים מצידו של הנאשם כלפי המתלונן, וההבדל בין הכאה בלסת ובין דחיפה הינו מינורי וחסר משקל ראייתי מכריע. אמור מעתה. עדות עדי התביעה מהימנה עלי ואני נותנת בהם אמון מלא. עדות הנאשם עתה נותר לבחון עדות הנאשם לגבי אופן התרחשות הדברים - עדות העומדת בבדידותה, ואינה מגובה בראיות הגנה נוספות. השאלה העומדת לדיון, האם יש בה כדי לערער את גרסת עדי התביעה, או למצער להקים בה ספק סביר. בעדותו בבית המשפט גרס הנאשם, כי ביום האירוע הבחין בפקחים בסביבת מכוניתו, וביקשם שלא ירשמו לו דו"ח. לטענתו, נענה בזלזול, וחרף הפצרותיו החוזרות למחול לו, נרשם הדו"ח והונח על שמשת הרכב. לדבריו, לא נותר אדיש ואף נתן לכך ביטוי מוחשי עת נטל את הדו"ח וזרק אותו על הפקח בעודו מקללו. עם זאת, הכחיש בתוקף כי היה בינו ובין הפקח מגע פיזי כלשהו. הוא הוסיף ואמר, כי אף הגיש התנצלות בשל התנהגותו. את הסתלקותו מן המקום הסביר בכך שהדבר הומלץ לו על ידי פקח נוסף שהגיע למקום. ויוער, בעצם התנצלותו, כמו גם עזיבתו את המקום, יש להעיד על תחושת אשם שקיננה בנאשם, שבכוחה לחזק את גרסת התביעה. יתר על כן. בהודעתו במשטרה (ת/1) מסר הנאשם גרסא הדומה ברוב פרטיה לזו שנמסרה בבית המשפט. השוני היחיד בדבריו הינו בין אם זרק את הדו"ח אל עבר השוטר, בדבריו בעדותו, ובין אם השליכו על הרצפה, כאמור בהודעתו. איני רואה כל חשיבות באבחנה בין אלו. כך או כך, המעשה מבטא הלך נפש עצבני וטעון. למעשה, בפנינו ראשית ראייה לפרץ התוקפנות והאלימות בו נתקף הנאשם. מעמד קבלת דו"ח אינו נעים, ולא פעם, וודאי על רקע מצוקת חנייה, עייפות וחום, הוא עלול לעורר תחושת התקוממות ורגשות כעס נגד השוטר או הפקח. גם הניסיון לבטל את "רוע הגזירה" אינו עניין נדיר במקומותינו. סירוב עלול להעצים את תחושת ה"עוול", או להתקבל כתגובה "מזלזלת" מצד עובד הציבור. נקל, אפוא, להבין כיצד ברוב זעמו המשיך הנאשם מקללות, להשלכת הדו"ח וסופו שהגיע לאלימות פיסית. לא מצאתי בגרסתו יסוד ממשי של אמת אשר יש בו כדי להפריך את גרסת התביעה, על כן יקבל בית המשפט את זו האחרונה, ויראה בכתב האישום את עובדות המקרה לאשורן. ההיבט המשפטי לעניין יסודות העבירה- לשונו של סעיף 381(ב) לחוק העונשין: התוקף עובד הציבור או מי שממלא חובה או תפקיד המוטלים עליו על פי דין או מי שנותן שירות לציבור מטעם גוף המספק שירות לציבור, והתקיפה קשורה למילוי חובתו או תפקידו של הנתקף, דינו - מאסר חמש שנים. במקרה דנן, הרי ברור לכל כי פקח הממלא דו"ח חניה הינו עובד ציבור הממלא תפקידו כחוק, וכי זהותו היתה ברורה ומובנת לנאשם. תקיפת הפקח נעשתה בהקשר מתן דו"ח החניה ועל כן קשורה במילוי תפקידו. ניכר אף כי במעשי הנאשם יסוד נפשי ברור, הממלא אחר דרישות הסעיף, הוא היה מודע למעשיו ובחר בהם חרף השלכותיהן הברורות בדבר התערבות המשטרה. אין ספק, כי הנאשם מקיים את יסודות העבירה במלואם, ועל כן,יורשע הנאשם בעבירה זו, המיוחסת לו בכתב האישום. ניתן היום ב' בסיון, תשס"ה (9 ביוני 2005) במעמד הצדדים מ.דיסקין, שופטת טיעונים לעונש התובע: כאמור הנאשם הורשע בתום ניהול הוכחות בעבירה של תקיפת עובד ציבור משנת 2002, מדובר בעבירה חמורה תוך פגיעה באנשים הממלאים תפקידם כדין. מדובר לא בתקיפה סתם אלא במכה שניתנה בלסתו ואף בהמשך ניסה להכניס את הדוח לחולצתו תוך שהוא דוחף אותו . זו לא פעם ראשונה שהנאשם מבצע אלימות. לחובתו הרשעה קודמת משנת 97 בגין העלבת עובד ציבור. גליון ההרשעות הוגש וסומן ת/3. אשר על כן, על מנת להגן על מי שממלא תפקידו כדין, אנו נבקש להשית עליו מאסר שיכול וירוצה בעבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס כספי. הנאשם: אני מצטער ומתנצל אני אמרתי את זה כמה פעמים. אני הייתי בתחנת המשטרה באותו יום והגשתי מכתב התנצלות. אני לא אדם אלים, אין לי תיקים במשטרה. אני מבקש להתחשב בכך ולא להטיל עליי מאסר. אני נמצא כעת בפשיטת רגל. התובע: הנאשם לא מדייק במה שהוא אומר שאין התנכלויות עם המשטרה. גזר דין בסיום ניהול הוכחות הרשעתי את הנאשם בעבירה של תקיפת עובד ציבור בגין מעשה עבירה שביצע ביום 7/3/02. נסיבות ביצוע העבירה פורטו בהרחבה בהכרעת הדין ואיני רואה לחזור עליהן אלא בקצירת האומר. קבעתי, כי הנאשם לא השלים עם דוח חניה שהושת עליו על ידי פקח וכאשר לא נענה לביטול הדוח נטל אותו ממקומו על שמשת הרכב, קמטו והיכה בלסתו של הפקח. בהמשך, אף ניסה להכניס את הדוח בין חולצתו וגופו של הפקח תוך כדי דחיפתו. מדובר, ללא ספק, בהתנהגות חמורה שלדאבון הלב מאפיינת חלק מהציבור עד כי הפכה לתופעה חברתית המחייבת תגובה. המציאות מלמדת כי אנשים גם נטולי כל רבב מגיבים בברוטאליות מילולית ופיזית, כאשר נתקלים בעובדי ציבור הממלאים תפקידם כדין. היקפה של התופעה וממדיה צריכים לעורר דאגה בלב כל. ושומה על בית המשפט לומר את דברו ולו על מנת שיצא מסר כי מי שינהג כך ישלם את מלוא מחיר התנהגותו. האמת ניתנת להיאמר. בבואי למוד את עונשו של הנאשם התלבטתי מהו העונש הראוי לו. כפסע היה ביני לבין אימוץ עמדת התביעה. אלא לאחר שחזרתי ושקלתי את הדברים, ולא בלי היסוס, החלטתי הפעם לא למצות את הדין עם הנאשם וליתן לו הזדמנות להוכיח כי אין זו דרכו. אני ערה לעברו של הנאשם הכוללת הרשעה אחת בעבירה של העלבת עובד ציבור, להעיד שמדובר במי שעלול לאבד את עשתונותיו ואת ריסונו. יחד עם זאת, הנאשם חזר והביע צער על מעשהו. גם חלוף הזמן הרב מעת ביצוע העבירה ראוי להילקח בחשבון. הביטוי העונשי יינתן בתקופת המאסר על תנאי שבדעתי להטיל על הנאשם ובגובה הקנס. אשר על כן, לאחר ששקלתי את כל השיקולים הצריכים לענין, הנני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 7 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור במשך שלוש שנים מהיום על העבירה בה הורשע. הנאשם יחתום על התחייבות על סך 3,000 ₪, להימנע במשך שנתיים מהיום מביצוע העבירה בה הורשע או עבירה של העלבת עובד ציבור. 1,500 ₪ קנס או 15 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם בחמישה תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 15/6/05. הודעה זכות ערעור בתוך 45 יום מהיום. פקחיםאלימות