פגיעה באגודל - אחוזי נכות

התובעת, ילידת 31.8.1955, נפגעה בתאונת דרכים בדרכה לעבודה ביום 9.11.00. הצדדים חלוקים ביניהם הן בנוגע לנכות שיש לייחס לתאונה, ולמשמעותה התפקודית, והן בנוגע לשאלה אם התאונה היא בגדר תאונת עבודה אם לאו. המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי, ד"ר לאו, קבע לתובעת נכות בשיעור 7% בגין ממגבלות קלות מאד עד מזעריות בכל שלוש הפרקים של אגודל יד ימין, לפי תקנה 45(1) לתקנות. הוא הבהיר כי המגבלות גורמות "לחולשה קלה ביכולתה לאחוז חפצים בין האגודל ויתר האצבעות" (עמ' 3 לחוות-דעתו מיום 23.1.03), וכי הפגיעה מגבילה את יכולת התפיסה בין האגודל לאצבע (סעיף 5 לתשובות לשאלות ההבהרה, מיום 9.5.04). עוד קבע האורטופד כי לתובעת מגבלה קלה מאד בתנועות עמוד שידרה צווארי (סיבוב והטיה לשמאל) המקנה נכות בשיעור 5% לפי תקנה 37(5)(א). מנכות זו יש לייחס מחצית למצב קודם, כך שהנכות המיוחסת לתאונה היא בשיעור 2.5%. המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגי, פרופ' אברמסקי, קבע בחוות-דעתו מיום 24.6.03 כי אצל התובעת הופיעו כאבי ראש חזקים לאחר התאונה, וכי מנגנון התאונה יחד עם התלונות מוביל ל"אפשרות שאותה לא ניתן לשלול, שהפגיעה הצוארית גרמה לדיסקציה בעורק קרוטיס בצואר מימין שגרם לאוטם פרונטלי בהמיספרה השמאלית". ממצאי הבדיקות תומכים באבחנה זו, כמו גם תלונות התובעת, "ולבטח לא ניתן לשלול קשר בין התאונה, התלונות והממצאים בבדיקות". מסקנתו של המומחה היא כי לתובעת נכות נוירלוגית בשיעור 10%, לפי תקנה 34(ב), אותה יש לייחס לתאונה. הצדדים ויתרו על חקירת המומחים. ב"כ הנתבעת העלתה טענות בסיכומיה היום בנוגע לנכויות שקבעו המומחים. טענות אלה מסתמכות על נכות צוארית מתאונה קודמת השוללת, לטענת הנתבעת, את הקשר הסיבתי בין הנכות שנקבעה על ידי ד"ר לאו ובין התאונה; ועל מסמך רפואי בו מציין רופא המשפחה כי בעברה של התובעת ארוע מוחי (עמ' 4 לנ/1), ממנו מבקשת הנתבעת להסיק כי הנכות הנוירולוגית אינה פועל יוצא של התאונה. לא למותר לציין כי השגות אלה על הקביעות בחוות-הדעת לא הוצגו בפני המומחים מטעם בית המשפט, בדרך של שאלות הבהרה או של חקירה, ודומה כי די בכך כדי לדחותן. מכל מקום, גם לגוף העניין אין בטענות ממש. חוות-הדעת הנוגעת לתאונה הקודמת לא אותרה על ידי הנתבעת ולא הוצגה בפני בית המשפט, וממילא לא ניתן להסיק ממנה מסקנה כלשהי. אם לא די בכך - ד"ר לאו התיחס בחוות-דעתו במפורש לתאונה הקודמת, וייחס מחצית מהנכות לאותה תאונה. מאחר והמומחה לא נשאל על עניין זה, על אף שהתייחס לו במפורש, אין מקום לקבל טענות בעלמא בנוגע לקביעותיו בעניין. גם את הטענות במישור הנוירולוגי לא ניתן לקבל. רופא המשפחה ציין במכתב ששלח ביום 27.6.99 (נוסח המכתב נרשם ברישום הממוחשב) כי "ברקע אירוע מוחי ב-1979". הרופא לא זומן לחקירה, והתובעת טענה כי לא היו דברים מעולם. לטענה אף לא נמצאו כל תימוכין בכרטיסה הרפואי של התובעת. אף לו היה בטענה ממש, אין כל בסיס עובדתי או רפואי לפיו ניתן לייחס את הממצאים המופיעים כיום בבדיקות לארוע המוחי הנטען, ולא הובאה כל ראיה לפיה יכול ארוע מוחי לגרום לתופעות מעין אלה המתוארות בחוות-הדעת. מכאן כי גם לגוף העניין לא הוכחו טענות הנתבעת בעניין זה. המסקנה היא כי אין מקום לסטות מקביעות המומחים בכל הנוגע לשיעור נכותה הרפואית של התובעת, ויש לקובעו על 18.55% (10% בתחום הנוירולוגי, 7% בגין המגבלות באגודל ו- 2.5% בשל המגבלה בתנועות עמ"ש צווארי). התובעת החלה לעבוד כמנהלת מחלקה בבית האבות נופי ירושלים כשנה לפני התאונה (סעיף 15 לתצהירה ועמ' 4 לפרוטוקול מיום 23.5.04, שורה 14). עובר לתאונה היתה התובעת אחות מוסמכת וכן רפלקסולוגית בכירה (סעיף 15 לתצהירה) ולמדה לקראת תואר שני במינהל מערכות בריאות (שם) אותו סיימה לאחר התאונה (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 23.5.04, שורות 1 - 2). היא נעדרה מעבודתה במשך שלושה שבועות, וקיבלה את מלוא שכרה על חשבון ימי המחלה, מבלי שנגרע ממיכסת ימי המחלה שלה, מאחר וזו היתה בעודף (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 11 - 16). מאז התאונה לא נפגע היקף משרתה, ולמעשה שכרה עלה בהתמדה, כפי שמשתקף מהתלושים ומעדותה (שם, שורות 17 - 20). התובעת טענה בתצהירה כי עובר לתאונה עבדה כרפלקסולוגית בנוסף לעבודתה בבית האבות, כאשר במסגרת זו העניקה כעשרה טיפולים בשבוע (סעיף 15 לתצהירה ועמ' 4 לפרוקוטול, שורות 18 - 21). טענה זו הסתמכה על מודעה שצורפה לתצהירה, אלא שמודעה זו כוללת מספר טלפון ובו שש ספרות בלבד, דבר המעיד על כי המודעה הוצאה לפני שנת 1997. במהלך חקירתה הנגדית הציגה התובעת דוחו"ת על הכנסות והוצאות מעיסוקה כרפלקסולוגית בשנים 1996 ו- 1997. מדוחו"ת אלה עולה כי הכנסתה בשנת 1996, לפני הוצאות, עמדה על 9,405 ₪ ובשנת 1997 על 2,052 ₪. היקף הכנסות זה אינו עולה בקנה אחד עם טענותיה בתצהירה ובעדותה, ואף מוכיח כי היא נטשה עיסוק זה כשלוש שנים לפחות לפני התאונה נשוא התביעה. יש בעניין זה גם כדי להשפיע על האמינות שייחס בית המשפט לטענות אחרות שהועלו על ידיה, שלא גובו בעדויות או במסמכים חיצוניים, בפרט לנוכח העובדה כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין, והדברים קל וחומר כאשר מתגלה כי דבריו של בעל הדין אינם בהכרח חופפים לעובדות כהווייתן. לתהיות בנוגע לדיוק טענותיה יש לצרף גם את תלונותיה הרבות בתצהירה בנוגע לחולשה וכאבים בגפה הימנית (סעיף 9 לתצהירה) שאינן עולות בקנה אחד אף עם תלונותיה בפני ד"ר לאו, ועומדות בסתירה מוחלטת לרישום תלונותיה בפני פרופ' אברמסקי, המציין כי "אין כיום תלונות מצד יד ימין". הנכות שנקבע לתובעת בגין מגבלת התנועות הקלה עד מאד בעמ"ש צווארי אין בה כשלעצמה כדי להגבילה בעבודה או בתפקודה הכללי. שונים הם פני הדברים ככל שהדבר נוגע לנכות באגודל. לו היתה התובעת מוכיחה כי עסקה ברפלקסולוגיה, או כי בכוונתה לעשות כן, היה בנכות זו כדי להוות מגבלה ממשית בעיסוקה. לנכות מעין זו יש להניח כי תהיה השפעה גם על תיפקוד של אחות מוסמכת, אף כי בתפקידה הנוכחי של התובעת (שהוא תפקיד ניהולי להלכה ולמעשה) אין בה כדי להשפיע השפעה ממשית, והיא אכן לא השפיעה עד כה. הנכות הנוירולוגית מתבטאת בכאבי ראש, תלונות על ירידה בזכרון ועל סחרחורות, ואף בנכות זו יש כדי להשפיע על תיפקודה של התובעת בעבודתה. אף כי מאז התאונה חלפו כשלוש שנים ומחצה והתובעת המשיכה בעבודתה ללא הפרעה, תוך שהיא מתקדמת בשכרה, הנה לא לעולם חוסן. התובעת מועסקת במקום עבודה פרטי, שברצונו מעסיקה וברצונו מפטרה. לא ניתן לידע מה ילד יום, ומקום עבודתה של התובעת אינו מובטח לה עד זקנה ושיבה. החשש הוא, איפוא, כי התובעת עלולה להיפלט ביום מן הימים לשוק העבודה, ואז יפגע מומה באפשרויותיה למצוא עבודה בשכר דומה לשכרה היום (ראו ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש, פ"ד לו (1) 281; ע"א 591/80 חיו נ' ונטורה, פ"ד לח (4) 393 ורבים אחרים). אם יארע מאורע מעין זה כי אז יתעורר החשש כי מכלול נכויותיה של התובעת יעמוד לה לרועץ, ובמקרה זה יתכן והגריעה מכושר השתכרותה לא תפחת בשיעור ניכר מנכותה הרפואית (השוו ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ"ד נב (3) 792). במקרה מעין זה ניתן היה לצפות כי שיעור הגריעה מכושר השתכרותה יעמוד על 15% בקירוב, כאשר במקרה כזה יש משמעות גם לעובדה כי הפגיעה באגודל מפחיתה את יכולתה לעבוד כרפלקסולוגית פרטית. שכרה הממוצע של התובעת במהלך שמונה החודשים הראשונים של שנת 2003 (לאחר ניכוי 25% מס הכנסה) עמד על 13,662 ₪ נטו. בהתחשב בנתונים שהובאו לעיל, אני אומד את הפגיעה בכושר השתכרותה בסכום של 180,000 ₪. הסכום משקף חישוב על בסיס 8% גריעה מכושר השתכרותה הנוכחית עד לגיל 67, ומשקלל את הסיכון ההיפותטי להיפלטותה לשוק העבודה במהלך שמונה עשרה שנים הקרובות, כשלעניין זה יצויין כי לא נשמעה כל עדות בנוגע לסיכוי או לסיכון הנוגע להיפלטות התובעת מעבודתה. לנוכח תשובות התובעת במהלך חקירתה הנגדית אין בסיס לטענה כי היא זכאית לפיצוי בגין הפסדי שכר בעבר. הטענה לפיה יש מקום לפיצוי בגין הפסדיה בעבודתה כרפלקסולוגית מוטב היה לה שלא היתה נטענת, וטוב עשתה באת-כוחה מששבה בה ממרבית הטענות בעניין זה בסיכומיה. התובעת טענה כי מאז התאונה היא נזקקת לעזרה בשכר בהיקף של תשע שעות שבועיות, בעוד קודם לכן לא נזקקה לעזרה כלל (סעיף 19 לתצהירה). לטענות אלה לא הובאה כל תמיכה בראיה חיצונית, ועדותה של התובעת נותרה כעדות בעל דין ללא תימוכין, כאשר הובהר לעיל כי לא ניתן להסתמך על דבריה במלואם. קשה גם להלום את היקף העזרה הנטענת עם הנכות, שאף כי אינה כנכות של מה בכך - אין בה כדי למנוע ביצוען של עבודות הבית. עם זאת, איני מקבל את טענות הנתבעת לפיהן אין בנכויותיה של התובעת כדי להגבילה במידת מה מביצוע עבודות הבית. אף כי יתכן והתובעת מעסיקה עזרה בשכר כרבים מהאנשים שהכנסתם כשלה, אין פירושו של דבר כי היא אינה נזקקת לעזרה כל עיקר. כללו של דבר, הגעתי למסקנה כי על הנתבעת לפצות התובעת בסכום של 40,000 ₪, המשקף, לערך, שעת עזרה שבועית בשכר מאז התאונה ועד לתום לתוחלת חייה. בנוסף לסכומים דלעיל, על הנתבעת לפצות התובעת בסכום של 26,038 ₪ בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לה כתוצאה מהתאונה (על פי נכות בשיעור 18.55%, בצירוף הצמדה וריבית ובניכוי גיל). כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת סכום של 1,000 ₪ עבור הוצאות שונות שנגרמו לה כתוצאה מהתאונה (רכישת תרופות ונסיעות לטיפולים; התובעת תמכה טענותיה בעניין זה במספר מצומצם ביותר של קבלות). התאונה אירעה בסמוך למקום עבודתה של התובעת. למעשה אין מחלוקת של ממש בין הצדדים בנוגע לעובדות הארוע: התובעת יצאה מביתה לעבודה, אולם בדרכה נסעה לבית החולים שערי-צדק, שם למדה לקראת התואר השני, ועצרה בבית החולים לצורך העתקת לוח הבחינות ומסירת עבודה. לאחר עצירה זו המשיכה בדרכה לעבודה, והתאונה אירעה בסמוך למגרש החניה של מקום עבודתה בשעה 7:40 בבוקר לערך. הנתבעת טוענת כי התאונה היא תאונת עבודה כהגדרתה בסעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995, וכי לא התקימו בנסיבות העניין הפסקה או סטיה המוציאות את הארוע מכלל תאונת עבודה, על פי הוראת סעיף 81 לחוק זה. התובעת טענה לעומתה כי כי במקרה דנא יש לראותה כמי שביצעה הפסקה ממשית, כאשר המבחן לבדיקת ה"הפסקה" היא אם הפעילות במהלכה עומדת כמטרה בפני עצמה (ב"ל (נצרת) 1039/00 יואל עופר נ' המל"ל, תקדין-עבודה 2001 (1) 2039; דב"ע לא/38-0 קרמני נ' המל"ל, פד"ע ב 315; דב"ע לב/91-0 מדינה נ' המל"ל, פד"ע ד 6). הנתבעת, לעומתה, טענה כי את הסטיה ניתן "לרפא" עם חזרת העובד לתוואי הנסיעה הרגיל, כאשר היא מפנה, בין היתר, לדב"ע מא/ 19-0 המל"ל נ' אבניאלי, פד"ע יב 298, 303, שבבסיסו עובדות הדומות עד מאד למקרה דנא. יצויין כי על קביעות דומות חזר בית הדין לעבודה בדב"ע נה/188-0 המל"ל נ' פוגל, פד"ע כט 45 (והשוו גם דב"ע נז/148-0 המל"ל נ' ארמי, פדע-אור 98 (9) 313). עיון בפסיקת בתי הדין לעבודה מוביל למסקנה כי במקרה דנא, שעה שהתובעת עמדה כמעט בפתח מקום עבודתה, לאחר ששבה למסלול הנסיעה לעבודה, דומה כי סטייתה ממסלולה הרגיל נרפאה זה כבר, וממילא זכאית היא לגימלאות מהמל"ל בגין התאונה. משכך הם פני הדברים - יש להקפיא את תגמולי המל"ל שהיא צפויה להם (מענק המל"ל בגין הנכות). לעניין זה יש לזכור כי לאחר התיקון בחוק הביטוח הלאומי במאי 2003, שלשיטת המל"ל חל רטרואקטיבית, יש השפעה של ממש על גובה הגימלאות להן עשויה התובעת להיות זכאית, בין היתר לנוכח ההוראות בעניין ההפחתה הנובעת מאיחור בהגשת הבקשה. לפיכך אני מורה על הקפאת סכום כולל של 80,000 ₪ מסך הפיצויים להם זכאית התובעת עד לבירור תביעתה במל"ל, כאשר מובהר בזה כי על התובעת לנהל תביעתה בתום לב ולהגיש למל"ל העתק מחוות-הדעת של המומחים מטעם בית המשפט. לפיכך אני קובע כי על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים המפורטים להלן: פיצוי בגין נזק לא ממוני בסכום של 26,038 ₪. פיצוי בגין גריעה מכושר ההשתכרות בסכום של 180,000 ₪. פיצוי עבור היזדקקות לעזרה בשכר בסכום של 40,000 ₪. פיצוי חלף הוצאותיה השונות של התובעת בסכום של 1,000 ₪. לסכומים אלה יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ, וכן הוצאות משפט ואגרה. מהסכום הכולל שיתקבל יוקפא סכום כולל של 80,000 ₪, שיוחזק בידי הנתבעת עד להשלמת בירור תביעתה של התובעת במל"ל. המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים. ניתן היום, י"ז בסיון תשס"ד (6 ביוני 2004) בהעדר הצדדים. רם וינוגרד, שופטנכותאצבעותאגודלאחוזי נכות