1. לפני בקשת המבקשת לחיוב המשיב - המערער בהליך עיקרי (להלן- המערער) בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאותיה בערעור. הרקע לבקשה וטענות הצדדים 2. בבית הדין האזורי בתל-אביב התבררה תביעה שהגיש המערער נגד המבקשת לתשלום שורה ארוכה של זכויות כספיות הנובעות ממעמדו כעובד אצלה. המבקשת טענה שהמערער הועסק כקבלן חיצוני ולא במעמד של עובד ואף הגישה תביעה שכנגד להשבת כספים ששולמו על ידה ביתר לחברה בבעלות המערער, ככל שייקבע שהתקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. בית הדין האזורי (השופטת אריאלה גילצר -כץ ונציגי הציבור גב' הדסה שליסל וד"ר אליעזר רוזנטל; תע"א 11181-08) קבע כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין המערער למבקשת ודחה את תביעתו. קביעה זו ייתרה את הצורך לדון בתביעת ההשבה שהגישה המבקשת נגד המערער. כן חויב המערער במסגרת פסק הדין לשלם למבקשת הוצאות משפט בסך של 8,700 ש"ח וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ש"ח. 3. על פסק דין זה הגיש המערער ערעור. המבקשת הגישה את הבקשה דנא להפקדת ערובה לתשלום הוצאותיה בסכום של 35,000 ש"ח לפחות. המבקשת הדגישה כי לאחר מתן פסק הדין המערער הורשע, על פי הודאתו, בבית משפט השלום בתל-אביב (השופט בני שגיא; ת"פ 4151-09-11) בעבירות זיוף מסמך בנסיבות מחמירות (זיוף הסכם עבודה), שימוש במסמך מזויף ובידוי ראיות, והוטל עליו מאסר על תנאי וקנס בסך של 4,000 ש"ח. המבקשת הוסיפה וטענה כי סיכויי הערעור קלושים, שכן מסקנת בית הדין האזורי מבוססת על התשתית העובדתית שנפרשה בפניו ובעניינים שכאלה ערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב. עוד טענה המבקשת, כי מבדיקה שערכה ביום 3.4.12 בהוצאה לפועל, עולה כי גובה החוב בתיק שנפתח כנגד המערער מסתכם בסך של 17,621 ש"ח, דבר שמעיד על כך שהמערער אינו מקיים את פסק הדין ואינו משלם למבקשת את ההוצאות שנפסקו לטובתה. מעבר לכך צויין כי בא כוח המבקשת פנה מספר פעמים לבא כוח המערער בבקשה לפרוע את החוב, אך הדבר לא הועיל. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקשת, קיים חשש סביר כי לא תהיה כל דרך להבטיח את תשלום הוצאותיה בדיעבד ועל כן יש מקום להיעתר לבקשתה. 4. המערער התנגד לבקשה וטען כי המבקשת פעלה בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים. לטענתו, העובדה שהמבקשת הגישה את הבקשה רק לאחר שהוגשו סיכומיו, מעידה על רצונה למנוע מהמערער את יומו בבית הדין. עוד טען המערער כי המבקשת לא נענתה לבקשתו להמתין עם גביית ההוצאות שנפסקו לזכותה עד לסיום שמיעת הערעור ונקטה נגדו בהליכי ההוצאה לפועל. בקשר לכך נטען כי המבקשת הסתירה מבית הדין את העובדה שבמהלך הדיון בתיק ההוצאה לפועל מיום 11.1.12, התברר כי המערער משלם למבקשת על פי צו מנהלי סך של 1,000 ש"ח לחודש על חשבון ההוצאות בהן חויב במסגרת פסק הדין של בית הדין האזורי. לטענת המערער, המניע העיקרי בהגשת הבקשה היה רצונה של המבקשת "לגלול" לבית הדין את הרשעתו של המערער. לטענתו, הזיוף בו הוא הורשע התייחס אך ורק לחתימתה של מנהלת המבקשת בעמוד האחרון של המסמך. המערער הוסיף וטען כי סיכויי הערעור טובים. בקשר לכך טען המערער, בין היתר, כי התקיימו בו המאפיינים של יחסי עובד-מעביד באופן מובהק וחד משמעי והמבקשת היתה מעסיקתו על פי המבחנים הנהוגים בהלכה הפסוקה. זאת במיוחד, שעה שבית הדין פסק שהתקיים הפן החיובי במבחן ההשתלבות. עוד נטען כי מסקנות בית הדין האזורי עומדות בניגוד לכל הראיות שהוצגו בפניו. כך למשל בית הדין התעלם מהאמור בתצהיר המערער, שם הוא פירט את מספר השעות בהן עבד אצל המבקשת בכל אחד ואחד מחודשי עבודתו. המערער הדגיש כי העובדה שהורשע בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, אין לה כל רלבנטיות לשאלות המשפטיות העומדות בבסיס ערעורו. כמו כן אין רלבנטיות לעובדה שלא סיים לשלם למבקשת את סכום ההוצאות בו חוייב. דיון והכרעה 5. מעמדה של זכות הגישה לערכאות נדון לא אחת בפסיקת בית המשפט העליון ובפסיקתו של בית דין זה שראו בו זכות ה"נעלה" מזכות יסוד ומנגד, קמה זכותו של הצד שכנגד שלא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתידחה התביעה כנגדו (ראה ע"א (עליון) 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא (3) 577, 628; ע"ע (ארצי) 1424/02 פתחי אבו נסאר -Saint Peter in Gallicantu, לא פורסם, מיום 6.7.03; להלן-עניין אבו נסאר; ע"ע (ארצי) 1064/00 קיניאנג'וי - אוליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ, פד"ע לה 625; להלן-עניין קיניאנג'וי) . בהעדר הסדר ספציפי לעניין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות בחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, או בתקנות אשר תוקנו מכוחו, נקבע בפסיקת בית דין זה כי במקרים המתאימים, ובהתחשב במיוחד שבמשפט העבודה ניתן לאמץ את הוראת תקנת 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה חיוב תובע להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבע, היה ותידחה תביעתו (דב"ע (ארצי) נה/218-3 עלי איוב אל הדיה - שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996)). בעניין קיניאנג'וי ובשורת פסקי דין שיצאה בעקבותיו, הותוו אמות המידה בכל הנוגע לחיוב תובע שהוא עובד זר להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. מאוחר יותר, בעניין אבו נסאר, הותוו אמות המידה לחיוב תובע תושב ישראל, תושב שטחים ותושב זר בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. 6. בכל הנוגע לחיוב בעל דין שהוא תושב ישראל בהפקדת ערובה, נקבע כי כאשר לבעל הדין התובע "היסטוריה" של אי עמידת בחיובים קודמים של תשלום הוצאות שהוטלו עליו, הרי שיש מקום לצוות על הפקדת ערובה להוצאות (בש"א (ארצי) 199/05 מריה אלקין -חיימובה גולנרה, מיום 7.3.05).. עוד נפסק שכאשר המדובר בבקשה להפקדת ערובה בשלב הערעור משקלו של נימוק זה עולה, כיון שמדובר בהוצאות שנפסקו בפסק דין סופי, לאחר שהתקיים דיון מהותי בעניינו של המערער. זאת, בשונה מהוצאות שנפסקות בערכאה הראשונה בהליכי ביניים, אשר לעתים נפסקות בשל מחדלים בניהול ההתדיינות, ואין בהן כדי להעיד על מהות התביעה ועל סיכויי התביעה. כמו כן, כאמור, בהתחשב בעובדה כי המערער כבר מימש, ולו חלקית, את זכות הגישה לערכאות, משקלה של הזכות לגבות את ההוצאות עולה. לפיכך, אי קיום חיוב בהוצאות שהוטל בפסק הדין של הערכאה הראשונה יהווה, בדרך כלל, נימוק לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הערעור (בש"א (ארצי) 423/05 שחר גולן - ויפג בע"מ, לא פורסם, מיום 28.6.05). מן הכלל אל הפרט 7. אמנם, כפי שפורט לעיל, אי עמידה בתשלום הוצאות שנפסקו בהליך בבית הדין האזורי יכולה להוות טעם לחיוב בהפקדת ערובה. אולם בענייננו, כעולה מתשובת המערער, הוא אינו מתחמק מתשלום ההוצאות בהן חויב במסגרת פסק הדין והדגיש כי שילם למבקשת ארבעה תשלומים בסך של 1,000 ש"ח לחודש. מכל מקום, אין די בכך שהמערער פרס את חוב ההוצאות למספר תשלומים כדי להעיד על היעדר יכולת פרעון של המערער, באופן המצדיק לחייבו בהפקדת ערובה. בשיקול זה היה יכול בנסיבות מסויימות, כדי להכריע את הכף לטובת חיוב בערובה, לו היה לבדו. אך יש לשים לב גם למועד הגשת הבקשה כפי שיפורט להלן. 8. יש לדחות את הבקשה בעיקר בשל השיהוי בהגשתה. ערעור המערער הוגש ביום 30.11.11, והבקשה להפקדת ערובה הוגשה ביום 24.4.12, למעלה מארבעה חודשים לאחר הגשת הערעור. בהודעת בית הדין מיום 1.1.12 נקבעו מועדים להגשת סיכומי הצדדים, ובהתאם להם הוגשו סיכומי המערער ביום 22.3.12. מהאמור עולה כי הבקשה לחייב את המערער בהפקדת ערובה, הוגשה זמן רב לאחר הגשת הערעור, ואף לאחר שהוגשו סיכומי המערער. ככל שהמבקשת סברה כי יש לחייב את המערער בהפקדת ערובה כתנאי להתדיינות בערעור, היה עליה להגיש את הבקשה בשלב מוקדם יותר של ההליך, בטרם ישא המערער בהוצאות נוספות מעבר להוצאות הכרוכות בהגשת הערעור (בש"א (ארצי) 308/05 יחזקאל רמז נ' מפעלי אומנות הדפוס ב.מ. 90 בע"מ; לא פורסם, מיום 3.5.2005). 9. באשר לטענה כי סיכויי הערעור קלושים: לאחר עיון בפסק הדין נשוא הערעור ובהודעת הערעור וסיכומי טענות, לא מצאתי כי הערעור מופרך על פניו. אני סבור כי טענות המערער ראויות להישמע בפני ערכאת הערעור. לפיכך, אין צורך להכריע בשאלה אם סיכויי ערעור נמוכים, כשלעצמם, מצדיקים חיוב המערער בהפקדת ערובה. 10. סוף דבר - הבקשה נדחית. המבקשת תשלם למערער שכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום ממועד המצאת ההחלטה למבקשת, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל. הוצאות ערעורערעור