נגד הנאשמת 1, חברת י.ש.עזרא בע"מ (להלן: "הנאשמת"), הוגש כתב אישום המייחס לה עבירה של העסקת אחד עשר (11) עובדים זרים ללא העמדת מגורים הולמים, בניגוד להוראות סע' 2(ב)(4) לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א- 1991 (להלן: "חוק עובדים זרים") ולתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים (מגורים הולמים), תש"ס-2000 (להלן: "התקנות"); וכן עבירה של העסקת העובדים ללא מסירת פירוט שכר כדין, עבירה לפי סעיף 2(ב)(7) לחוק עובדים זרים. כתב האישום הוגש כנגד הנאשמת כמעסיקה וכנגד נאשם מס' 2, מר שלום עזרא (להלן: "הנאשם"); כנושא באחריות של מנהל ונושא משרה, לפי סעיף 5 לחוק עובדים זרים. בדיון שהתקיים ביום 6.07.10, הודיעה ב"כ המאשימה, כי החליטה לחזור בה מכתב האישום ככל שהוא מתייחס לעבירה של העסקה ללא מגורים הולמים לפי סעיף 2(ב)(4) לחוק (עמ' 1 שורה 7 לפרוטוקול). לפיכך נותר לפני האישום של העסקה ללא פירוט שכר בלבד. בדיון מיום 15.3.11, בתום שמיעת עדויות התביעה, הועלתה על יד ב"כ הנאשמים טענת "אין להשיב לאשמה". לצדדים ניתנה הזדמנות לסכם טענותיהם בכתב. הנאשמים טוענים כי נכון לתקופה הרלוונטית לכתב האישום, נוסחו של סעיף 24 לחוק הגנת השכר חייב מעביד למסור לעובדיו "פירוט שכר העבודה ששולם והסכומים שנוכו", כשעפ"י הצהרת הנאשם בפני החוקר, אכן קיבלו העובדים ריכוז חשבון של השכר. לטענת הנאשמים, לא היתה כל חובה שבדין להמציא לעובדים דווקא תלושי שכר. מחדלי המאשימה בכך שהתעלמה מהצהרת הנאשם לפיה אכן קיים פירוט שכר שנמסר לעובדים וכי לכל אורך החקירה (הן ת/4 והן ת/6) התעלם החוקר מהעובדה שבתקופה זו, לא היתה כל חובה חוקית למסור לעובדים "תלושי שכר". לאור האמור נטען כי המאשימה לא הוכיחה ולו לכאורה שהנאשמים הפרו הוראת חוק, כפי שהיתה בנוסחה דאז. מנגד טוענת ב"כ המאשימה כי על פי סעיף 24 לחוק הגנת השכר, בנוסחו ביום ביצוע העבירה, חויב מעביד: "...לנהל פנקס בדבר שכר העבודה המגיע לעובדיו, והשכר ששולם להם, וכן חייב הוא למסור לעובדיו בכתב, פירוט שכר העבודה והסכומים שנוכו ..". בנוסף, בתוספת להודעה בדבר קביעת סוגי המעבידים החייבים לנהל פנקס שכר (פורסמה בי"פ 1558 מיום 9.10.1969, להלן- ההודעה), פורטה רשימה ארוכה של פרטים שעל המעביד לציין בפירוט השכר. ביום 29.7.03, אף תוקנה ההודעה והוספו פרטים נוספים שיש לציין בפירוט השכר. ב"כ המאשימה טוענת כי הנאשם לא ציין בהודעתו מה כולל אותו ריכוז חשבון של השכר ואף לא הציג את אותו ריכוז, שיש בו כדי להצביע האם הוא כולל את כל הפרטים הנדרשים בהתאם להודעה ולתיקון להודעה. בכך יש כדי להעיד על החובה המוטלת על הנאשמים להשיב לאשמה, על מנת להציג ולהסביר מהו אותו ריכוז חשבון שנמסר לעובדים והאם עומד הוא בדרישות החוק והתקנות. אשר להכרעתי: סעיף 158 לחוק סדר הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב - 1982, קובע כדלקמן: "נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם - בין על פי טענת הנאשם ובין מיוזמתו - לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעניין; הוראות סעיפים 182-183 יחולו גם על זיכוי גם לפי סעיף זה". משמעות הטענה של "אין להשיב לאשמה" היא שככל שהתביעה לא עמדה בחובתה להביא ראיות "לכאורה" להוכחת האשמה, הרי שיש לפטור את הנאשם מלהשיב לאותה אשמה ולזכותו ממנה כבר בתום פרשת התביעה ועוד בטרם שמיעת פרשת ההגנה. על פי ההלכה הפסוקה, די בשלב זה לבחון האם "הובאו ראיות בסיסיות, גם אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב האישום. ראיות בסיסיות לעניין זה, אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם" (ראה ע"פ 732/76 מדינת ישראל- רפאל כחלון, פד"י לב(1) 170). י. קדמי עמד על המשמעות המעשית של החלטה כי אין להשיב לאשמה בספרו סדר הדין בפלילים, תשס"ג-2003 (חלק שני, כרך א', עמ' 1049) לאמור: "לצורך הכרעה בטענה, אין בית המשפט שוקל שיקולי מהימנות או משקל, אלא מציג לעצמו את השאלה הבאה: בהנחה שכל החומר שהובא בפניו לחובת הנאשם יזכה במלוא האמון והמשקל - האם יהיה בו כדי לבסס הרשעה בעבירה המיוחסת לנאשם, או בעבירה אחרת באותו עניין ". על כן, בבוא בית הדין לבחון האם יש לזכות נאשם עוד בטרם הציג ראיותיו במסגרת פרשת ההגנה, עליו להכריע האם הצליחה התביעה להקים מערכת ראיות ראשונית, בסיסית, אף אם דלה, להוכחת אשמתו של הנאשם. רק אם כשלה התביעה במשימתה זו - תתקבל טענתו של הנאשם כי אין לחייבו להשיב לאשמה. ומן הכלל אל הפרט: ע"פ הפסיקה, "ראיות לכאורה" על פי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי אינן מאבדות מערכן הלכאורי, גם אם בחומר שהובא בפרשת התביעה קיימות ראיות המחלישות את הראיות המפלילות או אף סותרות אותן (ראה ת.פ. (מחוזי - ירושלים) 377/04 מדינת ישראל נ' וול, ניתן ביום 14.8.05). יש לקבל את טענת המאשימה לפיה בשלב דיוני זה, בו על בית הדין לבחון רק אם עלה בידי המאשימה להעמיד מערכת ראיות בסיסית, גם אם דלה, להוכחת האשמה, הרי שהמאשימה עמדה בנטל זה. בעדותו של מר יחיאל אבידן, המשמש כמנהל חשבונות של הנאשמים (ת/1) מסר הלה כי במסגרת תפקידו עורך עבור הנאשמת את תלושי השכר של העובדים. לדבריו: "אני מפיק למעסיק תלושי שכר בכל חודש, הם אמורים לעבור לידי העובדים". עדות זו אינה מתיישבת עם הודאתו של הנאשם כי בתקופה הרלוונטית לכתב האישום לא הופקו תלושי שכר לעובדים, אלא רק "ריכוז חשבון של השכר". מכל מקום בפני המאשימה, לכל אורך החקירה לא הוצגו תלושי שכר ואף לא אותו "ריכוז שכר", כפי הנטען שקיים על ידי הנאשמים. הגם שיש ממש בטענת הנאשמים לפיה על פי הוראות סעיפים 2(ב)(7) לחוק עובדים זרים וסעיף 24 לחוק הגנת השכר, בנוסחם כפי שהיה במועד הרלוונטי לכתב האישום, נקבעה החובה למסור לעובדים "פירוט שכר העבודה ששולם והסכומים שנוכו", אך לא נקבעה חובה ליתן את אותו פירוט דווקא ב"תלוש שכר" (ר' לעניין זה העז (נצ') מ"י- פרחי אורי שתיל בע"מ, מיום 20.9.10). עם זאת, עדיין יהא על הנאשמים להוכיח כי אכן נמסר לעובדים אותו פירוט שכר, הכולל בתוכו את כל אותם פרטים הנדרשים על פי דין, כפי שהיה בתקופה הרלוונטית לכתב האישום. לאור האמור, אין מקום בשלב זה להורות על מחיקת כתב האישום, ויש לדחות את הטענה של "אין להשיב לאשמה". העסקת עובדים זריםמגורים הולמים (לעובדים)עובדים זרים