להלן פסק דין בנושא נפילה ממשאית עומדת כתאונת דרכים: רקע; 1. התובע הינו נהג משאית חלוקה אצל הנתבעת 1. יום קודם לאירוע אשר בגינו הוגשה תביעה זו הטעינו עובדי הנתבעת 1 מטען בארגז הקירור של המשאית. ביום האירוע, ובטרם החל בנסיעה, הבחין התובע שהסחורה אשר הוטענה בארגז הקירור אינה מסודרת כראוי וביקש מהאחראי עליו שישלח את הפועלים על מנת שיסדרו את הסחורה. מאחר שהאחראי לא שלח פועלים כמבוקש, עלה התובע בעצמו לארגז המשאית על מנת לסדר את הסחורה וסמוך לסיום הסידור החליק בשל רטיבות אשר הצטברה על ריצפת הארגז, נפל מהמשאית ונפגע. לאור השאלה המשפטית אשר מעורר מקרה זה - האם מדובר בתאונת דרכים, אם לאו, פוצל הדיון באופן ששאלת החבות נדונה תחילה. התובע הגיש תצהיר נסיבות והצדדים סיכמו טיעוניהם בכתב. טענות הצדדים; 2. נתבעות 1 ו- 2 (מעבידת התובע ומבטחתה בביטוח חבות מעבידים) טוענות כי האירוע הנדון מהווה "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן "החוק"). לטענתן, הפעולה שביצע התובע במכלול הנסיבות אינה מהווה חלק מתהליך "פריקה וטעינה" אלא היא נפילה מרכב וככזו נכללת בגדרת הגדרת "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק. נתבעות אלה שמות את הדגש על כך שפעולת הטעינה הסתיימה יום לפני האירוע. לטענתן, פעולות התובע לא היו קשורות קשר הדוק לטעינה ואף לא בוצעו בסמיכות זמנים אליה, אלא העלייה לארגז הקירור היתה למטרה תעבורתית ופעולת התובע בוצעה על מנת להבטיח נסיעה שקטה ובטוחה, לצורך הגשמת ייעודו התעבורתי של הרכב, קרי: העברת משאות. לעומתן טוענים התובע ונתבעת 3 כי האירוע איננו מתאים להגדרת "תאונת דרכים" וזאת בעיקר משום שהם רואים בפעולתו של התובע אשר הביאה בסופו של דבר לפגיעתו, השלמת פעולת הטעינה. 3. המחלוקת הינה, איפוא, בשאלה האם נכלל המקרה בגדר "תאונת דרכים" על פי החוק, וליתר דיוק - האם סידור הסחורה ע"י התובע מהווה חלק מפעולת הטעינה, שאז אין מדובר בתאונת דרכים על פי החזקה הממעטת אשר בסיפא של הגדרת "שימוש ברכב מנועי" אשר בחוק, או שמא פעולותיו של הנתבע נעשו לאחר סיום ההעמסה והטעינה ומהוות פעולה תעבורתית, אשר באה להבטיח המשך נסיעה בטוחה, ולפיכך מהווה פגיעתו של התובע "תאונת דרכים" על פי הרישא של הגדרת "שימוש ברכב מנועי" והרישא של הגדרת "תאונת דרכים" אשר בחוק. לא יכולה להיות מחלוקת כי פעולת הטעינה כוללת שני שלבים - העמסת הסחורה על המשאית וסידורה בארגז המשאית. לטעמי, פעולת סידור הסחורה הינה, ככלל, פעולת לוואי לפעולת ההעמסה, ושתיהן ביחד מהוות את פעולת הטעינה. גם אם נראה את פעולת סידור הסחורה לא כחלק אינטגרלי מפעולת הטעינה אלא כפעולת לוואי לה, הרי כבד נפסק, לא אחת, כי "טעינה ופריקה" כוללות גם את פעולות הלוואי המתלוות אליהן. כך פתיחת הדופן האחורית של משאית לצורך טעינת המשאית, כמו גם סגירתה עם סיום הטעינה, מהוות פעולת לוואי של טעינה [רע"א 7617/97 קרנית נ' פדל אל שעאר תק-על 99(1), 1153] ועוד נפסק כי פעולת הקיפול של בד הברזנט המכסה על פני המטען עשויה להיות פעולה הנלווית לפריקת המטען [רע"א 2781/98 דגן ואח' נ' רונן והמגן תק-על 425 (4) 98] עוד נאמר לגבי הקשר של פעולת הלוואי לפעולת הטעינה שהקשר ההדוק במקום שבו פעולת הלוואי היא חלק אינטגראלי של פעולת הטעינה או הפריקה נבחן על פי מידת הצורך בביצוע פעולת הלוואי, המידה בה מקלה אותה פעולה על הפריקה או הטעינה, סמיכות הזמנים שבין פעולת הלוואי לבין פעולת הפריקה או הטעינה, ולעיתים אף סמיכות המקום בו מבוצעת פעולת הלוואי למקום בו מבוצעת פעולת הפריקה או הטעינה [רע"א 6454/99 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' דואני יעקב תק-על 2002 (1), 315] דומני כי מוסכם על הכל שאילו הפועלים היו משלימים, יום קודם לכן, את סידור הסחורה ואחד מהם היה נופל תוך כדי כך מהמשאית, נפילתו לא היתה נחשבת לתאונת דרכים. גדר הספק במקרה דנן הוא האם פרק הזמן הארוך אשר עבר בין העמסת הסחורה על המשאית ובין סידורה ע"י התובע מנתק את הקשר בין פעולת הטעינה לבין פעולת הסידור באופן שפעולת הסידור לא תחשב עוד כחלק מפעולת הטעינה, או כפעולה נלווית לה. 4. סבורתני כי גישתו של ב"כ התובע בעניין זה, לפיה יש לבחון את הענין בחינה מהותית ולא טכנית, היא הגישה הנכונה יותר. בחינה מהותית עולה בקנה אחד עם מטרתו של חוק הפיצויים, והגם שאף היא מעוררת, לא פעם, קושי בקביעת הגבולות, יש להעדיף אבחנות מהותיות, שהינן ענייניות יותר ומאפשרות ביטוי טוב יותר של תכלית החוק, על פני אבחנות טכניות, הגוררות אחריהן, מעצם טבען, קביעת גבולות מלאכותיים ושרירותיים. כך, אם נפעל על פי מבחן טכני של הכרעה על פי פרק הזמן שעבר בין העמסת הסחורה לבין סידורה, יהא עלינו לשאול עצמנו היכן נציב את הגבול, דהיינו - מהו פרק הזמן אשר עד אליו נאמר כי לא הסתיימה פעולת הטעינה וממנו נאמר שהיא הסתיימה? הכיצד, ועל פי אילו קריטריונים נשיב לשאלה זו? במקרה דנן, מאחר שפעולת ההעמסה הסתיימה יום קודם ופעולת הסידור נעשתה ביום שלאחריה, נראה לטוענים לניתוק כי מדובר בפרק זמן ארוך אשר מצדיק טענה כי נותק הקשר בין הטעינה לסידור הסחורה, אולם מדוע שפרק זמן של שעות לילה (גם אם בינתיים עלה שחר על יום חדש) יהא שונה מפרק זמן של מספר שעות או של שעה אחת בלבד? מהו הנימוק ההגיוני או התכליתי לכך? היכן נציב את "גבול השעות"? לעומת זאת, כאשר נוקטים אנו במבחן מהותי, נאמר כי כל עוד לא נעשתה פעולה נוספת, המנתקת את הקשר שבין הטעינה לבין פעולת הלוואי אותה אנו בוחנים, טרם הסתיימה פעולת הטעינה. פעולה נוספת כזו יכולה להיות, למשל, יציאת הרכב לדרכו ונסיעתו, (ולו נסיעה קצרה), שאז נאמר, במקרה המתאים, שהסתיימה פעולת הטעינה והפעולה הנבחנת, אשר במקרים אחרים תחשב כפעולת לוואי, תחשב במקרה זה כ"תיקון דרך". אמנם, גם שיטה פרשנית זו אינה נקייה מפגמים שכן ישאל השואל מה בין סידור הסחורה לפני נסיעת הרכב לסידור הסחורה לאחר שהרכב נסע ולו כברת דרך קצרה? שהרי הפעולה המבוצעת הינה אותה פעולה ממש? אף אנו נשיב לו כי התשובה טמונה בהפעלת מבחן מהותי המגשים את תכלית החוק ואת "המבחן התעבורתי"; כך נוהגים אנו בבואנו לבחון האם עלייה לרכב או ירידה ממנו מהווה תאונת דרכים. המטרה המהותית, התכלית, המבחן התעבורתי, הם אלה אשר מבחינים בין המקרים; פגיעה בעת ירידה מרכב כאשר היא נעשית בסיום הנסיעה, תחשב לתאונת דרכים (שכן הירידה נעשית "למטרות תחבורה") ואילו אותה פגיעה ממש כאשר העלייה לרכב נעשתה על מנת ליטול ממנו, לדוגמא, מצית [רע"א 8548/96 - פדידה יחיאל נ' סהר ואח' פ"ד נא(3), 825 ,עמ' 830-831], לא תחשב לתאונת דרכים שכן היא לא נעשתה למטרות תחבורה. כך גם - סגירת דלת משאית בסמוך לאחר השלמת הטעינה תחשב כחלק מפעולת הטעינה [רע"א 7617/97 - קרנית נ' פדל אלשעאר תק-על 99(1), 1153], ואילו סגירת מכסים של מיכלי דלק לאחר נסיעה קצרה כ"טיפול דרך" תחשב [רע"א 1300/00 - הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' סימון כהן תק-על 2000(3), 367, עמ' 368]. ועוד - פעולת כיסוי מטען בברזנט בסמוך להטענת המטען תחשב כפעולת לוואי של הטעינה ולא כתאונת דרכים [רע"א 6223/9, מג'יד שיבלי נ' הדר חברה לביטוח בע"מ ואח' פ"ד נב(5), 381, עמ' 383-384] אולם פעולת כיסוי המטען לאחר נסיעה של הרכב תחשב כתיקון דרך וכתאונת דרכים [ת"א (חיפה)) 10759/96 - כהן שמעון נ' מגדל ואח' תק-מח 98(3), 1280, עמ' 1283]. עינינו הרואות: המבחן המהותי, התכליתי, התעבורתי, הוא השולט בכיפה, ועל פיו נעשות האבחנות השונות. בעניין זה אפנה אל פסק דין אשר נכתב על ידי לפני כחצי שנה בענין נימר עאסלה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ - ת.א. (חיפה) 22779/02, שם נדון מקרה בו הועמס חומר מחצבה על משאית ולאחר שהמשאית נסעה כברת דרך הבחין נהגה כי דלת הארגז בו נמצא המטען אינה סגורה היטב. הוא עצר על מנת לסגור את הדלת היטב ובעת הסגירה נפגע בידו. קבעתי כי מדובר בתאונת דרכים שכן נקטע הרצף בין פעולת הטעינה לבין פעולת סגירת הדלת, ואף אמרתי כי: "סבורתני שאין לאמר כי רק בשל פרק הזמן אשר עבר בין סיום הטעינה ובין סגירת הדלת, אין סגירת הדלת מהווה פעולת לוואי של הטעינה...כאשר נקטע הרצף בין הטעינה ובין פעולה נוספת ע"י נסיעתו של הרכב, גם אם נסיעה קצרה היא, יש מקום לקבוע שהסתיימה פעולת הטעינה..." (ההדגשה במקור). בעניננו היה אמנם ניתוק בין סיום העמסת הסחורה לבין סידור הסחורה ע"י התובע, אולם בפרק הזמן בו נתקיים ניתוק זה לא בוצעה שום פעולה במשאית, היא לא החלה נסיעתה ואף נותרה באותו המקום בו הועמסה עליה הסחורה יום קודם לכן. בנסיבות אלה יש לקבוע כי פעולת הסידור הינה חלק מפעולת הטעינה, או פעולה נלווית לה, ולכן - כטעינה תחשב ואין היא מהווה, איפוא, תאונת דרכים כמשמעותה בחוק. 4. התוצאה היא שאני קובעת כי אין מדובר בתאונת דרכים. בהתאם - נדחית התביעה כנגד הנתבעת 3 אולם בנסיבות העניין לאור כך שמדובר בשאלה משפטית ולאור קיצור הדרך בה נקטו הצדדים, אינני מחייבת בהוצאות ובנוסף קובעת אני כי הנתבעת 3 פטורה כליל מתשלום יתרת אגרה. נפילה מרכב עומדתאונות נפילהתאונת דרכיםמשאיתהכרה בתאונת דרכיםנפילה