1. הנתבעת היא דיירת מוגנת בדירת התובע בקומה שלישית ברח' שבתאי לוי 19 בחיפה (גוש 10857 חלקה 112) החל מיום 1.6.89, לפי חוזה מיום 8.5.89. התובע הגיש תביעה כנגד הנתבעת לתשלום דמי שכירות ופינוי המושכר בבית משפט השלום בחדרה בת"א 2990/95. לטענת התובע, תביעה זו הסתיימה בהסכם פשרה לפיו ויתר התובע על טענתו לשינויים שביצעה הנתבעת וויתר על תביעת הפינוי בתנאי שהנתבעת תשלם את דמי השכירות שלא שילמה עד למועד פסק דין וממועד פסק הדין תמשיך לשלם דמי שכירות כסדרם. לטענת התובע, מאז לא שילמה הנתבעת, לא את חובה מלפני פסק הדין ולא את חובה לאחר פסק הדין, למעט סך 50 ₪ ביום 31.1.96 ו- 50 ₪ ביום 15.7.96. התובע טוען כי דמי השכירות, שיש לשלם כל שלושה חודשים, נקבעו כסך של 30 ₪ לחודש עד דצמבר 97 והחל מינואר 98 85 ₪ לחודש בצירוף עדכונים כחוק. על כן נתבעה הנתבעת לפנות את המושכר עקב אי תשלום דמי שכירות ולשלם סך 10,605 ₪. לפי קביעתי הגיש התובע פרטים נוספים ובהם פירט כי ביום 15.7.96 שולם סך 100 ₪ ולא 50 ₪, ועל כן החוב ליום הגשת התביעה הוא 14,623 ₪, ובניכוי התשלומים, 14,392 ₪. לטענת הנתבעת, מאז חתימת הסכם הפשרה לא פנה אליה התובע ישירות או באמצעות בא כוחו לקבלת דמי שכירות. החל משנת 1996 העבירה דמי שכירות דרך עו"ד רביב לוי מנתניה. לפי הסכם הפשרה היה צורך לערוך התחשבנות שתיקח בחשבון את התיקונים שביצעה הנתבעת, בהסכמת הנאמן על נכסי התובע,אך התובע לא פנה לעריכת התחשבנות. ביום 8.12.98 שלחה הנתבעת דמי שכירות לעו"ד רביב לוי ב"כ התובע אך זה סירב לקבלם בטענה שאינו מוסמך לגבות כספים. לטענת הנתבעת, אינה חייבת לשלם את דמי השכירות שכן אינה יודעת היכן התובע ולאן לשלם את דמי השכירות. כמו כן נטען שמאז פסק הדין ביצעה תיקונים רבים שעל התובע להשתתף במימונם ויש לקזזם. על פי הסכמת הצדדים, לאחר הגשת תצהירים, תוכרע התביעה לפי סיכומים תוך ויתור על חקירת המצהירים מבלי להודות בנכונות גירסתם. 2. הסכם הפשרה, שאושר כפסק דין, קבע כדלקמן: הנתבעת תישאר כדיירת מוגנת בדירה.נ דמי השכירות יועמדו על 85 ₪ החל מינואר 1998, התשלום יעודכן כחוק החל ממועד זה.ב התובע מוותר על טענתו בקשר לעבודות השיפוץ והשינוי שהנתבעת עשתה, והנתבעת מוותרת על כל זכות בקשר לעבודות אלה.ו הנתבעת תשלים את דמי השכירות שהיא עדיין לא שילמה (בקיזוז מה ששילמה).נ בזאת התביעה באה על סיפוקה והתובע מתחייב שלא להגיש שוב תביעה בקשר לאי תשלום דמי השכירות או בקשר לשינויים במושכר או בקשר להפרת חוזה השכירות מכל סוג ומין עד למועד אישור ההסכם, ולנתבעת אין טענות כנגד התובע עד למועד אישור ההסכם. לטענת הנתבעת, אין התובע רשאי להגיש תביעה בגין אי תשלום דמי שכירות לאור פסק דין זה. התובע טוען שזה לא הגיוני, וברור שהיתה לתובע זכות להגיש תביעה נוספת אם דמי השכירות אינם משולמים. השאלה אם ההסכם הגיוני או לא אינה אחת השאלות שיש להכריע בהן. צדדים עושים הסכמים גם אם אינם הגיוניים. על כן, יש לפרש את ההסכם כפי שהוא. על פי ההסכם התחייב התובע שלא להגיש תביעה בקשר לאי תשלום דמי שכירות עד למועד אישור ההסכם. אין מניעה להגיש תביעה בקשר לאי תשלום דמי השכירות לאחר מועד אישור ההסכם, דהיינו דמי שכירות הצריכים להשתלם מינואר 1998. על כן, בכל הקשור לתביעת דמי השכירות בגין התקופה שעד ינואר 1998, נבלעה התביעה הכספית בתוך פסק הדין בפשרה, הכולל חיוב של הנתבעת לשלם את דמי השכירות. תרופתו של התובע לגביית דמי השכירות לתקופה שעד ינואר 1998 היא איפוא מימוש פסק הדין בת"א 2990/95. עם זאת, אין אנו פטורים מלעשות את החשבון מה היתה הנתבעת חייבת לתקופה זו, שכן לאחר פסק דין הפשרה נוצר חיוב לפי פסק הדין לשלם את דמי השכירות הישנים, ובגין הפרת חיוב זה אפשר שזכאי התובע לפינוי המושכר על ידי הנתבעת עקב הפרת חוזה השכירות. הפרה זו נעשתה, אם כך היה, לאחר מועד ההסכם, ואינה נכללת בהתחייבות התובע שלא להגיש תביעה. 3. שאלה מרכזית שיש לדון בה היא למי היתה הנתבעת צריכה לשלם דמי שכירות. הנתבעת טענה בתצהירה שהוא כתב הגנתה כי לאחר פסק דין הפשרה לא ידעה למי לשלם. אני דוחה טענה זו, הן משום שידעה לשלם לעו"ד רביב לוי והן משום שקיבלה מעו"ד לוי, בדצמבר 1998, הודעה מפורשת שעליה לפנות למר לסמן באשר לדמי השכירות. זאת ועוד, אני מקבל את האמור בתצהירו של לסמן שהוא מנהל את גביית דמי השכירות בכל הבית שבו 30 דירות ומסתובב הרבה בבנין וכל הדיירים מכירים אותו כמי שגובה דמי שכירות, וכאשר ניסה לפנות אל הנתבעת כדי לגבות דמי שכירות, אויים והוברח על ידי בנה של הנתבעת. גם לגבי התקופה הקודמת לשנת 1996, נטען כי הנתבעת לא ידעה שעו"ד חרלף אינו משמש כבר משנת 1994 כנאמן בפשיטת הרגל של התובע ועל כן אינו רשאי לגבות דמי שכירות. העובדה שעד 96 לא ידעה הנתבעת שעו"ד חרלף אינו גובה דמי שכירות אינה מצביעה אלא על כך שלא פנתה כלל לעו"ד חרלף בתקופה זו, שהרי אם היתה פונה היה עו"ד חרלף מודיע לה שאינו משמש עוד כנאמן. מכאן, שהנתבעת כלל לא טרחה לשלם משנת 1994 ועד 1996. אני דוחה איפוא את טענת הנתבעת שלא ידעה למי לשלם דמי שכירות. היא ידעה בכל עת למי צריך לשלם דמי שכירות, וכאשר לא שילמה, לא עשתה זאת מחמת אי ידיעה למי לשלם. 4. מכאן לשאלה כמה שילמה הנתבעת וכמה היה עליה לשלם. הנתבעת מציינת תשלומים שונים, ואדון בכולם לפי סדרם. הנתבעת העלתה טענות גם לגבי תשלומים לאחר הגשת התביעה. אין ספק שהדיון בתיק זה יהיה רק לגבי חיובים עד הגשת התביעה ביום 5.9.00 ואין ספק שתשלומים לאחר מכן אינם משנים את עובדת ההפרה קודם לכן. חשיבות התשלומים לאחר הגשת התביעה היא רק כדי לבדוק האם עדיין חייבת הנתבעת. א. הנתבעת טענה שביצעה תיקונים שונים. לראיה הציגה במצורף לתצהירה בבקשת הרשות להתגונן שתי קבלות על צנרת מיום 14.1.00 ומיום 4.11.00. מובן שרק הראשונה רלבנטית. גם בתצהיר העדות הראשית לא הציגה קבלות נוספות. הנתבעת לא טענה מה הסכומים שעלו התיקונים, ואשר אותם יש לקזז, לא בכתב ההגנה ולא בתצהיר עדות ראשית. אין קיזוז ללא פירוט (ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון פ"ד לו(3), 518). מתצהיר מר לסמן מטעם התובע עולה שהיו בפניו שתי קבלות נוספות, האחת מיום 23.7.91 והאחרת מיום 13.8.93 המתיחסות שתיהן לעבודות שנטען שנעשו בשנת 1991. כנראה שקבלות אלה צורפו בת"א 2990/95 ולא בתיק זה. על כל פנים, מובן שאין לקבל קבלות משנת 1993 כהוכחה לביצוע עבודה בשנת 1991. על פי אישורו של עו"ד חרלף משנת 1995, הרי בשנת 1991 אישר לזקוף את מחצית ההוצאה בגין זיפות הגג ותיקון מערכת הביוב כנגד תשלום דמי שכירות. ואולם, לא ידוע מה הסכומים שיש לקזז שכן הנתבעת לא הוכיחה אותם ולא טענה אותם כלל. אשר לתיקון צנרת בינואר 2000, הרי לא היתה לנתבעת רשות לקזז דבר, והיא ידעה כבר עם מי מדברים בקשר לשכירות, והיה עליה לפעול לפי חוק הגנת הדייר, דהיינו לפנות לבעל הבית, לדרוש תיקון ולפנות לבית הדין לשכירות במקרה של אי הסכמה. לפיכך, אני דוחה את טענת הנתבעת לקיזוז בשל תיקונים שונים. ב. הנתבעת שילמה לעו"ד רביב לוי שני תשלומים שבהם הוא מודה, האחד ביום 31.1.96 ע"ס 50 ₪, והאחר ביום 15.7.96 ע"ס 100 ₪. להסיר ספק, גם שני שיקים אלה נשלחו לעו"ד לוי על שם לב טוב שלמה למוטב בלבד, ולמרות זאת נגבו ואין חולק עליהם. מכאן שיש לדחות את טענת התובע כאילו לא יכל לגבות את השיקים כאשר נשלחו למוטב בלבד על שם התובע. אין הכרח שעו"ד לוי בעצמו יגבה את השיקים, הוא היה יכול בהחלט להעבירם לידי מרשו על מנת שזה יגבה אותם בעצמו. על כן, משלוח שיקים על שם התובע נעשה כראוי. ג. הנתבעת טוענת לתשלומים נוספים, שלא בא זכרם בכתב ההגנה אך צורפו לתצהיר העדות הראשית שניתן לאחר הגשת תצהיר עו"ד לוי, כדלקמן: שכ"ד לחודשים 2,3/96 בסך 100 ₪ מיום 1.4.96 שכ"ד לחודשים 4,5,6/96 בסך 150 ₪ מיום 1.11.96 שכ"ד לחודשים 7,8,96/96 בסך 150 ₪ מיום 1.11.96 שכ"ד לחודשים 10,11,12/96 בסך 150 ₪ מיום 9.12.96 שכ"ד לחודשים 1,2,3/97 בסך 150 ₪ מיום 28.5.97 שכ"ד לחודשים 4,5,6/97 בסך 150 ₪ מיום 7.7.97 שכ"ד לחודשים 7,8,9/97 בסך 150 ₪ מיום 29.12.97 שכ"ד לחודשים 10,11,12/97 בסך 150 ₪ מיום 9.2.98 שכ"ד לחודשים 1,2,3,4,5,6/98 בסך 510 ₪ מיום 8.12.98 כל אלה הן המחאות דואר, ששולמו על ידי הנתבעת בסניף הדואר ונשלחו לעו"ד רביב לוי. עו"ד לוי העיד בתצהירו שלא גבה את ההמחאות שהופנו אליו, ושיקים שנשלחו אליו הוחזרו על ידו אל הנתבעת בצירוף הפנייה מפורשת לשלם את דמי השכירות למר לסמן. עו"ד לוי לא צירף כל הפנייה וכל ראיה להפנייה מלבד מכתבו בכתב יד מיום 10.12.98, המתיחס להמחאה שהועברה אליו ביום 8.12.98. יש להניח שעו"ד שומר בידיו הפנייה וראיות על השבת שיקים. עו"ד לוי לא הציג כל ראיות כאמור. המסקנה שלי היא שמתחילת 1996 עד סוף 1997, לא ניתן לקבוע שהנתבעת לא שילמה דמי שכירות על פי הראיות שבפני, ומאחר שלגבי תקופה זו שאלת דמי השכירות רלבנטית רק לצורך עילת פינוי, הרי שלגבי התקופה הקודמת לתחילת 1996, אין התובע זכאי לפינוי המושכר לפי תביעה בספטמבר 2000 בגין אי תשלום דמי שכירות מאז 1989 ועד תחילת 1996. איני עוסק בשאלה כמה היה צריך לשלם באותה תקופה, שכן אין בפני ראיות על הסכום שהיה צריך לשלם, ואפילו הטענה כי לפני פסק דין הפשרה היה צריך לשלם 75 ₪ לחודש נסתרה על ידי החשבון שלפיו בשנת 1997 היה צריך לשלם 370 ₪ לחצי שנה, דהיינו 62 ש"ח לחודש. 5. נותרה איפוא לדיון שאלת תשלום דמי השכירות החל מתחילת 1998. ההמחאה מיום 8.12.98, שהיתה אמורה להיות עבור המחצית הראשונה של 1998, הוחזרה לנתבעת, ומכתב ההחזרה צורף גם לתצהיר מטעמה. כאמור, דחיתי את טענת הנתבעת שלא ידעה למי לשלם לאחר מכתבו של עו"ד לוי מ- 10.12.98 שבו נאמר במפורש שעליה לפנות למר לסמן. הנתבעת שילמה סכום נוסף בשיק ע"ס 2,040 ₪ מיום 30.12.00, לטענתה עבור דמי שכירות עד סוף שנת 2000. שיק זה חזר אך שולם בהליכי הוצאה לפועל ולכן יש לחשב אותו כאילו שולם במועדו. איני מתיחס לשיק ע"ס 1048 ₪ מתאריך 30.1.03 המתיחס לדמי שכירות עבור שנת 2001 שאינו קשור לתביעה זו. על כן, חשבון המגיע מהנתבעת הוא כדלקמן: משוערך סכום תקופה 378 255 ינואר פברואר מרץ 98 375 255 אפריל מאי יוני 98 366 255 יולי אוגוסט ספטמבר 98 359 255 אוקטובר נובמבר דצמבר 98 356 270 ינואר פברואר מרץ 99 357 270 אפריל מאי יוני 99 351 270 יולי אוגוסט ספטמבר 99 344 270 אוקטובר נובמבר דצמבר 99 344 275 ינואר פברואר מרץ 00 344 275 אפריל מאי יוני 00 337 275 יולי אוגוסט ספטמבר 00 2,450 2,040 תשלום 30.12.00 1,460 יתרה התובע זכאי איפוא מהנתבעת, בגין התקופה שעד הגשת התביעה לסך 1,460 ₪ בגין דמי שכירות שלא שולמו. 6. אשר לתביעה לפינוי המושכר, מסתבר שחוב השכירות שולם לאחר הגשת התביעה, למעט יתרה של 1,460 ₪. התובע קיבל את דמי השכירות וגבה אותם, למרות ששולמו לאחר שלוש שנים של אי תשלום. היתרה היא קטנה יחסית, ואינה מצדיקה מתן צו פינוי של דיירת מוגנת, אף לא כפוף לסעד מן הצדק, אלא יש להתחשב בעובדה שהתשלום היה רק לאחר הגשת התביעה על דרך של פסיקת הוצאות. 7. לפיכך, אני דוחה את תביעת הפינוי ומקבל את התביעה באופן חלקי ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך 1,460 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום במלא בפועל וכן אגרות המשפט ועוד 3,500 ₪ בתוספת מע"מ כשכ"ט עו"ד. המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים ניתן היום י' בחשון, תשס"ד (5 בנובמבר 2003) בהעדר הצדדים. מנחם רניאל, שופט פינוי מושכרשכירותפינוידמי שכירות