1. בקשתה של העותרת למקלט מכוחה של האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 והפרוטוקול המשלים משנת 1967 - נדחתה, וכך גם נדחה ערעורה על החלטה זו. העתירה מופנית כנגד דחיית הבקשה, ולחילופין טוענת העותרת כי אין להשיבה לארצה בשל סכנת החיים הצפויה לה, על פי עקרון "אי ההרחקה" (בג"צ 4702/94 אל טאיי נ' שר הפנים, פ"ד מט(3), 843). 2. העותרת היא אזרחית ניגריה, שנכנסה לישראל כדין באשרת תייר, ביום 2.4.09. ביום 30.7.09 פנתה העותרת ליחידת הרישום והזיהוי, והגישה בקשה למקלט על יסוד האמנה. בראיון שנערך לה ביחידת ה- RSD שבמשרד הפנים ספרה העותרת כי היא ילידת 1963, כי היא נשואה וכי היו לה שני ילדים שנפטרו ממחלה. העותרת הוסיפה כי היא משתייכת לקבוצה אתנית הקרויה Igbo, וכי אין היא משתייכת לקבוצה פוליטית כלשהי. היא מעולם לא נעצרה על ידי הרשויות בניגריה, ומעולם לא ביצעה עבירה פלילית. לטענתה, עזבה את ניגריה והגיעה לישראל בשל "בעיה" שנוצרה לכל הנשים המשתייכות לארגון המכונה Ikwere Women. Ikwere הייתה עיר מגוריה של העותרת בשמונה השנים שקדמו לעזיבתה את ארצה. הממשלה המקומית ביקשה להרוס עסקים שונים ובכללם את עסקה של העותרת, משום שבדעתה היה לפתח את האזור בו היו ממוקמים עסקים אלה. הובטח לבעלי העסקים כי יקבלו פיצוי, אולם ההבטחה לא קוימה והיא, יחד עם נשים אחרות, יצאו להפגנה בשל כך. ההפגנה התקיימה באוקטובר 1999. לטענתה, בדרכן להפגנה נעצרו על ידי אנשי משטרה שלא התירו להן להפגין. השוטרים דחפו את המפגינות וירו לעברן גז מדמיע. אלימות השוטרים גרמה לכך שמספר נשים הרות הפילו את עובריהן, היו שנאנסו, והיו אף כאלה שנהרגו במהלך פיזור ההפגנה. העותרת עצמה לא נפגעה, ואף לא נעצרה משום שהצליחה לברוח מן המקום. לטענתה, הסתתרה בבית חברתה בעיר אחרת במשך מספר חודשים, עד שחזרה לביתה. כתשע שנים לאחר מכן, ביום 22.10.08, התאחדו נשות הקהילה כדי לדרוש מן הממשלה שיפור בתנאי חייהן. גם הפעם מנעו אנשי משטרה את ההפגנה, וגם הפעם התאפיינה התנהגות השוטרים באלימות, דוגמת זו שארעה בהפגנה הקודמת. העותרת חזרה לביתה ולא נותרה עם המפגינות. בשל מצבה הקשה, החליטה לעזוב את ארצה. היא פנתה לכומר שלה, והוא סייע לה להשיג כסף. לטענתה, שאל אותה הכומר לאן ברצונה לנסוע והיא השיבה כי ברצונה לנסוע לישראל, המוכרת לה מן התנ"ך. בעלה לא הצטרף אליה, משום שלא ידע כיצד יתגלגלו הדברים בישראל. מאחר ששמע כי ניתן למצוא עבודה בדרום אפריקה, נסע לשם. לשאלה ממה היא פוחדת בניגריה השיבה כי היא פוחדת מן "המצב", וכי אין היא פוחדת מאיש מסוים. עוד אמרה, כי אם תחזור לניגריה לא יאונה לה רע אלא אם מישהו תיעד את השתתפותה בהפגנה. היא הוסיפה כי אין היא מבוקשת בניגריה, כי לא הייתה בין מארגנות ההפגנה וכי אין היא פעילה בולטת בארגון הנשים הנ"ל, אלא חברה מן השורה. הסכנה מפניה היא חוששת נובעת מכך שאין איש שידאג לה שם. בסופו של דבר, לשאלה ישירה של המראיין האם עזבה את ניגריה בשל בעיות כלכליות, השיבה בפשטות: כן. 3. יחידת ה- RSD מצאה את העותרת אמינה. לטענותיה ביחס להפגנה משנת 1999 נמצא גיבוי במידע אובייקטיבי. לא נמצא גיבוי כזה לטענותיה ביחס להפגנה משנת 2008, אולם אנשי היחידה סברו כי ניתן ליהנות את העותרת מן הספק ולהניח לטובתה כי היא דוברת אמת, מן הטעם שייתכן כי בעת עריכת הראיון טרם הגיע מידע מעודכן ביחס לאותה הפגנה. עם זאת, הגיעה היחידה למסקנה כי אין העותרת עומדת בתנאי האמנה, שכן לא הוכיחה חשש מבוסס מפני רדיפה בשל אחד מן הטעמים המנויים בה. הוועדה המייעצת לענייני פליטים אימצה את חוות דעתה של יחידת ה-RSD, וביום 7.3.10 נשלח לעותרת מכתב המודיע לה על דחיית בקשתה. 4. ייאמר כבר עתה, כי מסקנה זו היא בלתי נמנעת, שהרי העותרת הודתה מפורשות כי עילת הגעתה לישראל היא כלכלית וכי אין היא נרדפת על עניין כלשהו בארצה. 5. ביום 21.3.10 פנתה העותרת בבקשה לעיון מחדש בהחלטה האמורה. הפעם טענה, כי לאחרונה קיבלה מידע, ולפיו נמסר שמה למשטרה כמי שמימנה והקימה את הארגון Ikwere Women, אשר חברותיו זרעו הרס וחורבן בבנייני ממשל שונים והציתו אש במתקני נפט. לטענתה, מספר אנשים שנעצרו טענו בפני חוקריהם כי היא הייתה מנהיגתם וכי היא זו שמימנה את הפעולות הללו, על אף שאין אמת בכך. לדבריה, הוצא נגדה צו מעצר וכי צפוי לה עונש מאסר ממושך או אף מוות, אם תחזור לארצה. לבקשתה צרפה העותרת מכתב הכתוב על גבי נייר מכתבים של “Ikwere Women Association”. במכתב שתאריכו, 20.1.10, הוסף בכתב יד על ידי העותרת, נאמר, כי הכותבת מברכת את העותרת על עזיבתה את ניגריה ומוסיפה כי היא רוצה לנצל את ההזדמנות ולספר לה כי החל מן ההפגנה בשנת 2008 מבוקשת העותרת על ידי הרשויות, המעוניינות להביא למעצרה, חיה או מתה. הכותבת מציעה לה שלא להעלות על דעתה לחזור לארצה, שכן ככל חברות ההנהלה של הארגון היא מצויה ברשימה של מבוקשות. 6. יחידת ה- RSD בחנה את טענות העותרת והמליצה לדחות את הבקשה. אנשי היחידה מצאו את המידע שהביאה בפניהם העותרת בלתי אמין, וכן מצאה כי הוא סותר את הצהרותיה הקודמות, שניתנו במסגרת הראיון משנת 2009. בכל הנוגע למכתב האמור, מעירה היחידה כי אמינותו מוטלת בספק, הן משום שנשלח ממספר פקס בארצות הברית, הן משום שהעותרת היא שהוסיפה בכתב ידה את התאריך שעל גבי המכתב, והן משום שהמכתב סותר את טענת העותרת בראיון, לפיה אין היא נמנית עם חברות ההנהלה של הארגון, כפי שגם טענה בבקשתה לעיון מחדש (אליה צורף המכתב). עוד הוסיפה היחידה וכתבה כי אם אכן הייתה העותרת מעורבת במעשים כגון השחתת משרדי ממשלה והצתת מתקני נפט, הרי שהיא נמלטת מפני חשש לאכיפה לגיטימית של החוק הפלילי על מעשיה, וממילא אין היא יכולה להיחשב פליטה. חוות הדעת של היחידה נמצאה נכוחה על ידי יו"ר הוועדה המייעצת לעניינים פליטים, והוא המליץ לדחות את הבקשה לעיון מחדש. מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה קיבל את המלצתו והחליט ביום 27.2.12 לדחות את הבקשה. החלטתו הודעה לעותרת ביום 1.3.12 ומכאן העתירה. 7. לטענת ב"כ העותרת, משנמצאה אמינה בראיון שנערך לה, אין כל היגיון בדחיית הבקשה לעיון מחדש על יסוד טעמים של חוסר אמינות, ומכל מקום, בנסיבות אלה היה על המשיב לזמנה לראיון חדש, לנוכח האמון שרחש לה. עוד טוען הוא, כי דווקא בטופס הראשוני שמלאה העותרת עובר לראיון, כתבה כי נבחרה להיות מנהיגה, מה שעולה בקנה אחד עם הדברים העולים מן המכתב שצורף לבקשה לעיון חוזר. בנוסף נטען, כי אין בידי המשיב לבסס טענה כי המסמך שצורף לבקשה לעיון מחדש מזויף, שהרי לו ביקשה העותרת לזייפו לא הייתה מוסיפה את התאריך בכתב ידה אלא טורחת להדפיסו, וכן אין לדעת, בעידן הגלובליזציה, מדוע מרכזת טלפונים הנמצאת במדינה אחת משרתת מדינה אחרת, ולפיכך אין לדעת מהיכן הגיע המסמך רק על שום שמספר הפקס ממנו נשלח הינו מספר אמריקאי. 8. אין בידי לקבל טענות אלה. אמינותה של העותרת בראיון שנערך לה אינה יוצרת חזקה בדבר אמירת אמת בכל פנייה שלה לרשויות. אין זה בלתי מתקבל על הדעת, שמשכשלה בניסיונה לבסס טענה לפי האמנה, ניסתה לשכנע בדרך אחרת, תוך שהיא "מפיקה לקחים" מן המסקנות שהסיק המשיב מדבריה באותו ראיון. יחידת ה- RSD רשאית הייתה להסיק, מן הפנייה המחודשת ומן המכתב שצורף אליה, את חוסר אמינותה של העותרת. המדובר במסקנה סבירה שכל רשות מנהלית רשאית להגיע אליה, וספק אם ניתן להגיע למסקנה אחרת. התקשיתי לעקוב אחר הטענה מדוע היה על העותרת למלא בכתב יד את התאריך למכתב שצורף לפנייתה, מדוע בכלל הושאר בו מקום ריק לתאריך, משל היה זה טופס סטנדרטי שכל שיש לעשות הוא למלא בו את התאריך. המדובר, לכאורה, במכתב אישי הממוען לעותרת, והמבקש לדווח לה כי היא מצויה ברשימת המבוקשים החל מן ההפגנה באוקטובר 2008. על פניו נראה כי מכתב כזה, לו היה אותנטי, היה נכתב במקור עם תאריך. מעבר לכך, עידן הגלובליזציה עדיין אין בו כדי להסביר מדוע נשלח מכתב שמקורו בארגון היושב בניגריה, באמצעות מספר פקס אמריקאי. בנסיבות אלה, רשאית הייתה היחידה לפקפק במידת האותנטיות של המסמך גם בלא חוות דעת מקצועית של מומחה לדבר. ועל כל אלה, במכתב נאמר מפורשות כי העותרת היא אחת מחברי ההנהלה (להבדיל מטענתה של העותרת במכתב הבקשה לעיון מחדש, לפיה הרשויות הניגריות הן שמייחסות לה מעמד זה אף כי אין אמת בדבר). אמירה זו עומדת בסתירה מוחלטת לדבריה הברורים של העותרת בראיון. 9. על כל אלה יש להוסיף, כי לאחר אותה הפגנה אלימה, שהתה העותרת בניגריה עוד כשישה חודשים, עזבה אותה באמצעות דרכון על שמה, באופן חוקי, ואיש לא התאנה לה. עובדה זו עומדת בסתירה בולטת לנאמר במכתב, ולפיו מצויה העותרת ברשימת המבוקשים החל מאותה הפגנה בשנת 2008. העותרת הודתה מפורשות כי אין היא פוחדת מאיש, וכי הסיבה להגעתה ארצה היא סיבה כלכלית בלבד. 10. בנסיבות אלה, איני סבורה כי העותרת ביססה את בקשתה לעיון חוזר, ולו לכאורה, ולא הייתה כל הצדקה, אפוא, לזמנה לראיון נוסף ולהביא את עניינה למליאת הוועדה המייעצת. בנסיבות אלה, גם אין יסוד לטענה החילופית לפיה אין להרחיק את העותרת מכוחו של עקרון אי ההרחקה. נוכח כל אלה, העתירה נדחית. עקרונות משפטייםמשרד הפניםפליטים