בפניי בקשה לביטול פסילה מנהלית ולביטול איסור שימוש ברכב מ"ר 62-451-51, שהוטל ע"י קצין משטרה בתאריך 31/12/10 למשך 30 ימים. על פי כתב האישום, בתאריך 31/12/10 בשעה 00:03, נהג המבקש, בהיותו שיכור, כאשר שכרותו נלמדת מסירובו ליתן דגימה של אויר נשוף לפי דרישת שוטר. ב"כ המבקש חלק על קיומן של ראיות לכאורה וטען כי לא הוסברה למבקש משמעות הסירוב וכי המבקש לא סירב לבצע בדיקה באמצעות ה"ינשוף", אלא נסע עם השוטרים לתחנה, ניסה מספר פעמים לבצע את הבדיקה, ככל הנראה המכשיר לא היה תקין אך השוטרים האשימו את המבקש שלא בצדק באי הצלחת הבדיקה. עוד טען כי דו"ח המאפיינים תקין וכי ביקש לבצע בדיקת דם, אך השוטרים סירבו, בבית החולים נאמר לו כי בדיקות מסוג זה לא ניתנות לביצוע במקום ומבדיקה שכן בוצעה למבקש בבית החולים עולה כי הנו בהכרה ומגיב לעניין. ב"כ המבקש טען כי המבקש נוהג משנת 1992 ובעברו 4 עבירות טכניות בלבד והוסיף כי הרכב רשום על שם אביו של המבקש וכי המבקש ואביו משתמשים בו לנסיעה מביתם בכפר טורעאן למקומות עבודתם. כן משמש הרכב את המבקש, אשתו ואביו לביצוע פעולות יומיומיות ולהסעת אביו לטיפול רפואי במידת הצורך. ב"כ המשיבה התנגד לבקשה, הפנה לחומר החקירה וטען כי קיימות ראיות לכאורה לעבירה של נהיגה בשכרות ולסירוב לבדיקת "ינשוף", דו"ח המאפיינים משקף נהיגה בשכרות ודו"חות השוטרים מעידים על סירוב להיבדק. עוד טען כי על המבקש לבצע את הבדיקה הנדרשת ע"י השוטרים ולא לבחור בבדיקת דם. ב"כ המשיבה טען למסוכנות המבקש הנלמדת מחומרת העבירות ומעברו התעבורתי של המבקש ולעובדה שלא הוגש תצהיר מטעם בעל הרכב המעגן את נסיבותיו האישיות והצורך שלו ברכב ולא הוכחו העילות של סעיף 57ב לפקודה. לאחר עיון בחומר החקירה, הגעתי למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות למבקש בכתב האישום: השוטרים אלי אברהמי ועזר לסרי ערכו מזכרים לפיהם הבחינו במבקש נוהג בנתיב הימני ולפתע "חותך לנתיב השמאלי ביותר", "ללא איתות וגרם לרכבים מאחריו לבלום במפתיע". השוטרים עצרו את המבקש בצד הדרך ובעת בדיקת הרישיונות הריחו ריח אלכוהול חריף, לכן ביצעו בדיקת נשיפון. המבקש נכשל בבדיקת הנשיפון. בעקבות תוצאות בדיקת הנשיפון, עוכב המבקש לבדיקת "ינשוף". השוטרת דקלה יהודה, בסעיף 8 ל"דו"ח פעולה באכיפת איסור נהיגה בשכרות" הצהירה כי דרשה מהנהג ליתן דגימת נשיפה לשם איתור אלכוהול וכי הסבירה לו שנהג המסרב לדרישת שוטר כאמור, רואים אותו כמי שעבר עבירה של נהיגה בשכרות, שעונשה פסילה בפועל למשך שנתיים לפחות ועונשים נוספים והמבקש נתן הסכמתו לבדיקה. עפ"י דו"ח "נסיבות המקרה" ולפי "דין וחשבון על בדיקת שכרות באמצעות ינשוף" למרות שהמבקש הסכים לביצוע הבדיקה, במהלך הבדיקה "לא הוציא אויר כלל למכשיר" ולעיתים "הכניס אויר ולא הוציא אויר ברציפות" כפי שהוסבר לו והודגם לו. לאחר מס' ניסיונות הודיע המבקש כי הוא מסרב לבצע ניסיון נוסף, כי "נתן וזה מה שהוא יכול" וכי דרש שיקחו אותו לבית החולים לבצע בדיקת דם שכן שתה רק מיץ תפוזים. לאור האמור, ציינו השוטרים כי "לא ניתן להשלים את הבדיקה מהסיבה: הנהג לא נשף לתוך המכשיר". מדו"ח נסיבות המקרה עולה כי ריח אלכוהול חזק נדף מפיו של המבקש. לפי דו"ח המאפיינים, התנדנד המבקש במבחן ההליכה על הקו, החטיא במבחן הבאת האצבע לאף והשתמש ביד הלא נכונה. מפיו נדף ריח חזק של אלכוהול. עם זאת, הופעתו היתה מסודרת והגיב לעניין. במסגרת שיחה ראשונית עם השוטרים ובמסגרת התחקור שנערך לו, טען המבקש כי לא שתה משקה אלכוהולי כלל וכי חזר בחצות ממסעדת מקסים בחיפה, בה הוא עובד, ולפני כן שתה מיץ תפוזים. אין בגרסתו הסבר לריח האלכוהול החזק שנדף מפיו, כנטען ע"י השוטרים. הנה כי כן, אופן נהיגתו החריג של המבקש הוביל לכך שנעצר בצד הדרך לבדיקת רישיונות. בבדיקה, הריחו השוטרים ריח חריף של אלכוהול ולכן בוצעה בדיקת נשיפון בה נכשל המבקש. למעט עמידתו שהיתה יציבה, כשל המבקש בכל מבחני הביצוע ולכן דו"ח המאפיינים משקף מצב של שכרות. לאורך למעלה מ-20 דקות היה המבקש לצד מספר שוטרים וכולם מציינים את ריח האלכוהול החזק שנדף מפיו. השוטרים מבהירים כי בוצעה דרישה לבדיקת ינשוף, כי הובהרו למבקש השלכות הסירוב וכי המבקש לא נשף למכשיר כנדרש ולאחר מספר ניסיונות סירב להמשיך ולנשוף. המבקש מפנה אצבע מאשימה לשוטרים שלא ביצעו בדיקת דם, אולם בפועל היה על המבקש לבצע את הבדיקה אותה נדרש לבצע ע"י גורמי האכיפה ואין הוא יכול לבחור בבדיקת דם דווקא. לבקשתו צירף המבקש מכתב שחרור מחדר המיון בבית חולים בנצרת לפיו הגיע למיון בשעה 02:02 בלילה וביקש לבצע בדיקת דם לרמת אלכוהול. הודיעו לו כי בדיקה זו לא מתבצעת בבית חולים זה. בבדיקתו, התמצא במקום ובזמן והיה במצב כללי טוב ובהכרה מלאה. עם זאת, המבקש הגיע לבית החולים כשעתיים לאחר עיכובו לבדיקה ולכן מצבו ודאי היה טוב ממצבו בעת בדיקות השוטרים. מעבר לכך, אין במידע הרפואי שניתן כדי לסתור את חומר הראיות הלכאורי בתיק. מה שנבחן בבית החולים היה מצבו ההכרתי והגופני והללו אינם סותרים את ממצאי השוטרים: גם לפי דו"חות השוטרים בשטח המבקש הגיב לעניין ולכן ברור שהיה בהכרה מלאה, בדיוק כפי שעולה מן המסמך הרפואי. למרות זאת, קיימת בחומר הראיות אינדיקציה ברורה לשכרות ולסירוב להיבדק. גרסאות הצדדים יבחנו במסגרת התיק העיקרי ובית המשפט הדן יוכל להתרשם ישירות מן העדויות שבפניו ולהכריע בדבר אמינותן ומשקלן. בשלב דיוני זה נדרש בית המשפט לבחון אם קיימות בתיק החקירה ראיות לכאורה בלבד. לאור המפורט לעיל, קיימות ראיות לכאורה לביצוע עבירות של נהיגה בשכרות וסירוב להיבדק. נהיגה בשכרות הנה עבירה חמורה ביותר, המהווה סיכון ממשי למשתמשים בדרך. עם זאת, על בית המשפט לבחון כל מקרה ומקרה עפ"י נסיבותיו. המבקש נוהג משנת 1995 ולחובתו 10 הרשעות קודמות בתעבורה, ביניהן עבירות של מהירות מופרזת, אי ציות לתמרור עצור, שימוש בפלאפון ועוד. לאור חומרת העבירות נשוא תיק זה ולאור עברו התעבורתי של המבקש, שוכנעתי כי ביטול הפסילה המנהלית או קיצור משכה עלול לפגוע בביטחון ציבור המשתמשים בדרך. המבקש טען כי הפסילה המנהלית תפגע בפרנסתו, אולם פגיעה זו הנה מידתית נוכח הגבלת הפסילה המנהלית לחודש ימים ועל רקע חומרת העבירות המיוחסות למבקש ועברו התעבורתי. אשר על כן, הבקשה לביטול פסילה מנהלית נדחית. אף הבקשה לביטול איסור השימוש דינה להידחות. על פי סעיף 57ב(ב) לפקודת התעבורה, בית המשפט יבטל את איסור השימוש אם הבעלים לא ידע או שלא נתן הסכמתו לכך שהמבקש ינהג ברכבו או שהמבקש פעל בניגוד להוראותיו והבעלים עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה. במקרה דנן, בעל הרכב הנו אביו של המבקש, אשר נתן הסכמתו לנהיגת המבקש ברכבו. לא הוצגה בפניי כל ראיה לכך שבעל הרכב עשה "כל שביכולתו" כדי למנוע ביצוע העבירה ולמעשה הודה המבקש כי בעל הרכב לא עשה דבר כדי למנוע זאת. לפי עדות המבקש בבית המשפט, בעל הרכב אף לא הזהיר את המבקש טרם עלייתו לרכב לא לנהוג בניגוד לחוקי התעבורה בכלל ולאחר שתיית אלכוהול בפרט. על פי סעיף 57ב(ג) לפקודת התעבורה, בית המשפט רשאי לבטל או לקצר את התקופה, בתנאים או ללא תנאים, בהתקיים נסיבות המצדיקות זאת ותוך התחשבות בזיקה בין הבעלים לנהג. במסגרת שיקולי הצדק על בית המשפט לשקול את נסיבותיו האישיות של בעל הרכב והמידה בה פוגע בו איסור השימוש ולאזן בין הללו לבין האינטרס הציבורי כעולה מחומרת העבירה, נסיבות ביצועה ושיקולי מסוכנות לציבור המשתמשים בדרך. בבקשתו טען המבקש כי הרכב אינו שלו אלא בבעלות אביו. המבקש טען כי הוא נשוי ואב לילדים וכי הוא אביו מתגוררים בטורעאן ועובדים במסעדת מקסים בחיפה ובקיבוץ רביד ולכן הרכב נחוץ לצורך התניידותם בין מקומות העבודה, לצורך התניידות בני משפחתם ביומיום ולהגעת אביו לטיפולים רפואיים, שכן זהו הרכב היחיד שיש למשפחה. בחקירתו בבית המשפט הסביר המבקש כי עליו לעמוד בהתחייבויות שונות לבנקים, למסעדת מקסים ולקיבוץ רביד וכי איסור השימוש מקשה עליו לעמוד בהן. נוכח קיומן של ראיות לכאורה להוכחת עבירה של נהיגה בשכרות וסירוב לבדיקת שכרות, אין בנסיבותיו האישיות של המבקש כאמור כדי להצדיק ביטול איסור השימוש ברכב, ודאי שלא ברכב שאינו בבעלותו. לא צורף לבקשה תצהיר מטעם אביו של המבקש אשר מעגן את הנסיבות האישיות הנטענות בבקשה, לרבות לעניין הפגיעה בעבודת האב והסעתו לטיפול רפואי בעת הצורך. בעל הרכב לא הגיע לבית המשפט ולכן לא ניתנה אפשרות למשיבה לחקרו על הנטען לגביו בתצהיר של בנו. מדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי המחוקק מודע לפגיעה הכלכלית ולפגיעה בסדר היום של בעל הרכב, הנלוות לסנקציה של איסור השימוש, למרות זאת הוטלה מגבלה זו כדי להלחם במתרחש בכבישים ולוודא שבעל הרכב יעשה כל שביכולתו כדי למנוע ביצוע עבירות בעת השימוש ברכבו. בנסיבות אלה ולאור העובדה כי תקופת איסור השימוש מוגבלת ל-30 יום, הנני סבורה כי הפגיעה בבעל הרכב הנה מידתית ביחס לחומרת עבירת הנהיגה בשכרות, אשר בוצעה לכאורה באמצעות רכבו, מבלי שעשה כל שביכולתו כדי למנעה. לפיכך, לא נפל פגם בשיקול דעתו של קצין המשטרה ולא שוכנעתי כי יש בפניי נסיבות המצדיקות ביטול איסור השימוש ברכב או קיצור התקופה. אשר על כן, הבקשה לביטול איסור השימוש נדחית. ניתנה היום, ו' שבט תשע"א, 11 ינואר 2011, במעמד הנוכחים. רכבמשפט תעבורהשלילת רישיון נהיגהאיסור שימוש ברכבשימוש ברכבאיסור שימוש