שבירת עצם ההומרוס מבוא התובע, יליד 4.12.52, נפגע בתאונה שאירעה ביום 1.3.09. על פי המפורט בכתב התביעה, אירעה התאונה בשעה שהתובע יצא מרכבו, נפל, ונחבל בגב, בכתף ימין, ולאורך פלג הגוף הימני. התאונה הוכרה כתאונת עבודה והוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה שבעקבות התאונה נותרה לתובע נכות אורטופדית בשיעור של 15%, בשל שבירת עצם ההומרוס בכתף ימין. הנתבעת חלקה על חבותה לשאת בנזקי גוף שנגרמו לתובע, בטענה שהתאונה נושא התובענה לא הייתה תאונת דרכים, כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן- "חוק הפיצויים"). מחלוקת נוספת בין הצדדים הינה בשאלת הנזקים שנגרמו לתובע בעקבות התאונה, ככל שמדובר בתאונת דרכים. האחריות כתב התביעה בכתב התביעה טען התובע שהתאונה אירעה לאחר שהגיע לביתו בסיום יום העבודה. לאחר שהחנה את רכבו, "הוציא רגל אחת ואחריה את הרגל הימנית, אך הרגל החליקה, פגעה במדרכה והוא נפל ונחבל ...". עדות התובע על פי המפורט בתצהיר עדות ראשית של התובע, אירעה התאונה סמוך לשעה 22:00. את רכבו החנה התובע בצד הרחוב שמול ביתו, כיון שלא הייתה חנייה פנויה, סמוך מאוד למדרכה. בעת שיצא מרכבו ירד גשם. על פי תיאורו של התובע, הוא הוציא את רגל שמאל, ולאחר מכן הוציא במהירות את רגל ימין, וניסה להתיישר על מנת לסגור את דלת הרכב, ואולם רגלו הימנית החליקה על הרגל השמאלית שהייתה תקועה במדרכה, והתובע נפל קדימה על המדרכה ונחבל. עוד פירט התובע בתצהיר עדות ראשית, כי הצליח לקום בכוחות עצמו, נעל את המונית, ועלה לביתו. כשנכנס לביתו שאלה אותו אשתו מדוע בגדיו רטובים ומלוכלכים, והוא השיב שנפל בשעה שיצא מן המונית. במהלך החקירה הנגדית השיב התובע שהוא לא החנה את הרכב "דבוק" למדרכה, וכי נותר מרווח של בין 15 ל- 20 ס"מ בין המונית לבין המדרכה. את כף רגלו השמאלית הניח במרווח שנוצר בין המונית לבין המדרכה, במקביל למדרכה ולא בניצב לה. בשל מהירות היציאה מהרכב, נתקלה רגלו הימנית בשמאלית, שכן לא היה מקום במרווח לשתי הרגליים. לשאלה כיצד לא נתקל בדלת הרכב, השיב התובע כי דלת ה"סקודה" נפתחת לרווחה, בזוית של 90 מעלות, ובמרווח שנוצר בפתיחת הדלת ניתן להכניס אדם נוסף, בנוסף אליו, ועל כן לא נתקל בדלת אלא נפל על המדרכה. לשאלה מדוע באף מסמך רפואי שנערך סמוך לתאונה לא נרשם שהתובע נפל בעת יציאתו מהרכב, השיב התובע שהרופאים לא התעניינו בנסיבות המדויקות של התאונה והוא השיב להם באופן כללי שנפל. כן השיב שלא ידע באותו מועד שנסיבות התאונה מהוות תאונת דרכים, עד אשר שוחח על כך עם סוכן הביטוח שלו, אשר אמר לו שלדעתו מדובר בתאונת דרכים, ואולם עליו להתייעץ עם עו"ד על כך. בסעיפים 22 ו- 23 לתצהיר עדותו הראשית הצהיר התובע שבמהלך התייעצותו עם עורכת דינו הזהירה אותו שחוקרים מטעם חברת הביטוח עשויים לבוא לביתם, וכי אין להשיב להם או לשתף עמם פעולה. ואכן, חוקר מטעם הנתבעת הגיע לביתו על מנת לשוחח עם אשתו אודות נסיבות התאונה. החוקר סיפר לאשתו כי אחד השכנים אמר לו ששמע מהתובע שהוא נפל במדרגות. בהתייחס לשמועה האמורה הצהיר התובע בתצהירו שלא סיפר לשכניו את נסיבות התאונה במלואן, כיון שלא ראה בכך צורך, וכל שסיפר להם היה שהוא החליק ונפל. עדות אשתו של התובע בתצהיר עדות ראשית פירטה אשתו של התובע, גב' עדיקה זהבה, שביום התאונה, סמוך לשעה 22:00, הגיע התובע לביתו כשהוא רטוב ובגדיו מלוכלכים, חיוור, ואוחז בכתפו הימנית. לשאלתה השיב לה שנפל "במדרכה" כשיצא מהמונית. בתצהירה תיארה אשתו של התובע כי באחד הימים הגיע אליה חוקר מטעם הנתבעת, וביקש ממנה לתאר את נסיבות התאונה, ואולם היא שבה וטענה בפניו שהיא אינה יודעת, וכי היא מטושטשת, ומחלימה ממחלת הסרטן. במהלך חקירתה הנגדית אישרה אשתו של התובע שהיא לא הייתה עדה לתאונה עצמה. מסמכים אחרים מהמסמכים שצורפו לתצהיר עדות ראשית, עולה כי סמוך לתאונה לא דיווח התובע על זיקה כלשהי לרכב, או על כך שנפל מרכבו. במסמך ט.ר.מ שאליו הגיע מיד לאחר התאונה, נרשם "נפל על הכתף הימנית". בגיליון שחרור מחדר מיום בהדסה הר הצופים מיום 2.1.09, שאליו הגיע בשעת לילה, לאחר התאונה, על פי הפנייה מט.ר.מ, נרשם "לאחר נפילה עם כאבים בכתף ימין". גם ברישום קופת חולים מיום 5.3.09 צוין שמדובר בתאונת עבודה, וכי התובע סובל מכאבים בכתף בעקבות פגיעה בכתף. לעומת זאת, בטופס הבקשה למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה (בל/ 283), מאותו יום עצמו, היינו מיום 5.3.09, נרשם - "יצא מהרכב ונכנס במדרכה ונפל על כתף ימין". בטופס ההודעה שמסר התובע לחברת הביטוח, בתאריך בלתי ידוע, (על פי עדותו במהלך החקירה הנגדית היה הדבר כחודשיים לאחר התאונה) ציין התובע "בסוף יום העבודה יצאתי מהרכב מעדתי ונפלתי...". דיון והכרעה בשאלת החבות לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובראיותיהם, מצאתי שיש לקבל את התביעה ולקבוע שהתאונה שאירעה לתובע היא אכן תאונת דרכים. "תאונת דרכים" מוגדרת בסעיף 1 לחוק הפיצויים כדלקמן: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה;" שימוש ברכב מנועי מוגדר בסעיף 1 לחוק הפיצויים כ- "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו..." . בענייננו טען התובע כי התאונה מהווה תאונת דרכים בשל כך שאירעה במהלך ה"ירידה" מהרכב. חוק הפיצויים נמנע מלהגדיר באופן ברור ומפורש מהו היקף ה"ירידה" מהרכב. כפי שסיכם המלומד אליעזר ריבלין בספרו תאונת הדרכים (מהדורה רביעית, 2012 עמ' 180)- " הכניסה אל הרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיסי בין הנכנס לבין הרכב. לעומת זאת עשויה הירידה מן הרכב להסתיים גם לאחר ניתוק המגע הפיסי כאשר רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב. היורד מן הרכב ונפגע " בתחילת צעדיו להתרחק מן הרכב" עשוי לבוא בגדר החוק, כל עוד תנופת הירידה או פעולתה היו גורם ממשי בנפילה, וכל עוד לא הצליח להחזיר לעצמו את השליטה המלאה בגופו מחוץ לרכב. בדומה, תובע שירד מאוטובוס בדלת הקדמית, פסע שני צעדים ונפל על האוטובוס הוכר כמי שנפגע בירידה לאחר שאיבד את שיווי משקלו; לא רק סמיכות הזמנים שבין הירידה והנפילה העידה על כך אלא גם סמיכות המרחק. לעומת זאת מי שירד מרכבו וצעד מספר צעדים לעבר מכסה המנוע ובדרכו לשם החליק על כתם שמן ונפל- נמצא שאין לראות בנפילתו חלק אינטגרלי מן הירידה מהרכב שכן נפילתו אין לה כל קשר לירידה מן הרכב". לאור הבחנות אלו, קיימת חשיבות רבה לבחינת פרטי הפרטים של נסיבות התאונה, שלב אחרי שלב, שכן לא כל יציאה מהרכב תהיה בהכרח בבחינת "ירידה" מהרכב כמשמעותה בחוק הפיצויים. לעובדות קיימת חשיבות רבה שכן הירידה מהרכב מסתיימת בשלב מסוים אשר נסיבותיו נבחנות ומוכרעות בכל מקרה ומקרה. בהתאם להבחנות האמורות יש לבחון את תיאורו של התובע אודות נסיבות התאונה. גרסתו של התובע אמנם אינה נקייה מספקות, ואולם מצאתי שעלה בידי התובע להוכיח את גרסתו אף שלכאורה מדובר בעדות יחידה של בעל דין. התובע טען כאמור שהוא החנה את רכבו בניגוד לכיוון התנועה (בצד השני של כיוון הנסיעה), ועל כן יצא מדלת הנהג הישר למדרכה. התובע העיד שכנהג מקצועי הוא חונה קרוב למדרכה. יחד עם זאת, על פי תיאורו נותר מרווח בין המונית לבין המדרכה. המרווח היה צר, ולפי עדותו, איפשר הנחת רגל אחת בלבד, ורק במנח המקביל למדרכה, בצמוד לה, ולא בניצב אליה. אין להוציא מכלל אפשרות שנהג רכב ידרוך בעת יציאתו מהרכב דווקא במרווח שבין רכבו לבין המדרכה. התובע ציין שבשל הגשם שירד מיהר לצאת מהרכב, ועל כן ניסה להעביר את רגלו הימנית מעל השמאלית, רגלו הימנית נחבטה בשמאלית והוא נפל. אף שלא ברור כיצד לא עיקם את קרסולו השמאלי בעת שמעד, וכיצד נפל בזוית של 180 מעלות על כתף ידו הימנית אין להוציא התרחשות זאת מכלל אפשרות, במיוחד תוך כדי יציאה מהירה בכביש חלק, ובהינתן שגם בנסיבות רגילות שכיחות הן התאונות המתרחשות בעת היציאה מהרכב, בטרם איזן היוצא מהרכב את שיווי משקלו. התובע הסביר מדוע לא נחבל תוך כדי נפילה בדלת המונית הפתוחה בכך שדלת המונית מסוג סקודה נפתחת לרווחה ל- 90 מעלות, ועל כן נפל מבלי שפגע בדלת הפתוחה לרווחה. גרסת התובע סבירה, ולא מצאתי מקום להטיל בה ספק. התובע נתן הסברים לתהיות שעלו, המתיישבים עם הנסיבות ועם החבלה שנגרמה לו. אף שבמסמכים הרפואיים הראשונים המתעדים את הטיפול הרפואי שקיבל לא צוין שהתובע נפל בעת היציאה מרכבו, התובע נתן הסבר לכך והבהיר שהוא לא ראה חשיבות בלציין בפני רופאיו את העובדה שנפל בעת יציאתו מהמונית, והסתפק בכך שהגורם לחבלה הינו נפילה. התובע הדגיש שהוא לא נשאל על ידי הרופאים בפרוטרוט אודות מהלך התאונה, ולא ידע שהנסיבות האמורות מהוות תאונת דרכים. גרסתו של התובע אודות נסיבות התאונה נתמכת בראש ובראשונה בטופס הבקשה למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה (בל/ 283), שהגיש התובע ביום 5.3.09, היינו, כ- 4 ימים לאחר התאונה. בטופס נרשם כאמור - "יצא מהרכב ונכנס במדרכה ונפל על כתף ימין". על פי עדותו של התובע, באותו מועד כלל לא ידע שנסיבות התאונה מהוות תאונת דרכים, וטרם הספיק להתייעץ עם עו"ד. ובכל זאת פירט התובע בבקשתו את נסיבות התאונה באופן התואם בעיקרו את גרסתו לאורך כל ניהול ההליך, לפיה מעד בעת היציאה מהמונית ונחבל במדרכה הסמוכה (אף שהתיאור נעשה במילים אחרות). תמיכה נוספת לגרסתו של התובע ניתן למצוא בעדותה של אשתו. אף שאשתו לא הייתה עדה לתאונה, בתצהיר עדותה הראשית פירטה שכשנכנס התובע לביתו שאלה אותו מדוע הוא רטוב ומלוכלך, והוא סיפר לה שנפל בעת שיצא מרכבו. מעבר לדרוש אציין שעולה מעדותו של התובע שהנתבעת ערכה חקירה אודות נסיבות התאונה. הנתבעת נמנעה מלהגיש את דוח החוקר או להעידו, וניתן להסיק מכך, על סמך ההנחות המקובלות בפסיקה, שאילו הייתה עדותו של החוקר נשמעת, לא היה בה כדי לתמוך בגרסת הנתבעת לפיה לא הייתה התאונה תאונת דרכים. לסיכום שאלת האחריות, מצאתי שיש לקבל את גרסתו של התובע באשר לנסיבות התאונה, לפיה מעד ונפל בעת ה"ירידה" מרכבו, כמשמעותה בחוק הפיצויים, ולפיכך מצאתי שיש לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעת בנזקיו של התובע. הנזקים הנזק הלא ממוני בהתאם לקבוע בדין, זכאי התובע לפיצוי בראש נזק זה בסכום של 19,500 ₪ במעוגל. נכותו הרפואית של התובע, נכותו התפקודית, ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות התאונה הוכרה כאמור כתאונת עבודה, וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות קבועה בשיעור של 15%, בשל הגבלת תנועה ביד ימין דומיננטית, בעקבות שבר בכתף. על פי עדותו של התובע, וכפי שעולה מהמסמכים שהגיש, כחודשיים לאחר התאונה היה התובע באי כושר מוחלט. לאחר מכן, מיום 1.5.09 ועד תום שנת 2009 (31.12.09), הסתכמה נכותו הזמנית של התובע לשיעור של 40%. לעניין הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, יש לשקול מספר שיקולים. ראשית, יש לשקול את הנכות האורטופדית שנקבעה לתובע, שאינה נכות של מה בכך. שנית, יש לשקול את הראיות שהובאו באשר לאופן תפקודו של התובע מאז התאונה ועד היום, אשר יש בהן כדי להעיד על השפעת הנכות הרפואית על התובע באופן ספציפי, בעיקר על תפקודו בעבודתו. עולה מעדותו של התובע שכחודשיים לאחר התאונה הוא שב לעבודתו ומתמיד בה עד היום. במאמר מוסגר אציין שהוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי מצאה שאין מקום להפעיל את תקנה 15, כיון שהתובע שב לעבודתו וכיון שלא הייתה ירידה בשכרו. התובע העיד בפני שהוא יוצא לעבודתו מדי יום בערך בשעה 10:00, ושב ממנה בערך בשעה 21:00. כן השיב שהוא מתקשה בנשיאת משאות כבדים, ועל כן במידה ומגיע נוסע עם מזוודה כבדה הוא מוותר על הנסיעה (אלא אם כן הנוסע הוא זה שנושא אותה), ואולם אין לו כל קושי לשאת עגלה קטנה או תיקים קטנים, ואין לו בעייה להשתמש לשם כך ביד שמאל. כפי שאפרט להלן, עיון בנתוני ההכנסה של התובע מלמד על כך שלאחר התאונה לא חל שינוי של ממש בהיקף הכנסותיו, למעט ירידה מסויימת בהכנסות בשנת 2009, היא שנת התאונה. התובע העיד בפני שלאחר התאונה הוא שב לעזור בעבודות הבית. מדי בוקר הוא שוטף את הבית, מטפל בגינה, עורך קניות במכולת. בתצהירו פירט שהוא נאלץ לעזור בעבודות הבית מפאת מחלתה הקשה של אשתו, ואולם בחקירתו הנגדית השיב שהוא אוהב את עבודות הניקיון, ושהניקיון חשוב לו. הן התובע והן אשתו נשאלו במהלך חקירתם החוזרת מה אין התובע מסוגל לעשות בעקבות התאונה, ושניהם התקשו עד מאוד להשיב על כך ולתת דוגמאות קונקרטיות. התשובה היחידה שניתנה על ידי התובע הייתה שהוא מתקשה לשאת משאות כבדים. עיון בעדותו של התובע, כמו גם בנכות הרפואית שנקבעה בגין השבר בעצם ההומרוס ביד ימין הדומיננטית, מעלה שקיימת משמעות תפקודית לנכות הרפואית שנקבעה על עבודתו של התובע כנהג מונית. אין להוציא מכלל אפשרות שבעתיד תהיה השפעתה של הנכות על תפקודו של התובע כנהג מונית רבה יותר מאשר עד היום. כיון שמדובר בנכות ממשית ביד ימין דומיננטית, מצאתי שאין מקום בענייננו לסטות מהנחת העבודה המקובלת לפיה זהה שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות לשיעור הנכות האורטופדית, ולפיכך מצאתי שיש לקבוע ששיעור הגריעה מכושר ההשתכרות הינו 15%. הפסדי שכר בעבר כידוע, מוטלת על התובע החובה להוכיח קיומם של הפסדי שכר בעבר. לעניין הפיצוי בראש נזק זה, אין די בקיומה של קביעה באשר לנכות זמנית. כמו כן אין מקום להערכות שונות. התובע העיד כאמור שבמשך חודשיים של אי כושר מלא, הוא כלל לא עבד. על פי עדותו, בנו עבד על המונית במקומו, ואולם הכסף ניתן לבנו. התובע השיב כי לא דיווח על כך לרשויות הרלוונטיות, ואולם ההכנסה דווחה כהכנסתו של התובע. מעיון בדוחות שהגיש לרשויות הרלוונטיות עולה שאין זכר לכך שאדם אחר עבד על המונית, או שהתובע העסיק עובדים. בנו של התובע לא הובא לעדות באשר לעצם עבודתו, היקפה ומשכה, אף לא לעניין לשימוש שנעשה בסכומי ההכנסה שהרוויח כביכול במקום אביו, האם הועברו לאביו אם לאו. עוד העיד התובע שלאחר תקופת אי הכושר שב לעבודתו. ממוצע שכרו של התובע על פי שכר תלת חודשי לצרכי קביעת דמי פגיעה, עמד על 2,247 ₪ (שכר רבע שנתי בסכום של 6,741 ₪). התובע הגיש מספר דוחות שומה שעליהם ביקש לבסס את טענתו להפסדי שכר. התובע טען שהאמור בדוחות שהגיש משקף את הכנסותיו בפועל, וכי לא היו לו הכנסות בלתי מדווחות כלשהן. מעיון בדוחות עולה כי קיים פער בין הרשום בהם לבין תשובותיו של התובע במהלך החקירה הנגדית, ומאחר שבמהלך החקירה הנגדית ניתן היה להתרשם שהתובע אינו יודע מה בדיוק היו נתוני הכנסתו בשנים הרלוונטיים, אלא מאשר את מה שהוקרא לו כנתוני הכנסתו, אתייחס לנתוני השכר כפי שהוגשו. על פי תקציר שומה לשנת 2006 שהגיש התובע (סעיף שומה 00 המבוסס על דוחותיו), עמדה הכנסתו השנתית החייבת של התובע בשנת 2006 על 28,299 ₪. צוין בתדפיס שהמס החל הינו בסכום של 2,830 ₪ (כפי הנראה לפי שיעור מס של 10%), ואולם התובע היה זכאי באותה שנה לזיכוי מהמס בסכום של 4,806 ₪. כיון שלא הגיע לכאורה לסף המס, דומה כי הכנסתו לא חויבה במס וכי הייתה זהות בין הכנסתו ברוטו לבין הכנסתו נטו. על פי תקציר שומה שהגיש התובע לשנת 2007, עמדה הכנסתו החייבת של התובע בשנת 2007, כבן הזוג הרשום, על סכום של 24,730 ₪, (בעוד שהכנסת אשתו, "בת הזוג", עמדה על 31,431 ₪). צויין בתדפיס שהמס ברוטו על הכנסתו של התובע עמד על 2,473 ₪, ואולם התובע היה זכאי על פי התדפיס לזיכויים מהמס בסכום של 4,806 ₪, ועל כן הכנסתו לא הגיעה לכאורה לסף המס, ולא חויבה במס. על פי תקציר שומה לשנת 2008 (שומת 00 המבטאת את הצהרתו של התובע), הכנסתו החייבת של התובע בשנת 2008 כבן הזוג הרשום עמדה על 27,533 ₪ (בעוד שהכנסתה החייבת של אשתו, שהייתה "בת הזוג", עמדה על סכום של 32,318 ₪). המס ברוטו לתשלום עמד על 2,753 ₪, ואולם על פי הרשום בתדפיס היה התובע זכאי לזיכויים בסכום של 5,103 ₪, ועל כן לא הגיע לסף המס באותה שנה. על פי הודעה על שומת מס הכנסה לשנת 2009 (המבוססת על דוחותיו של התובע), הייתה הכנסתו החייבת של התובע בשנת 2009, היא השנה שבה אירעה התאונה, 27,025 ₪. המס ברוטו החל על ההכנסה היה בסכום של 2,703 ₪, ואולם התובע היה זכאי לזיכוי מהמס בסכום של 5,319 ₪, ולפיכך לא הגיע לסף המס. התובע הגיש את דוח הכנסתו לשנת 2010, ולפיו עמדה הכנסתו החייבת באותה שנה על 31,063 ₪. אף שבתחילת הדיון הודיעה באת כוחו של התובע שבתום הדיון יוגשו דוחותיו לשנת 2011, היא לא עשתה כן. עיון בנתונים האמורים מלמד כי כלל רמת הכנסתו של התובע לא נפגעה בעקבות התאונה. ההפרש בין הכנסתו החייבת בשנת 2008, שהינה גם הכנסתו נטו, לבין הכנסתו בשנת 2009, עומד על כ- 500 ₪ בלבד. כיון שסביר להניח שהייתה לתאונה השפעה מסוימת על הכנסתו של התובע בשנת התאונה, בחרתי לקבוע את הפסד השכר בעבר על בסיס ההשוואה בין הכנסתו בשנת 2009 לבין הכנסתו בשנה שלאחר מכן, המבטאת לטעמי את פוטנציאל שכרו של התובע. בהתאם להשוואה האמורה, עמד הפסד הכנסתו על סכום של כ- 4,000 ₪, המבטא כאמור את ההפרש שבין הכנסתו החייבת של התובע בשנת 2009 לבין הכנסתו החייבת בשנת 2010. אשר לשנים הבאות, לא מצאתי שהוכח הפסד הכנסה, ולפיכך אני קובעת לתובע פיצוי בראש נזק זה בסכום של 4,000 ₪, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה עד יום התשלום בפועל. הפגיעה בכושר השתכרות כפי שפרטתי לעיל, מצאתי ששיעור הגריעה מכושר ההשתכרות של התובע עומד על 15%. על יסוד תפקודו של התובע עד כה, טיבה של הנכות, כמו גם טיבה של עבודתו, מצאתי שיש לקבוע פיצוי בראש נזק זה בסכום של 20,000 ₪. יצוין שהסכום האמור מקביל לכמחצית תחשיב אקטוארי המבוסס על הכנסתו החודשית הממוצעת בשנת 2010 כבסיס השכר, (2,589 ש"ח), שיעור הנכות, והנחת המשך עבודה עד גיל 70 (מקדם היוון של 103.5618). עזרת הזולת בשים לב לתקופת אי הכושר שנקבעה לתובע, שיעור הנכות וטיבה, העובדה שאשתו של התובע החלימה סמוך למועד התאונה ממחלה קשה, העובדה שהתובע מבצע בפועל עבודות שונות בביתו כגון ניקיון וגינון, והעובדה שלא נעזר בעזרה בשכר, ניתן להעריך שהתובע נזקק בעבר לעזרת בני משפחתו, מעבר לחובתם המוסרית, וכי הוא עלול להזדקק לה גם בעתיד. לפיכך אני פוסקת לתובע פיצוי על דרך האומדן, בסכום של 20,000 ₪ בראש נזק זה, נכון ליום מתן פסק הדין. הוצאות התאונה הוכרה כאמור כתאונת עבודה, והתובע רשאי לקבל את הוצאותיו מהמוסד לביטוח לאומי. לא הוצגו קבלות המעידות על הוצאות, ולפיכך מצאתי שאין מקום לפסוק פיצוי בראש נזק זה. ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי התאונה הוכרה כאמור כתאונת עבודה, ולתובע שולמו דמי פגיעה ומענק נכות. יש לנכות את התשלומים ששולמו כאמור, בערכם ביום מתן פסק הדין. סיכום אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 63,500 ₪. לפיצוי בגין הפסד השכר בעבר, כמו גם לתשלומי המוסד לביטוח לאומי, יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין עד יום מתן פסק הדין. הסכומים ישולמו בתוספת הוצאות משפט, וכן בתוספת שכר טרחת עורך דין בגובה של 13%. הסכום שנפסק לתובע ישולם בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידי בא כוח הנתבעת, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית. שבר