בית המשפט פסק כי על קבלני בניין להבין ולהפנים שתיקונים יש לבצע לא במסגרת התכתבות עם הדייר או ב"כ אלא בפעולה בשטח, של קביעת מועד לביצוע לתיקון הפגמים וביצוע בפועל. תביעה בגין ליקויי בניה שהוגשה כנגד הקבלן, בונה הדירה, היא הבסיס לערעור שבפני. בית משפט השלום באשדוד, כב' השופט גיל דניאל חייב המערערת ביום 16.2.11 בת.א 1419/08 בתשלום פיצוי בסך 21,563 ש"ח בצירוף מע"מ בגין ליקויי בניה, ופיצוי בסך 2,500 ש"ח בגין עוגמת נפש והכל מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. עיקר הערעור מופנה כנגד קביעת בית המשפט, שלא היה מקום לאפשר תיקון הליקויים, בניגוד להוראת החוק והפסיקה, הקובעות מתן אפשרות לקבלן לבצע התיקון, טרם הפיצוי הכספי; במיוחד כאשר המערערת, מיד עם קבלת פנית המשיבים, פנתה אליהם בכתב בבקשה לתאם עימה מועד לבדיקת הליקויים וביצוע התיקונים. אלא, שהמשיבים הזדרזו בהגשת התביעה מיד לאחר חגי תשרי, חרף הודעת המערערת שבדעתה לבצע התיקונים הדרושים, כבר למחרת פניית המשיבים אליה. על כן, שגה בית המשפט בקביעתו, שעה שלא נתן דעתו להפרת חובות תום הלב בפנייה החפוזה של המשיבים לבית המשפט, תוך התעלמות מפורשת מהוראות ההסכם הקובעות מתן אפשרות לתיקון הליקויים. בנוסף, הודעת הערעור מתייחסת לכל תג ותו בקביעת בית משפט קמא, ללא הבחנה בין עיקר לטפל. כנגד פריטים כאלה ואחרים בהם הכיר בית המשפט, כדורשי תיקון כמו ליקויים בריצוף, ליקוי בארון מטבח וכיוצ"ב. נטען גם לשגגה שנפלה בפני בית המשפט, עת קבע פיצוי בגין עלות תיקון שלא על ידי המערערת, אלא הוסיף תוספת של 25%, עלות תיקון באמצעות קבלן מזדמן, וכי לא היה מקום לפיצוי בגין נזק לא ממוני וגם לא לחייב בגין הוצאות, בהתחשב בפער שבין סכום התביעה לפסק הדין. עוד נטען, כי קביעת בית המשפט - כי הצדדים הסכימו להצעה כי ינתן פסק דין מנומק על סמך החומר, לאחר הגשת סיכומים, ללא חקירת הצדדים - נעדרת בסיס, כיוון שהמערערת לא הסכימה לכך וסברה כי לאחר שהצדדים הסכימו לקביעת המומחה, כל שנותר לבית המשפט לקבוע הוא היקף הליקויים לתיקון על ידי המערערת, על פי חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט. תיקונים אותם הסכימה המערערת לבצע עוד טרם הגשת התביעה ועל כן סברה כי השאלה היחידה שתעמוד לדיון היא היקף הליקויים לתיקון ולא החיוב הכספי. קביעת בית המשפט כי המערערת אמנם הודיעה על רצונה לתקן הליקויים, אולם לא נעשה כל נסיון לבצע זאת, שגויה לאור שני מכתבי תשובה שנשלחו על ידה, בהם הוזמנו המשיבים לתאם מועד לביצוע תיקון הליקויים. המשיבים טוענים כי פנו למערערת לתיקון הליקויים שהתגלו, אך לא נענו עד כי נזקקו בסופו של יום לטיפול מקצועי של עו"ד. אם המערערת היתה מתקנת הליקויים, היה נחסך הצורך לפנות ליעוץ משפטי ולערכאות. לו חפצה המערערת בתיקון הליקויים היתה משצבת דירתם של המשיבים בסבב התיקונים. העובדה שהמערערת בכתב ההגנה הכחישה הליקויים הנטענים, משמיטה הבסיס לקיומה של הזכות לתיקון. דיון התביעה הוגשה על סך של 127,685ש"ח בגין ליקויי בניה, סך של 25,000 ש"ח בגין צער, עוגמת נפש והוצאות מומחים וסך של 10,000 ש"ח בגין הוצאות דיור חלופי. התביעה הועמדה על סך כולל של 162,685 ש"ח. המומחה מטעם בית המשפט העריך ליקויי הבניה בסכום של 15,000 ש"ח והוסיף לו סכום נוסף של 2,500 ש"ח בעקבות שאלות הבהרה. לסכום זה התווסף סך של 25% בגין ביצוע הליקויים על ידי קבלן מזדמן ומע"מ. עיקר המחלוקת, כפי שהגדיר אותה בית המשפט, וכפי שעולה מהודעת הערעור, היא זכותו של הקבלן לתקן ליקויים, כנגד הזכות של המשיבים לקבל פיצוי כספי. אין מחלוקת כי חוק המכר (דירות) תשל"ג-1973 קובע כי על רוכש הדירה ליתן הזדמנות לתקן הליקויים ואי ההתאמות שנפלו בממכר, וכי על התיקון להתבצע תוך זמן סביר. זכות זו לא תעמוד לקבלן, שעה שהוא ביצע נסיונות תיקון שכשלו, או לא נענה לפניית הדיירים לתקן הפגמים. כמו כן הזכות לתקן תינתן, שעה שיש הודאה בליקויי הבניה. השאלה היא אם ניתנה למערערת הזדמנות נאותה לבצע התיקונים. יש לציין שבכתב ההגנה הכחישה המערערת את כל הליקויים, גם אלה שהמומחה מטעם בית המשפט קבע שיש לתקן. בית המשפט קמא קבע כי המערערת אמנם העלתה על הכתב הסכמתה לתקן, אך לא נקטה כל יוזמה לבצע זאת. טוענת המערערת שמדובר בחגי תשרי ועל כן לא ניתן היה לעשות כן בפרק הזמן הקצר שהועמד לרשותה. מכתבי המערערת בדבר הסכמתה לתיקון נשלחו ביום 16.9.08 ו-14.9.08, מדובר בליקויים מינוריים, כפי שניתן לראות בחוו"ד המומחה, מטעם בית המשפט. ערב ראש השנה בשנת 2008, חל ביום 29.9.08, כך שבפרק זמן זה ניתן היה לבצע כל התיקונים הדרושים ואף מעבר לכך. זאת ועוד, גם בין החגים אנשים עובדים ולא נטען כי מראש השנה ועד אחרי סוכות יצאו עובדי המערערת לחופשה מרוכזת. לא רק זאת, חגי תשרי הסתיימו ביום 22.10.08, והתביעה הוגשה ביום 24.11.08, כך שהיה די והותר זמן עד למועד הגשת התביעה לתקן הליקויים, אך המערערת לא עשתה דבר, למעט אמירה כללית בדבר רצון וכוונה לבצע. כל שהיה על המערערת לעשות זה לקבוע מועד לביצוע התיקונים ולא די בהסכמה ערטילאית על הנייר בדבר כוונה לבצע. על כן, מקובלת עלי קביעת בית משפט קמא, שלמעט הצהרה דקלרטיבית בדבר הרצון לבצע תיקון הליקויים, לא קיבל הדבר ביטוי במעשים של ממש, כמו גם מסקנת בית המשפט כי בהתחשב בגובה הפיצוי ומשהתיקון רק יגביר הסכסוך וידרוש הוצאות גבוהות יותר, הפתרון הוא בפיצוי הכספי. על קבלני בניין להבין ולהפנים שתיקונים יש לבצע לא במסגרת התכתבות עם הדייר או ב"כ אלא בפעולה בשטח, של קביעת מועד לביצוע לתיקון הפגמים וביצוע בפועל. יחד עם זאת סבורה אני כי לא היה מקום לפיצוי בגין עוגמת נפש. מדובר בליקויים מינוריים, שמטבע הדברים יכולים לקרות בכל דירה שבונים אותה. בשים לב לקביעת בית המשפט ולעלות הליקויים ומשמדובר בליקויים שאינם גורמים להפרעות בניהול חיי היום-יום ולהיקפם, לא היה מקום לפיצוי בגין עוגמת נפש. גם לא היה מקום לחייב בהפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, בהתחשב בעובדה שהתביעה בבסיסה, היתה מופרזת ונדחתה ברובה הגדול. מה גם, שהמומחה מטעם בית המשפט קבע העלויות ליום הגשת חוות הדעת. על כן סכום הפיצוי בסך 21,563 ש"ח ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת חוות הדעת על המהנדס אורמן מיום 12.7.09, ועד התשלום בפועל. לסכום זה יתווסף מע"מ כקביעת בית משפט קמא. גם בקביעת אגרת בית המשפט, נקלע בית משפט קמא לכלל טעות. כתב התביעה שהוגש הינו בסכום מופרז, על כן סכום האגרה שעל המערערת לשלם הינו לפי סכום הפיצוי בפועל בסך 21,563 ש"ח. גם לאור הפערים בחוות הדעת, בין זו של המשיבים לבין חוו"ד המומחה מטעם בית המשפט, לא היה מקום לחייב המערערת בתשלום חלקם של המשיבים בעלות חוו"ד המומחה, וחיוב זה בטל. לא מצאתי להתערב ביתר הוראות פסק הדין ואלה בעינם. סוף דבר, בכפוף לשינויים דלעיל, הערעור נדחה ללא צו להוצאות, משחלקו התקבל וחלקו נדחה. הערבון שהופקד, על פירותיו, יוחזר למערערת באמצעות ב"כ. קבלן