עובד שעזב ללא הודעה מוקדמת התובע עבד אצל הנתבעת מחודש 4/1999 ועד ליום 24.5.2000 כפועל אחזקה באתרי עבודה בענף הבנין אשר תחזקה הנתבעת בעיר לוד ובעיר רמלה. הנתבעת לא הכחישה קיום מערכת יחסי עובד ומעביד בינה ובין התובע שעבד אצלה בשכר של 160 ₪ ליום עבודה בסיום תקופת עבודתו. בתביעתו זו תבע הוא פיצויי פיטורין עבור 13 חודשי עבודתו אצל הנתבעת, דמי הודעה מוקדמת, שעות נסיעה, שעות נוספות, דמי הבראה, דמי חופשה ודמי חגים. לטענת התובע, לאחר שפנה הוא אל הנתבעת והודיע לה כי יש לו ראיון עבודה ביום ראשון 28.5.00 נאמר לו כי אם הוא מתכוון ללכת לראיון ביום ראשון אזי שלא יגיע למחרת, יום חמישי בשבוע, לעבודה. התובע לא הגיע לעבודה למחרת וביום 28.5.02 החל התובע לעבוד במפעלי הנייר שם נרשם כמועמד לעבודה, כשנה לפני יום זה. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי התובע היה מגיע לעבודה ברכב הנתבעת בין השעה 8:00 לבין 8:20. וכאשר קרו מקרים בהם עבד התובע עוד שעתיים נוספות עד 18:00 אזי הנתבעת רשמה לתובע וליתר העובדים יום עבודה שלם נוסף. לטענת הנתבעת התובע עזב את עבודתו ללא הודעה מוקדמת לאחר שניהל מגעים עם מעסיק אחר (מפעלי נייר) קודם לתחילת העבודה, על כן הודיעה לו הנתבעת כי תחייב אותו בגין הודעה מוקדמת מאחר וביקשה ממנו לחזור לעבודה. בדיון מקדמי בפני הרשמת יהלום ובו נרשמו המוסכמות הבאות: תקופת עבודה 4/99 ועד 5/00 בשכר של 160 ₪ ליום. התובע הגיע לעבודה בהסעה של הנתבעת אשר גם החזירה אותו לביתו. התובע קיבל בחודש 7/01 דמי הבראה בסך 1,425 ₪, דמי חופשה בסך 2,204 ₪, דמי חגים בסך 1,286 ₪ כאשר מסכום זה נוכו דמי הודעה מוקדמת ע"י הנתבעת 2,614 ₪ ועוד בניכוי מס הכנסה ביטוח לאומי ודמי בריאות בסך 1,477 ₪. וכי התובע ויתר על תביעתו לדמי ביגוד. השאלות שנותרו במחלוקת: היקף שעות העבודה של התובע אצל הנתבעת. תשלום בגין זמן הנסיעה למקום העבודה בלוד ורמלה כפי הנטען מכח הסכם קיבוצי. האם התובע פוטר או שמא עזב מרצונו את מקום עבודתו מאחר ומצא עבודה אחרת במפעלי הנייר. לאחר שבחנתי עדויות הצדדים ועיינתי בפרוטוקול הדיון ובמוצגים שהוצגו לתיק אני קובעת כדלהלן: התובע, תושב כפר קרע, עבד כאמור אצל הנתבעת משך 13 חודשים ושימש כאמור כפועל אחזקה באתרי עבודה אשר תיחזקה החברה ברמלה ובלוד כאשר בבוקר היה נוסע בהסעה מטעם הנתבעת משך כ -שעה וחצי ובחזור משך כשעה וחצי עד ביתו בכפר קרע. באשר לתביעה לזמן הנסיעה התובע טוען להחלת ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה ועבודות ציבוריות וכן לחלות צו ההרחבה בענף זה אשר קובעים את זכאותו של עובד בענף הבניין לתשלום בגין זמן הנסיעה לעבודה וממנה. חלותו של הסכם קיבוצי על עובד אינה מותנית בכך שיהיה חבר בארגון העובדים שהוא צד להסכם הקיבוצי. אלא על-פי הקבוע בהסכם הקיבוצי עצמו, היות והוא מ"הסוגים הכלולים בהסכם". הסכם קיבוצי כללי, וצו הרחבה, הם בבחינת ידיעת דיינים בבתי הדין: "תכנם של הסכמי עבודה קיבוציים כלליים הוא, בבית הדין לעבודה, בחינת ידיעת דיינים... משניתן צו הרחבה על ההסכם, הרי שהוא פורסם ברשומות, ואין צורך להציגו אף בבית המשפט, בו חלים דיני הראיות" (דב"ע מט/3-16 אגודת השומרים בע"מ נ' שלייבי עיאדה, פד"ע כ' 213 מכאן, שהעובדה שצו ההרחבה "לא הוגש" או "לא הוכח" אין בה ממש. משההסכם העבודה הקיבוצי הכללי לעובדים בענף הבנין ועבודות ציבוריות וכמו כן סעיף 4(ב) לצו ההרחבה בענף הבניה קובע כלהלן: "הוזמנו על ידי הקבלן עובדים לשטחי עבודה, מחוץ לתחום הפעולה של לשכת העבודה המקומית ומחוץ לתחום מגוריהם של העובדים, ישולמו הוצאות הנסיעה על ידי הקבלן, ובמקרה זה יפצה הקבלן את העובד גם בעד זמן הנסיעה הרגיל העולה על חצי שעה לכל כיוון נסיעה. כזמן הנסיעה תיחשב במקרה זה הנסיעה ממקום הריכוז שייקבע בכל מקרה בהסכם בין הצדדים." התובע טוען כי הנסיעה ארכה כשעה וחצי. לחיזוק לגרסתו ניתן למצוא חיזוק בעדות עד ההגנה, מר וג'די זיד, שהסיע את התובע לעבודה מטעם הנתבעת ואמר כי: "איסוף העובדים בכפר ארך כ -10 דק' עד רבע שעה. התחלתי את האיסוף ב- 6:30 בבוקר. הנסיעה בימי השבוע היתה כשעה וחצי" (עמוד 3לפרוט'). משכך ניתן להבין כי הנסיעה ארכה פעמים רבות מעבר לשעה וחצי לכיוון אחד. לאור הוראות צו ההרחבה לעיל, זכאי התובע לפיצוי בעבור זמן נסיעה במשך שעתיים לכל יום עבודה (שעה הלוך ו- שעה חזור). התעריף לשעה, הנקוב בכתב התביעה, הינו 17.5 ש"ח, בעבור 284 ימי עבודה (שהם 12 חודשים X 22 יום ובתוספת ימי העבודה בחודש האחרון לעבודתו. בהתאם לכך, זכאי התובע להחזר בעבור זמן נסיעה בסך -.4,970 ש"ח. ראה לעניין זה תב"ע נו/35-2985 אזרזר חגי נ' חברת מגע יוגב בע"מ וכמו כן בתב"ע נד/3-216 יהודה דהן נ' יחניוק ובניו בע"מ. באשר לתביעת פיצויי פיטורין התובע טוען כי הוא פוטר מעבודתו ביום חמישי בשבוע 25.5.00 ע"י הודעה בע"פ מטעם הנתבעת באמצעות וג'די זיד וזאת בעקבות דרישתו של התובע לתשלום עבור זכויות המגיעות לו עפ"י דין, ובעקבות הודעתו כי הוזמן לראיון עבודה שהוזמן אליו, לדברי התובע נאמר לו לא להגיע יותר לעבודה. הנתבעת טוענת שהתובע היה בראיון עבודה ולא הופיע לעבודה באופן פתאומי וללא הודעה מראש ועל כן קוזזו לתובע 14 ימי עבודה בגין הודעה מוקדמת. מטעם התובע ומטעם הנתבעת הוגשו תצהירים ונשמעו עדויות, התובע הגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו לצורך חיזוק גרסתו אך לא נשמעו מטעמו עדים בשלב ההוכחות. הנטל להוכיח כי התפטר או פוטר, מוטל על התובע להוכיח מי מהצדדים רצה להביא את היחסים לידי סיום. הוא לא הרים נטל זה. ראה דב"ע ל/3-1 זמל הרמן נ' דואיב גילה פד"ע א 18; דב"ע ל/3-18 נחבנצילוביץ נ' "אתא" בע"מ פד"ע ב 41. במקרה דנן, התובע ביקש לא להגיע לעבודה ביום א' וזאת עקב ראיון עבודה במפעלי הנייר, ומציין בעדותו כי נאמר לו לא להגיע ביום שישי באם הוא מתכוון להתייצב לראיון. כך שלא נאמר לו ע"י הנתבעת לא להגיע בכלל לעבודה. בעניין זה מקבלים אנו את גרסת הנתבעת כי התובע היה זה שרצה להביא את יחסי העבודה לידי סיום. התובע הודיע על יציאה לראיון עבודה במקום אחר ואף התחיל לעבוד באותו מקום ואילו לנתבעת לא היתה סיבה לסיים את העסקתו. באשר לדמי הודעה מוקדמת חוק הודעה מוקדמת לפיטורים התפטרות התשס"א - 2001, הקובע את חובת המעביד לתת הודעה מוקדמת לעובד המפוטר וחובת העובד המתפטר למסור הודעה מוקדמת למעביד. בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב כי מטרת החובה הינה לאפשר לעובד ולמעביד להתכונן לסיום העבודה, ולחפש חלופות. התובע, מצא עבודה חלופית במפעלי נייר, אם כי בשלב הנטען לרגע הפיטורים, לא התקבל לעבודתו החדשה, ובטרם הפסיק את עבודתו אצל הנתבעת, הוזמן לראיון עבודה ומיד החל בקליטתו אצל המעביד החדש, כאשר למעשה ה- 28.5.00 הינו יום עבודתו הראשון במפעלי נייר. הנתבעת הפחיתה סכום של 2,614 ₪, תמורת הודעה מוקדמת מסך תשלומיה בגין זכויות סוציאליות לפי טענתה, מהסיבה שהתובע החליט באופן מפתיע שלא להתייצב לעבודה. בנסיבות המקרה, הדין עם הנתבעת וזאת לאחר שקיבלנו את גירסתה כי אכן התובע הביא את יחסי העבודה לידי סיום ללא מתן הודעה מוקדמת. באשר לתביעה לשעות נוספות הכלל הוא, כי בהעדר הוראה, של המעביד לעובד, שעליו לעבוד בשעות נוספות, או אישור מהמעביד לעובד שיקבל תשלום בגין עבודת שעות נוספות, לא יהיה העובד זכאי לתשלום בגין שעות נוספות אף אם עבד בהן בפועל . החובה המוטלת על המעביד לנהל רישום של שעות העבודה והשעות הנוספות (ס' 25 לחוק, תקנה 5 לתקנות שעות עבודה ומנוחה) אינה פוטרת את העובד מלהוכיח שעבד בשעות נוספות. ראה דב"ע נב/3-136, מתנ"ס מורשה נגד מאיר לוי. על התובע שעות נוספות להוכיח - ונטל הראיה מוטל עליו בענין זה -שקיימת לו הזכות לעבודה בשעות נוספות, דהיינו, להוכיח את המחוייבות החוזית שנטל על עצמו המעביד; וכן שבעל היוזמה לאישור העבודה בשעות נוספות היה מי שהינו בעל הסמכות מטעם המעביד לקבוע זאת ראה תב"ע נז/3-593 (ת"א) אבי גול נגד אופיס דיפו (ישראל) בע"מ. הגרסאות של הצדדים לעניין עבודת השעות הנוספות היו כדלקמן: בעוד שהתובע טען כי עבד ברוב הימים 2 שעות עבודה נוספות בממוצע, הרי שעדי הנתבעת טענו כי לעיתים עבדו שעות נוספות וכי אלה שולמו להם במסגרת הימים שלא היתה עבודה וקיבלו תמורת השעות הנוספות חצי יום עבודה או יום עבודה. ב"כ התובע בעניין זה ביקש לקבל את גרסת התובע נוכח העובדה כי קיים אישור לעובדה שנעבדו שעות נוספות אך בתלושי המשכורת אין זכר לשעות הנוספות, דבר המלמד כי לתובע שולם שכר כולל בניגוד לחוק שעות עבודה. באשר לחישוב השעות הנוספות, ביקש לחייב את הנתבעת לתמורה של 2 שעות נוספות לכל יום עבודה במהלך כל תקופת העבודה בתוספת 25% לשכר השעה. לעומתו טען ב"כ הנתבעת בסיכומיו כי זכאותו של התובע לתוספת בגין שעות נוספות לא הוכחה תוך שהוא מצביע על כך שהתובע עצמו לא הוכיח עבודה של 10 שעות נוספות מאחר וציין כי יצא מביתו בהסעה של הנתבעת ב 6:20 כאשר משך הנסיעה היה שעה ורבע וסיים את העבודה בשעה 18:00, כאשר בתחום השעות נכלל גם זמן אכילה כך שלכל היותר עבד 9.5 שעות ליום. אלא שב"כ הנתבעת מצביע על כך כי גם התובע בחקירתו הנגדית אישר שכנגד השעות הנוספות שנעבדו בקבלנות קיבל תמורה בצורת יום עבודה או חלק ממנו, מה גם שעלה מדבריו כי העבודה בעיקרון נסתיימה ב 15:30 ולא כפי שנטען בתביעתו בשעה 18:00. כאשר בודקים את הטענות בעניין זה לאור הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה והפסיקה התובע לא עמד בנטל ההוכחה הנדרשת ממי שדורש שעות נוספות וחייב להוכיח כל שעה שעבד או לחלופין להוכיח את מסגרת יום העבודה העולה על 8 שעות באופן קבוע. התובע מלכתחילה ציין עבודה של שעתיים נוספות בממוצע ומנגד אישר כי קיבל תמורה בצורת חצי יום עבודה או יום תמורתם. במצב דברים זה אין פירוט והוכחה לשעות העבודה הנוספות שעבד לטענתו או לטענה כי התמורה לא היתה מספקת. אשר על כן, העילה בעניין זה דינה להדחות. לסיכום: הנתבעת תשלם לתובע את התשלום בגין זמן הנסיעה בסך 4,970 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1.6.00 ועד הפרעון תוך 30 יום. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 750 ₪ בצרוף מע"מ. הודעה מוקדמת