תצהיר בדבר סיבת הגשת תביעה באיחור

1. לפנינו תביעה להכיר בתובעת כנפגעת פעולות איבה. התביעה נדחתה בשל שיהוי בהגשתה. העובדות הצריכות לעניין 2. ביום 31/8/06 נפגע ביתה של התובעת פגיעה ישירה מרקטת קסאם בעת ששהתה בו. 3. התובעת מתארת מסכת חיים קשה בצל נפילות רקטות קסאם בעיר שדרות, וזאת מעבר לנכותה המוכרת ע"י הנתבע בגין תאונת דרכים קשה אשר אירעה בשנת 99. הנתבע הכיר בה בשל כך כנכה בשיעור של 39% מתוכם 15% נכות נפשית. 4. לדברי התובעת הצליחה לאזור את שארית כוחותיה הנפשיים וביום 12/2/09 פנתה להגיש את תביעתה כנפגעת פעולות איבה לנתבע. 5. לבקשת הנתבע הגישה התובעת ביום 22/4/09 הצהרה בדבר סיבת הגשת התביעה באיחור (נספח ה' לכתב התביעה). 6. ביום 1/7/09 אישר הנתבע את פגיעת התובע כפגיעת איבה. 7. התובעת עמדה בפני ועדה רפואית ונקבעו לה אחוזי נכות, אולם ביום 16/11/09 דחה הנתבע את תביעת התובעת לתגמול מאחר וחלפו 18 חודשים מהחודש בו נוצרו התנאים המזכים בגמלה. 8. התובעת טענה כי היה על הנתבע להביא לידיעתה את ההליכים הנדרשים בכדי למצות את זכותה. במקום זאת הנתבע הציג בפניה מצג שווא לפיו המשיכה להופיע בפני ועדה רפואית למרות שבסופו של יום לא היתה זכאית לקבל את זכויותיה בשל השיהוי בהגשת התביעה. התובעת גרסה כי לא ברור מדוע נציגי הנתבע לא הביאו בפניה את המידע בדבר נפקות השיהוי בהגשת התביעה ובכך לפחות היתה בפניה האפשרות להפסיק את ההליכים אל מול הנתבע, הליכים אשר התבררו כהליכי סרק. 9. עוד טענה התובעת כי בחוות הדעת הרפואית מיום 9/6/09 של פרופ' סילפן, פסיכיאטר אליו הופנתה ע"י הנתבע ניתן לראות כי גם המומחה ציין את הקושי שלה לפנות לקבל עזרה מתוך רצון להשתקם ללא דעות קדומות מצד החברה ולהשתלב במעגל החיים (נספח ז' לכתב התביעה) הכרעה 10. המועד להגשת כל תביעה לגמלת כסף נקבע בסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995. נוסחו של סעיף 296 לחוק לפי התיקון האחרון משנת 2003 (הוא הרלבנטי לענייננו) והוא קובע כך: "296. מועד לתביעת גמלת כסף והתקופה שבעדה תשולם (א) כל תביעה לגמלת כסף תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה. (ב) הוגשה התביעה אחרי המועד האמור בסעיף קטן (א), וקבע המוסד כי התובע זכאי לגמלה בעד תקופה שקדמה להגשת התביעה, תשולם לו הגמלה שהוא זכאי לה, ובלבד שלא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 12 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה כאמור...." יצויין כי הוראה זו שונה מן המצב אשר היה קיים בעבר לפניו היה נתון למוסד שיקול דעת לקבוע את משך התקופה בה תשולם הגמלה לפני הגשת התביעה. על יסוד המצב החוקי נפסק כי מסגרת שיקול הדעת משתרעת על פני שבע שנים לפני מועד הגשת התביעה (עב"ל (ארצי) 1303/00, הדסה בוקסבאום - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 6.6.2002; דב"ע נד/287-0, המוסד לביטוח לאומי - חיה הררי ואח', פד"ע כ"ח, 121). בעקבות פסיקה זו תוקן סעיף 296 לחוק ותקופת התשלום למפרע הוגבלה תחילה ל-48 חודשים מהחודש בו נוצרו התנאים המזכים לגמלה. בשנת 2003 תוקן שוב החוק והתקופה קוצרה ל-12 חודשים לגבי תביעות שהוגשו מיום 1.7.2003 ואילך. 11. תביעה לגמלה יש להגיש תוך פרק זמן קבוע "מהיום בו נוצרה עילת התביעה", כנאמר בסעיף 296(א) לחוק. המושג "עילת תביעה" אינו מוגדר בחוק, אך בפסיקה נקבע כי מדובר ב"מסכת העובדות הדרושות כדי להראות כי התובע זכאי לזכות על פי חוק הביטוח הלאומי" (דב"ע נה/198-0 נעים עמרי ואח' - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כרך ל, 9) או המועד "שבו נוצרו התנאים המזכאים במענק" הינו "מועד תחילת הנכות" (עב"ל (ארצי) 96/03 דוד פריג' - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 18.4.04). 12. מטרת הגמלה היא להעניק לנפגע סיוע במימון צרכיו השוטפים, עקב הנכות אשר נגרמה לו ולכן תביעה לגמלה יש להגיש קרוב ככל האפשר למועד בו נוצרה "עילת התביעה", דהיינו - מועד תחילת הנכות. בכל מקרה, אם מוגשת תביעה לגמלה לאחר המועד בו נוצרה עילת התביעה, מוגבלת הזכאות לתשלום למפרע לתקופה קצובה של שנה לפני מועד הגשת התביעה. לכן, המועד הרלבנטי לעניין התשלום למפרע הוא מועד הגשת התביעה ולא מועד קביעת הנכות או מועד תחילתה. (עב"ל (ארצי) 660/07, יונה שניידרמן - המוסד לביטוח לאומי, פס"ד מיום 17.11.08). 13. עניין פרשנותו של סעיף 296(ב) לחוק והכללים בדבר מועד הגשת תביעה למוסד נדון בפרשת אעידן (עב"ל (ארצי) 1245/02, המוסד לביטוח לאומי - מנחם אעידן [ניתן ביום 10.5.04] ונפסק כאמור: "... מועד להגשת תביעה למוסד, כתנאי לזכאות לתשלום גמלה אינו חידוש של תיקון 19 לחוק, אלא מדובר בתנאי עתיק יומין, שמצא ביטויו לא רק בסעיף 296 לחוק בנוסחו הקודם, אלא גם בהסדרים ספציפיים אחרים... התניית תשלום הגמלה, במועד הגשת התביעה לגמלה למוסד, עולה בקנה אחד עם תכלית תשלומה של הגמלה לשם מתן מענה לצרכי הקיום השוטפים של המבוטח." 14. באשר לטענת התובעת כי היה על הנתבע ליידע אותה, לכל הפחות, בסיכויי תביעתה לאור הגשתה בשיהוי בכדי למנוע ממנה ניהול הליך עקר. אנו מסכימים עם הנתבע כי לא יכול היה לצפות כי התובעת תוכר כנפגעת איבה ותקבל אחוזי נכות מזכים. באשר לחובת היידוע של הנתבע, חזר בית הדין הארצי מפי כב' הנשיאה ארד על ההלכה בנושא: "ו'ככלל, אין חובה על המוסד ליידע את המבוטח עצמו לברר זאת ולהגיש תביעה כנדרש בדין' [עב"ל (ארצי) 313/03 בניאל ויקטור - המוסד לביטוח לאומי (11.5.04). בנוסף, חלה על ציבור המבוטחים החזקה בדבר ידיעת הדין, על מכלול זכויותיהם וחובותיהם ו'אי ידיעת החוק אינה יכולה להצדיק שינוי הוראותיו והרחבת תקופת התשלום למפרע לפי סעיף 296 לחוק'[עניין דוד ליבוביץ]. 'אכן, הוראות החוק ופירושו הנכון עלולים להביא למצבים בהם מבוטח לא יוכל לממש את זכותו בשל הגשת תביעה באיחור, אך זה גורלו של כל אדם שזכותו מותנית בעשיית מעשה תוך פרק זמן קצוב הקבוע בחוק... אי ידיעת החוק אינה מהווה טעם לפעולה באיחור' [עב"ל (ארצי) 1112/01 נוגידאת ראתב - המוסד לביטוח לאומי (18.5.03). עם זאת, ונוכח מעמדו של המוסד לביטוח לאומי, המופקד על יישום מדיניות חברתית וביצועה, במסגרת הוראות החוק, אל נכון הוא כי המוסד יעשה כל הניתן כדי ליידע את ציבור המבוטחים באשר לזכויותיהם, וחזקה עליו 'כי ינחה את המבוטח ויאיר עיניו, ולשיטתי - אף יתווה לפניו את האפשרויות השונות למיצוי זכויותיו' [עב"ל 1381/01 ויולטה אולחובוק - המוסד לביטוח לאומי,; ראו: עב"ל 1365/04 אסתר ארוש - המוסד לביטוח לאומי, 18.10.06; עע 300/03 מסעודה יוסף (מלול) - מדינת ישראל - משרד הבריאות, 10.1.06)". ראה: עב"ל 677/08 (ארצי) מריאנה ברש - המוסד לביטוח לאומי, (14.6.09) 15. אכן, הדעת אינה נוחה מכך שהליכיה של התובעת מול הנתבע הפכו בדיעבד להליכי סרק במובן זה - כי לא היתה זכאית למענק ונראה כי פקיד התביעות יכול היה לציין בפני התובעת את נפקות השיהוי בהגשת התביעה, במיוחד לאחר שביקש ממנה להגיש הצהרה בעניין. אולם אין בכך בכדי להעמיד את הנתבע בפני חובת יידוע החוק את מבוטחיו, שכן לא יהיה לדבר סוף. ידיעת הדין היא חזקה אשר חייבת לחול על מבוטחי הנתבע שכן רוב רובם של אזרחי המדינה מבוטחים בביטוח אצל הנתבע ונטל היידוע הינו בלתי אפשרי ליישום בטווח כה רחב. מכל מקום, יש לזכור כי ההכרה וקביעת דרגת הנכות יכולים לעמוד לזכות התובעת מקום בו תגיש תביעה להחמרת מצב. 16. על אף ההבנה למצבה האישי של התובעת, על יסוד המפורט לעיל, התביעה נדחית. 17. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ד אדר ב תשע"א, 30 מרץ 2011, בהעדר הצדדים. נציג עובדים- יאיר טבת נציג מעבידים-אורן אהרוני אילן סופר, שופט מסמכיםתצהירים