לפני ערעור לפי סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן: החוק), על החלטת הועדה לעררים לענין אי כושר מיום 4.3.10. ואלה עובדות הרקע הרלוונטיות לעניננו: המערער, יליד 1939, הוכר בהחלטת הרופא המוסמך מיום 28.12.03 כסובל מנכות רפואית בשיעור של 90%, מתוכם 80% נכות בגין שיתוק ברגל ימין מילדות והיתרה בגין שיתוק חלקי ברגל שמאל, הגבלה בהרמת כתף ימין והגבלה קלה בהנעת האגן. המערער עבד, לפחות עד לשנת 2001, כיועץ מס. לכאורה ולפחות משנות ה- 90 במשרות חלקיות בהיקף של עד 10 שעות שבועיות. החל משנת 2004 זכאי המערער לקצבת שר"מ חלקית. בשנת 2003 הגיש המערער תביעה לנכות כללית. ועדת אי כושר מיום 25.8.04 קבעה למערער 60% אובדן כושר עבודה בתחולה מיום 30.6.00. על קביעה זו ערער המערער לבית הדין וקויימו מספר הליכים, ובכלל זה פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (עב"ל 729/06; בר"ע 167/06), אשר הביאו להעברת ענינו של המערער בין הועדה לבית הדין מספר פעמים. ביום 9.7.08 ניתן בהסכמת הצדדים (במסגרת דיון מוקדם בפני עו"ד ענבל רונן) פסק דינה של הנשיאה - השופטת פוגל, ולפיו יוחזר עניינו של המערער לועדה בהרכב אחר (בל 2673/08). הועדה בהרכבה החדש קבעה, בהחלטה מיום 14.9.08, דרגת אי כושר בשיעור של 65% בתחולה מיום 30.6.00. על החלטת הועדה הוגש ערעור (בל 5281/08). ביום 7.1.09 ניתן, בהסכמת הצדדים, פסק דינה של כב' הרשמת ויסמן - כתוארה אז (בל 5281/08) בו נקבע כי: "עניינו של המערער יוחזר אל הועדה לעררים על מנת שתתיחס לכלל המסמכים הנזכרים בפסק דינה של כב' הרשמת ולך מיום 16.12.07 בתיק בל 3391/07, לעובדה כי המערער זכאי לגמלת שר"מ כפי שמפורט גם בפסק הדין של כב' השופטת פוגל מיום 9.7.08 ובהנחיות עורכת דין ענבל רונן אשר קיבלו תוקף של פסק דין וכן להוראות בית הדין הארצי בפסק דינו מיום 7.11.06. הועדה תתבקש לשקול מחדש עמדתה לגבי דרגת אי כושרו של המערער להשתכר, לאור האמור לעיל ונוכח קביעותיה כי היה מוגבל באופן חלקי ניכר ביכולתו לעבוד וכן יתכן והיו ימים שהתקשה לצאת לעבודה. המערער ובא כוחו יוזמנו לטעון בפני הועדה". ביום 2.4.09 שבה הועדה ודנה בענינו של המערער ושבה וקבעה כי המערער איבד 65% מכושר עבודתו מיום 30.6.00. על קביעה זו ערער המערער לבית הדין (בל 3111/09). בית הדין האזורי (מפי כב' השופטת לויט) דחה את הטענות לפיהן הועדה לא התייחסה כיאות למסמכים הנזכרים בפסק דינה של הרשמת ולך מיום 16.12.07. באשר ליתר הטענות קבע בית הדין כך: "באשר ליתר הוראות פסק הדין, הועדה התייחסה לעובדה כי המערער זכאי לגמלת שר"ם. לדעת הועדה, אין סתירה בין זכאות לשר"מ חלקי לבין יכולת עבודה, כאשר ההמלצה בעבר ועד היום היא לעבודה בישיבה לפחות באופן חלקי. הועדה התייחסה גם לקביעה כי המערער יתקשה לעבוד בימים מסוימים עקב ליקוייו וציינה כי הדבר נלקח בחשבון בעת קביעת דרגת אי הכושר. אמנם, לכאורה מילאה הועדה, על פניו, את הדרישה להתייחסות לנושאים אלו, אלא שלא ניתן לקבוע כי מדובר בהנמקה ברורה ומלאה. ההסבר שניתן היה לאקוני ולא מפורט דיו. בנוסף, לא מצאתי בהחלטת הועדה התייחסות ספציפית לשיעור הנכות הרפואית הגבוה (90%), אשר כשלעצמו מבטא דרגת אי-כושר אובייקטיבית להשתכר ואף לא לגילו של המערער במועד הרלבנטי, כנדרש בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 7.11.06. ........ הועדה תשוב ותדון בעניינו של המערער תוך מילוי הוראת פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 7.11.06 (מכח פסק הדין שניתן ב-7.1.09), בנוגע לגילו של המערער ודרגת נכותו הרפואית. כמו כן תשלים הועדה התייחסות מנומקת בנושא גמלת השר"מ ואי יכולתו של המערער לעבוד בימים מסויימים, הכל במועד הרלבנטי לדיון." ביום 4.3.10 התכנסה ועדת אי הכושר, שמעה את המערער ואת בא כוחו וקבעה כך: "הועדה עיינה שוב בפרוטוקול רפואי מיום 28/12/03. וכן עיינה בחוו"ד אורטופדית מיום 20/10/03 - כאשר קבע האורטופד הגבלה קלה בתנועות הגב - 10% - בנוסף ליתר הליקויים האורטופדיים. כאשר מציין בהערכתו לגבי כושרו לעבודה - עבודה בישיבה בלבד. בעיון באבחון הרפואי של ד"ר לישנר מ- 28/12/03 - לא הוכנס הסעיף של בעיות גב - ויצויין שקובע 20% - עבור שתוק רגל שמאל - באופן יציב - ובהתחשב בגילו של התובע ושלדעתו אין תקוה לשיפור. יש לציין שועדה זו היום לוקחת בחשבון את הליקוי בגין הגב בנוסף - לאחוזים הרפואיים שבאבחון הרפואי מיום 28/12/03. כאשר הליקוי העיקרי והאחוזים הגבוהים המשמעותיים הוא שתוק של רגל ימין - מילדות - והתובע עבד באופן מלא עם ליקוי זה. יתר הליקויים הם בדרגה קלה עד בינונית. הועדה לוקחת בחשבון את מכלול הליקויים, ואת גילו בתקופת נשוא הערר (בשנת 2000 התובע היה בן 61), את עיסוקו אשר תאם למיגבלות התעסוקתיות כפי שהאורטופד ציין בחוו"ד (עבודה בישיבה). הועדה לוקחת בחשבון את מכלול הליקויים, כולל של הגב וכן את זכאותו בתקופה הנ"ל לקצבת שרותים מיוחדים באופן חלקי - ועדין סבורה הועדה כי יכול היה לעבוד כ-4 שעות ביום - כן לוקחת הועדה בחשבון שהיו ימים שהרגיש לא טוב ולא הופיע לעבודה. כן הועדה מבקשת לציין כי בייעוץ מס - אפשר היה לעבוד גם מהבית. הועדה קובעת לראותו כמי שאיבד 65% מכושרו להשתכר". על החלטת הועדה פנה שוב המערער לבית הדין. לטענתו הועדה מתבצרת בעמדתה ומתעלמת מההוראות שקיבלה. לטענת המערער, בין היתר: לא ברור כיצד הנכות בגין הגב לא הובילה לשינוי קביעתה; הועדה טעתה בהתייחס לחוות הדעת של ד"ר נסיג, שכן זה קבע שהמערער כשיר לעבודה בישיבה טרם הוסיף את סעיף הליקוי בגין הגב; \ הועדה צריכה לבחון את אי הכושר בשים לב למכלול הנכויות ובכלל זה נכויות נוספות (סכרת, תרסריון, מגרנה); הועדה לא התייחסה לענין הגיל כיאות, שכן בעת שהמערער הגיש תביעה לנכות כללית (שנת 2003) המערער היה בן 64; הטענה כאילו המערער עבד עם השיתוק ברגל ימין מילדות מתעלמת מהאישורים על המשרה החלקית; לפיכך, התבקש בית הדין להעביר את ענינו של המערער לועדה בהרכב אחר. המשיב השיב בכתב ביום 26.12.10, וביום 2.11.11 הגיב המערער לטיעוני המשיב. על פי סעיף 213 לחוק, החלטות של ועדה לעררים ניתנות לערעור, בשאלה משפטית בלבד, לפני בית דין אזורי לעבודה. הועדה לעררים פועלת בתחום שאינו מחייב ידע מיוחד בשדה הרפואה. היא קובעת עובדות, אשר לבית הדין כלים לבחינתן, אולם בית הדין ישתמש בסמכותו במקרים קיצוניים בלבד, הגובלים באי סבירות שכמוה כטעות שבחוק. משמוחזר עניינו של מבוטח על ידי בית הדין לועדה לעררים בפסק דין עם הוראות, מוגבלת בחינתו החוזרת של בית הדין לבדיקה האם מילאה הועדה אחר הוראותיו של בית הדין. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני סבור כי דין הערעור להדחות. עיון בהחלטת הועדה מעלה כי היא השלימה אחר הוראותיו של בית הדין בפסק הדין האחרון. הועדה נדרשה להתייחס לענין הגיל, לענין נכותו הרפואית (90%) ולענין גמלת השר"מ. הועדה עשתה כמצוות פסק הדין והתייחסה לכל אלה. אף על פי כן לא מצאה לנכון ולשנות מקביעת דרגת אי הכושר. קביעת דרגת אי הכושר מסורה לשיקול דעתה של הועדה ובית הדין מוגבל להתערבות במקרה של טעות משפטית. הועדה הסבירה כיצד הענינים הנ"ל אינם משנים את החלטתה. מדובר בהחלטה שהיא בגדר שיקול דעתה וסמכותה. לא מצאתי כל ממש בטענות המערער: הוספת הליקוי בגב לא שינתה את קביעת הועדה. מדובר בשיקול דעתה המקצועי. לא היתה טעות בהתייחסות לחוות דעתו של ד"ר נסיג. בצד הוספת סעיף הליקוי הוא לא תיקן את הערכתו כי המערער כשיר לעבוד בישיבה. הטענה בדבר הנכויות הנוספות לא ברורה משלא מצאתי מסמך בדבר הנכויות הנטענות בהתייחס למועד יחסית אליו צריכה הועדה לקבוע את דרגת אי הכושר נכון לשנת 2004 (ולכל המוקדם מיום 30.6.00). ככל שנכויות אלה נותרו לאחר מכן, היה על המערער לפנות בהחמרה. הטענה כאילו הועדה לא התייחסה כיאות לגיל לא ברורה. אכן בשנת 2003 המערער היה בן 64, אך בשנת 2000 היה בן 61 והדבר עמד נגד עיני הועדה. האישורים לגבי המשרה החלקית, בהנחה שמשקפים את המצב לאשורו, אינם שוללים את מסקנת הועדה משני טעמים: הראשון - הקובע לא מה היתה העבודה בפועל אלא יכולת העבודה; השני - קודם למשרות החלקיות אין טענה שהתובע לא עבד במשרה מלאה חרף נכותו מילדות. סוף דבר - הערעור נדחה. לא מצאתי טעות משפטית בעבודת הועדה. אין צו להוצאות. פסק הדין ניתן לערעור ברשות בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. בקשת רשות ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. ניתן היום, ג' אדר א' תשע"א, 07 פברואר 2011, בהעדר הצדדים. שירותים מיוחדים