מכתב דרישה לתשלום חוב דוגמא   1. זוהי בקשה לפסק דין הצהרתי, לפיו המבקש אינו חייב בסכום של 42,536.50 ₪ שנדרש לשלם למשיבה.   2. בנימוקי הבקשה נטען, כי המבקש התגורר בדירה של חברת עמידר בשיכון אשכול 813/3 בקרית שמונה (להלן "הדירה") בסמוך לשנת 1977 ועד ליום 20.1.89, מאז המבקש מתגורר בקיבוץ אילון שבו הוא חבר החל מ-12/88. לאחר שנתקבל כחבר בקיבוץ החזיר לחברת עמידר את הדירה ביום 20.1.90.   עד למועד החזרת הדירה בחודש 1/90 שילם את יתרת חובו למשיבה, ומאותו מועד ועד לחודש 7/99 לא קיבל כל דרישה מהמשיבה לתשלום חוב כלשהו. בחודש 7/99 קיבל לראשונה דרישה לתשלום חוב. המבקש פנה למחלקת הגביה בעיריה והתבקש להגיש בקשה למחיקת החוב. תחילה סרב בטענה, כי אינו חייב למשיבה דבר, אך בסופו של דבר הגיש בקשה לביטול החוב. המבקש לא קיבל תשובה עניינית, ולעומת זאת קיבל דרישה מחודשת לתשלום החוב, כפי שנדרש קודם לכן. נמסר לו, כי ועדת ההנחות דחתה את בקשתו לביטול החוב. על בסיס טענות אלה טוען המבקש, כי הוא זכאי לפסק דין הצהרתי, לפיו אינו חייב כל סכום למשיבה.   3. לבקשה צרף המבקש אישור על חברותו בקיבוץ אילון החל מ-12/88, העתק צילומי של חלקה העליון של דרישת תשלום חוב מטעם העירייה המופנה למבקש, העתק צילומי של אישור חברת עמידר מיום 11.1.96 על קבלת הדירה ביום 1.11.77 והחזרתה ביום 20.1.90. כמו כן, צרף המבקש פניה של מנהלת מחלקת הגביה בעיריית קרית שמונה מיום 19.6.01, לה צורף טופס מס' 2 - בקשה למחיקת חוב, העתק בקשה לקבלת הנחה מתשלום ארנונה כללית לדירת מגורים למחזיק שהוא "נזקק", העתק מכתבו של ב"כ המבקש לעירייה, לו צורף טופס בקשה לקבלת הנחה מתשלום ארנונה, וכן תצהירו של המבקש, לפיו התגורר בדירה מיום 1.11.77 ועד ליום 20.1.89, ומסירת הדירה לידי עמידר ביום 20.1.90.   בתצהיר נאמר עוד, כי מאז שעזב את הדירה ועד לחודש 7/99, לא קיבל המבקש שום מכתב דרישה מהעירייה לגבי חוב הארנונה. הדרישה הראשונה הגיעה אליו בדואר רק בחודש 7/99.   4. בכתב התשובה טוענת המשיבה, כי המבקש התגורר בדירה סמוך לשנת 1977, ועפ"י רישומי המשיבה החזיק בדירה עד ליום 20.5.99. בחודש 7/99 המבקש שלח למשיבה אישור של חברת עמידר על החזרת הדירה ביום 20.1.90. עד לחודש 7/99 המבקש לא הודיע למשיבה על החזרת הדירה, ומבחינתה, החזיק בדירה עד ליום ההודעה למשיבה.   המבקש הגיש בקשה לביטול החוב, הבקשה הועברה לועדה לביטול חובות, וזו דחתה את בקשתו.   לטענת המשיבה, על בסיס סעיף 325 לפקודת העיריות (נוסח חדש), על מנת שיופטר המבקש מחובתו לשלם לעירייה ארנונה, אין די בעובדה שחדל מלהחזיק בנכס. מוטלת עליו החובה למסור על כך הודעה בכתב לעירייה, וכל עוד לא מסר הודעה כאמור, רשאית העירייה להמשיך ולראות בו "מחזיק" ולחייב אותו בתשלום ארנונה, גם אם בפועל הפסיק להחזיק בנכס.   הואיל והמבקש לא הודיע למשיבה על עזיבתו את הדירה והחזרתה לעמידר אלא רק בשנת 99, לאחר שהמשיבה פנתה אליו בדרישה לתשלום חוב, לא עמד בתנאי הוראות סעיף 325 לפקודת העיריות (נוסח חדש), ולפיכך עליו לשלם למשיבה את כל החוב על פי דרישת התשלום.   לפיכך טוענת המשיבה, דינה של הבקשה להדחות.   5. ב"כ המשיבה ויתר על חקירת המבקש על תצהירו.   6. מטעם המשיבה הוגש תצהירו של שמואל אופיר, המשמש כמנהל מרחב גליל עליון בחברת "מילגם", המבצעת עבור עיריית קרית שמונה, הפעלה של מחלקת הגביה.   אופיר הצהיר, כי על פי רישומי העירייה המבקש החזיק בדירה עד ליום 20.5.99, והאישור של עמידר מיום 11.1.96 שצורף לבקשה, נמסר לעירייה רק בשנת 99.   כמו כן נאמר בתצהיר, כי לאחר איתור כתובתו של המבקש חברת "מילגם" החלה בהליכים מינהליים לגביית החוב נגד המבקש, וביום 20.5.99 נשלחה לו דרישת חוב על פי סעיף 326 לפקודת העיריות. רק בשנת 99 החברה איתרה את כתובתו החדשה של המבקש בקיבוץ אילון, וזאת נוכח העובדה, כי לא היה בידי המשיבה מספר תעודת זהות נכון של המבקש.   הבקשה למחיקת חובו של המבקש הועברה ל"ועדת אכיפה" ונדחתה על ידי הועדה. לאחר החלטת הועדה, העירייה חידשה את דרישתה לתשלום החוב.   הואיל והמבקש לא הודיע לעירייה כי חדל להחזיק בנכס, אלא עשה כן רק בחודש 5/99, לא יכלה העירייה לדעת על שינוי ה"מחזיק" בדירה, והמשיכה להשית שומות ארנונה על המבקש, מכח היותו מחזיק.   7. אופיר נחקר על תצהירו ואמר בין היתר, כי לא פנה לעמידר כדי לברר מי מתגורר בדירה מאז 20.1.90, התאריך הנקוב באישור מסירת הדירה. יתר העובדות עליהן הצהיר בתצהירו, לא נסתרו.   8. ניתן לסכם את העובדות באופן הבא:   א. המבקש התגורר בדירה כשוכר של חברת עמידר החל מיום 1.11.77 ועד ליום 20.1.89. את הדירה מסר לחברת עמידר ביום 20.1.90.   ב. המבקש לא מסר למשיבה הודעה על הפסקת החזקתו בדירה, אלא ביום 20.5.99, המועד שבו העירייה קיבלה מהמבקש אישור של חברת עמידר לפיו החזיר את הדירה לעמידר ביום 10.1.90.   ג. המבקש קיבל לידיו לראשונה דרישה לתשלום חוב מאת המשיבה בחודש 7/99.   9. ב"כ המשיבה הפנה אותי לפסק דין אשר ניתן בבית משפט השלום בירושלים על ידי כבוד השופטת אורית אפעל גבאי בה.פ 512/01 תיק אזרחי 2670/01, בו העובדות כמעט זהות למקרה שבפני. גם שם, ביקש העותר פסק דין הצהרתי לפיו הוא חייב בדמי ארנונה לתקופה של 8 חודשים בלבד, ולא לפרק זמן של 9 שנים בסכום של כ-47,000 ₪, אותו נדרש לשלם לעיריית ירושלים. בית המשפט שם סקר את הפסיקה הרלוונטית, גם לעניין שבפנינו.   10. החובה לשלם ארנונה מוטלת על המחזיק בנכס. "מחזיק" - מוגדר בסעיף 1 לפקודת העיריות כאדם המחזיק למעשה בנכס, כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר. בשורה של פסקי דין נקבע, כי המחזיק לצורך החיוב בארנונה, הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס ואין ללמוד מהמונח "למעשה" המופיע בהגדרת "המחזיק", כי נדרשת החזקה פיזית דווקא (ע"א 650/88, יריב הספקה לחקלאות בע"מ (בכינוס נכסים או בפירוק) נגד הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ (בפירוק) פ"ד מז(5) 144, 146).   אין מחלוקת, כי המבקש החזיק בדירה בתקופה שבין 1.11.77 ועד ליום 2.1.90, בהתאם לאמור באישור עמידר מיום 11.1.96. אין גם במחלוקת שבספרי העירייה, המבקש היה רשום כמי שמחזיק בדירה. מכאן, שיש להכריע בשאלה, אם על המבקש חלה החובה לתשלום ארנונה בתקופה שחדל מלהחזיק בדירה, אך לא הודיע על כך למשיבה.   11. סעיף 325 לפקודת העיריות, קובע כדלקמן: "חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלים ומחזיקים של קרקע או של בניין שהוא חייב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה".   סעיף זה קובע, באופן מפורש, כי על מנת שיופטר אדם מחובתו לשלם לעירייה ארנונה, לא די בכך שחדל מלהחזיק בנכס, אלא חלה עליו החובה למסור בכתב הודעה לעירייה. כל עוד לא מסר הודעה כאמור, רשאית העירייה להמשיך ולראות בו כ"מחזיק" החייב כלפיה בתשלום ארנונה, גם אם בפועל חדל מלהחזיק בנכס.   דברים אלה מתייחסים ליחסים שבין העירייה לבין המחזיקים. באשר ליחסים שבין המחזיקים בינם לבין עצמם, החובה לתשלום הארנונה נותרה על המחזיק למעשה (ע"א (תל אביב) 1982/97 כהן צדוק נגד עירית תל אביב יפו (תקדין - מח 99(2) 131).   12. ב"כ המבקש טוען בסיכומיו, כי היה על המשיבה לפנות לחברת עמידר ולברר מי מחזיק בפועל בדירה, לאחר שדבר הדואר שנשלח למבקש על פי הכתובת של הנכס, חזר "לא נתקבל".   אין בידי לקבל טענה זו.   המשיבה טענה, כי לא הצליחה לאתר את המבקש נוכח העובדה, כי מספר תעודת זהותו הנכון לא היה ברשותה ורק בשנת 99 איתרה את המבקש בכתובתו בקיבוץ אלון.   טענה זו לא נסתרה על ידי המבקש. כפי שעולה מפקודת העיריות, המחוקק קבע, כי כל עוד לא נמסרה מטעם המחזיק בנכס הודעה בכתב על הפסקת החזקה בנכס, הרי הוא בבחינת מחזיק קונסטרקטיבי. הוראת סעיף 325 מאפשרת לרשות המקומית לשמור על רציפות מס, גם כאשר נערכים חילופים דחופים של מחזיקים המקשים לעקוב אחר המחזיק שיש לחייבו בארנונה בכל עת. המחוקק הטיל איפא את הנטל על המחזיק, למסור למשיבה את המידע בדבר אי החזקתו בנכס, ולא הטיל על הרשות, הנטל לבדוק מי בפועל מחזיק בנכס, בגינו היא מחייבת בארנונה. כל עוד הרשות מטילה את החיוב בארנונה על מי שרשום כמחזיק בנכס, היא עומדת בנטל המוטל עליה.   לא מצאתי בסיס משפטי לטענת המבקש, לפיה חלה חובה על הרשות לבדוק בפועל מי הוא המחזיק בנכס.   13. ב"כ המבקש טוען בסיכומיו, כי אין זה סביר ולא מתקבל על הדעת לדרוש מהמבקש כיום, לשלם ארנונה החל משנת 90.   המבקש איננו טוען טענת התיישנות, אלא מסתפק בטענה של חוסר סבירות בדרישת הרשות מהמבקש לשלם ארנונה משנת 90.   כידוע, טענת התיישנות יש לטעון בהזדמנות הראשונה ובאופן מפורש, ומשלא נטענה הטענה על ידי המבקש, איני נזקקת לדון ולהכריע בשאלה זו, אשר נדונה בפסיקה, בין היתר בפסק דין אשר ניתן על ידי סגן הנשיא דר' ד' ביין בה.פ (חיפה) 30340/97 (בתי זיקוק לנפט בע"מ נגד המועצה האזורית זבולון, תק - מח 2001(1) 7679). שם נדונה השאלה, אם ניתן לטעון טענת התיישנות בהליך של המרצת פתיחה, שהרי טענת התיישנות היא טענת הגנה. בית המשפט קבע, כי טענה בדבר התיישנות, יכולה להישמע גם מפיו של מי שמגיש תביעה לפסק דין הצהרתי.   אלא, שטענה זו לא נטענה, ולפיכך אין מקום להכריע בשאלה, אם במקרה זה חלה התיישנות על החיוב בארנונה, או בחלק ממנו.   14. סעיף 326 לפקודת העיריות קובע , כי המחזיק בנכס חייב בתשלום ארנונה. מכאן, שגם אם ביחסים שבין המבקש לבין העירייה, העירייה רשאית לגבות את הארנונה מהמבקש לאחר שלא קיים את הוראות סעיף 325 לפקודה, אין בכך כדי לקבוע כי המחזיק בפועל אינו חייב בתשלום הארנונה, ההיפך הוא הנכון. במקרה זה, המבקש לא טרח לצרף לבקשתו את חברת עמידר, הבעלים של הדירה, או דיירים אחרים אשר החזיקו בדירה, מאז שהמבקש מסר את החזקה בדירה לחברת עמידר.   אילו היה עושה כן, אולי ניתן היה לקבוע, כי החייבים בארנונה, הם המחזיקים בפועל בדירה, לאחר מסירתה לחברת עמידר. הואיל ואלה לא צורפו כמשיבים, אין בידי ליתן למבקש סעד בדרך זו.   התוצאה אליה הגעתי הינה, כי ביחסים שבין המבקש למשיבה, דין הבקשה להידחות, וכך אני מורה.   המבקש ישלם למשיב הוצאות הליך זה בסך 2,000 ₪ בצרוף מע"מ, אשר ישולם תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישא ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. מסמכיםחוב