כתב ערבות מוגבל בזמן (למשך שנה)

פסק הדין ניתן בהמשך להגשת סיכומי הצדדים בכתב וזאת במסגרת תביעתה של התובעת כנגד הנתבעים בגין סך של 504,331.43 ₪. התובעת הינה חברה אשר עוסקת, בין היתר בעמילות מכס, שילוח בינלאומי ומימון והנתבעת 1 חברה, אשר למיטב ידיעתה של התובעת, עוסקת בתחום היבוא של מוצרי טקסטיל, כאשר נטען בכתב התביעה כי הנתבעת נותרה חייבת לתובעת את הסך של 504,331.43 ₪ בגין שרותי עמילות מכס, שילוח בינלאומי ומימון שסיפקה לה התובעת ובתוספת ריבית. כן נטען בכתב התביעה, כי הנתבע מס' 2 משמש כבעליה ומנהליה של הנתבעת וכי הינו ערב לחובות הנתבעת עפ"י ובהתאם לכתב ערבות אישית בלתי חוזרת ובלתי מוגבלת בסכום בחתימתו וללא כל תנאי מיום 23/10/05. התובעת הוסיפה וטענה כי שיקים אשר נמשכו לפקודת התובעת מאת הנתבעת חוללו באי פירעון, בהמשך לכך התקיימה ישיבה במעמד הצדדים ביום 20/1/09 ממנה עלה, כי אין באפשרותם לשלם את החוב לתובעת. הנתבעים הגישו כתב הגנה לתיק ובו נטען, בין היתר, כי הערבות האישית אשר נחתמה על ידי הנתבע היתה מוגבלת בסכום של 100,000 ₪ לכל היותר, כאשר תוקפה של הערבות למשך 12 חודשים בלבד, כפי שהוסכם בין הצדדים, וזו פקעה. הנתבעים הכחישו את סכום החוב שנתבע ונטען, כי די מעיון בחשבוניות על מנת להיווכח, כי מדובר בסכום אשר נמוך עשרות מונים מהסכום הנטען. הנתבעים הוסיפו וטענו, כי עקב המשבר הכלכלי אשר פקד את המשק הישראלי קרסה הנתבעת 1 והיא הגיעה לחדלות פירעון. הנתבע חזר על כך, שמעולם לא נתן ערבות ללא הגבלה בסכום וכן דחה את הטענה לפיה, ניתן לחייבו באופן אישי בהיותו בעל מניות ומנהל החברה, וזאת מבלי להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת 1. התובעת הגישה כתב תשובה ובו נטען, בין השאר, כי טענת הנתבע לפיה כתב הערבות הוגבל הינה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב, כאשר בהסתמך על אותה ערבות המשיכה התובעת לתת לנתבעת שירותים אף בחלוף 12 חודשים ממועד מתן הערבות. כן נטען, כי אין בכתב ההגנה התייחסות ספציפית לחובות אשר פורטו בכתב התביעה בפועל. ביום 4/4/10 הוגשה בקשה לתיקון כתב ההגנה ובכפוף להוראות שונות כפי שנקבעו בהחלטה מיום 26/5/10 לרבות תשלום 7,500 ₪ + מע"מ בגין שכר טרחת עו"ד, אשר שולמו בפועל ומבלי לדחות את מועד דיון ההוכחות אשר נקבע בתיק, התיר בית המשפט הגשת כתב ההגנה המתוקן הנ"ל. בכתב ההגנה המתוקן טענה חדשה, לפיה העסקה העיקרית והאמיתית אשר נערכה בין הצדדים הייתה מתן הלוואות בסכום של עשרות אלפי ₪ בכל משלוח, כאשר שירותי עמילות המכס שסופקו היו חלק שולי מהשירותים שהעניקה התובעת לנתבעת. בהקשר זה נטען, כי התובעת גבתה ריבית נשך אסורה בשיעור של 18-20% עבור הלוואות אלה, ריבית אשר עומדת בניגוד להוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג - 1993 (להלן "החוק"). עוד נטען כי התובעת לא עמדה בהוראות החוק בעיקר לעניין עריכת ההסכמים בכתב. במסגרת ההחלטה מיום 26/5/10 הנ"ל, ניתנה החלטה נוספת הדוחה בקשת הנתבעים לחייב את התובעת לגלות מסמכים נוספים. הנתבעים הגישו בר"ע על החלטה זו ובית המשפט המחוזי הנכבד דחה את הבר"ע במסגרת החלטה נוספת. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית לקראת דיון ההוכחות שנקבע. מר ניסים שהרבני, אשר שימש בשעתו כמנהל הכספים אצל התובעת, הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמה, תוך שהוא חוזר על טענות התובעת הנ"ל בתצהירו, וזאת בטרם מתן ההחלטה המתירה הגשת כתב ההגנה המתוקן והשלמת תצהירי עדות ראשית משלימים או חקירה ראשית בהתאם. הנתבעים הגישו תצהירי עדות ראשית כמעט זהים לחלוטין ובהם הוצהר, בין השאר, כי עיון בחשבוניות שצורפו על ידי התובעת לתצהירה מלמד על היקף ההלוואות שנתנה התובעת לנתבעת. כן הוצהר, כי באם נסתכל בחשבונית מס' 3.1 לתצהיר עדות הראשית מטעם התובעת קיימת דרישה לשלם 24,198 ₪ כאשר 23,821 ₪ מאותו סכום הינו בגין הלוואה שניתנה לנתבעת, כאשר התובעת מימנה תשלומים אלו על מנת לזכות בריבית. בנוסף לכך הוצהר, כי התובעת הנפיקה חשבוניות נוספות לחשבוניות המשלוח, חשבוניות בעבור הריבית שהנתבעת הייתה חייבת לתובעת בעבור החודש החולף. בהתייחס לטענה בדבר הגבלת כתב הערבות ל-100,000 ₪ ולמשך 12 חודשים בלבד, הצהיר מר גדי ראשין בתצהירו, כי ידע על הסיכום של ההגבלה ל- 100,000 ₪ בלבד, ועל כן ציין זאת בלבד על גבי כתב הערבות. הנתבע 2, מר יוסף שמואלי הצהיר לעניין זה כי מר ניסים שהרבני ביקש ממנו לחתום על כתב ערבות שיהא בתוקף למשך שנה אחת ועד ל-100,000 ₪ בלבד. אגב תיקון כתב ההגנה התיר בית המשפט השלמת עדות מטעם התובעת במסגרת חקירה ראשית. מר ניסים שהרבני העיד במסגרת החקירה הראשית, כי כל החברות לעמילות מכס הגדולות שהוא מכיר פועלות באותה שיטה, ואכן נותנים מימון ללקוחות שונים אשר מבקשים לקבל סיוע במימון הוצאות שחרור ושילוח בינלאומי, כאשר על פי רוב נוהגים לקחת ריבית בשיעור של כ- 1.5% לחודש. כן עלה, כי קיימים לקוחות רבים אשר עובדים על בסיס מזומן בלבד ואין לגביהם חיובים כלשהם בגין ריבית. עוד הובהר, כי עיקר עיסוקה של התובעת הינו שילוח בינלאומי ועמילות מכס, כאשר יתר השירותים לרבות מימון הינם שירותים נלווים במידת הצורך. המצהירים נחקרו במסגרת חקירה נגדית על תצהיריהם והצדדים הגישו את סיכומיהם בכתב. לאחר הגשת סיכומי הצדדים ובעקבות בקשת ב"כ הנתבעים לקבל העתק מקורי של כתב הערבות הוגשו סיכומים משלימים לאחר המצאת כתב הערבות בהתאם. בסיכומי התובעת נטען, בין השאר, כי חלק גדול מטענות הנתבעים צצו ערב דיון ההוכחות והינן בגדר הרחבת חזית אסורה, כגון נוהג נטען של חברות טכסטיל שלא לחתום על ערבות, כגון טענה ביחס לריבית ועוד. ב"כ התובעת הוסיף וטען, כי הנתבעים אינם מכחישים שהם קבלו שירותי עמילות מכס מהתובעת (עמ' 34 ש' 29-30 בפרוטוקול), הנתבעים לא הכחישו ולא הביעו כל התנגדות לחשבוניות ולרשומונים שצורפו כנספחים 3.1 - 3.26 לתצהיר מטעם התובעת והנתבע אף אישר אותם (עמ' 33 ש' 1-4), הנתבעים אישרו כי ההמחאות בסך כולל של 476,572 ₪ (קרן) שצורפו לתצהיר מטעם התובעת כנספחים 4.1-4.2 הן המחאות שמסרה הנתבעת לתובעת על חשבון החוב הנתבע (עמ' 34 ש' 1-3), הנתבעים אשרו כי סכום חובה של הנתבעת לתובעת הוא בסדר גודל של 500,000 ₪ (עמ' 35 ש' 28), והנתבע לא הכחיש ואישר, כי הוא ערב כלפי התובעת למילוי התחייבויותיה של הנתבעת כשהוא חתום על גבי כתב הערבות (עמ' 36 ש' 12). בסיכומי התובעת נטען, כי לנתבעים שתי טענות בלבד, טענה אחת לפיה מדובר במקרה דנן בהלוואה חוץ בנקאית אסורה בהתאם להוראות חוק להסדרת הלוואות חוץ בנקאיות (אשר כונה "החוק"), וטענה נוספת לפיה ערבות הנתבע כלפי התובעת אינה בתוקף, משום שהוגבלה לשנה אחת בלבד ולסכום של 100,000 ₪ בלבד. לעניין טענת הנתבעים על כך שמדובר בהלוואת חוץ בנקאית אסורה נטען, כי על פי סע' 1 לחוק, החוק אינו חל על תאגיד ומאחר והתובעת תאגיד אין כל תחולה לחוק. עוד נטען, כי הנתבעים העידו שהפנייה לתובעת היתה על מנת לקבל שירותי עמילות מכס ואין כל פסול במימון שירותי עמילות המכס בהמשך לבקשת הנתבעת לעשות כן. בסיכומי התובעת הפניה לעדותו של הנתבע 2 לפיה הנתבעת נאלצה לקבל את הסדר המימון, משום שהלקוחות של הנתבעת היו גם הם אמורים לשלם לנתבעת בתשלומים נדחים ועל כן ו"לצורך תזרים מזומנים שיטת העבודה הזאת היתה נוחה לי" (עמ' 34 ש' 4-6). כאן מפנה ב"כ התובעת בסיכומיו לעדותו של המצהיר מטעם התובעת על כך, שהיו מעדיפים לקבל את כל התשלומים במזומן, שכן שיטת המימון הנ"ל אף יכולה לפגוע בתובעת כפי שאירע במקרה דנן. כן מפנה ב"כ התובעת בסיכומיו לעדותו של מר שהרבני ועל כך ש"השירות העיקרי והמקצועי הוא מתן שירותי עמילות מכס, במיוחד, וגם שילוח בינלאומי" כאשר "יתר השירותים הם שירותים נלווים במידת הצורך" (עמ' 14 ש' 26). בסיכומי התשובה מטעם התובעת נטען פעם נוספת, כי יש להתעלם מטענות רבות אשר הועלו בסיכומי הנתבעים אשר בגדר הרחבות חזית אסורות, חרף טענות הנתבעים הם מעולם לא פנו אל ב"כ התובעת בדרישה לקבל לידיהם העתק של כתב הערבות שהוצג לבית המשפט, התובעת המציאה והציגה את כל המסמכים הנוגעים ליתרת החוב לרבות ההמחאות של הנתבעת אשר נמסרו לתובעת, כרטסת הנהלת חשבונות, חשבוניות והרשימונים המתייחסים לאותן חשבוניות. ב"כ התובעת הוסיף וטען לעניין דרישת הנתבעים להמציא מסמכים, כי בית משפט זה דחה את בקשתם במסגרת ההחלטה מיום 26/5/10 כאשר בקשת רשות הערעור על החלטה זו נדחתה אף היא. עוד נטען, כי למרות שלא הייתה כל חובה לעשות כן הוצגה כרטסת הנהלת חשבונות של התובעת במהלך הדיון ואף בסופו קיבלו הנתבעים הזדמנות יוצאת דופן לאחר עיון בכרטסת הנהלת החשבונות לעתור בעניין זה בבקשה נוספת לרבות בעניין השלמת תצהיר עדות ראשית והגשת חוות דעת של מומחה, אלא שהנתבעים בחרו שלא לנצל הזדמנות זו. כאמור לעיל, ניתנה החלטה אשר אפשרה הגשת סיכומי השלמה בעקבות הצגת כתב הערבות לידי הנתבעים. בסיכומי ההשלמה מטעם הנתבעים נטען, בין היתר, כי התובעת מסתמכת על מה שצורף לכתב התביעה, כאשר לא מדובר במסמך שהוצג במהלך הדיון הנ"ל, בניגוד לאמור בסיכומי התשובה, על כך שהוכנס כתב ערבות לכספת עדות זו לא נאמרה על ידי המצהיר מטעם התובעת במהלך הדיון כלל, בניגוד לטענה כי נעשו מספר צילומים מר שרהבני העיד כי "יכול להיות" שעשו מספר צילומים ועל כן עולה כי הוא כלל לא היה בטוח באם עשו מספר צילומים של כתב הערבות. כן נטען כי הטענה לפיה הנתבע חתם על גבי כתב הערבות בפני מר שרהבני לא נטענה כלל בכתבי הטענות של התובעת. בסיכומי ההשלמה מטעם התובעת ואשר הוגשו בתגובה לסיכומי ההשלמה של הנתבעים נטען, בין היתר, כי היה על הנתבעים להתמקד אך ורק בנושא מסמך כתב הערבות שהועבר אליהם ולא להתייחס לטענות אחרות, אולם הנתבעים חרגו מהחלטת בית המשפט והתייחסו בסיכומי ההשלמה לנושאים אחרים, וזאת ללא רשות בית המשפט לרבות כהזדמנות להשיב לסיכומי התשובה של התובעת, ועל כן יש למחוק מרבית הסעיפים כמפורט בסע' 2.4 בסיכומי ההשלמה של התובעת. כן נטען כי מסיכומי ההשלמה של הנתבעים נולדה טענה עובדתית חדשה, לפיה קיים כתב ערבות אחר אשר בו מופיעות אותן הגבלות שלהן הן טוענות, טענה שבגדר הרחבת חזית אסורה וכל זאת כאשר הנתבע כלל לא הכחיש כי הוא חתום על גבי כתב הערבות, ואף אישר כי מעולם לא הוסיף לכתב ערבות הגבלות כלשהן (עמ' 36 ש' 5-22). דיון בסיכומי הצדדים הועלו טענות רבות לעניין הרחבות חזית אסורות, ועל כן יש מקום לבחון שנית מה אכן נטען בכתבי הטענות השונים שבפני בית משפט זה. התובעת אכן צירפה ראיות מהן ניתן ללמוד, כי אכן קיים חוב כפי שנטען על ידה של הנתבעת כלפי התובעת, חוב אשר אף בגין רובו נמסרו המחאות מטעם הנתבעת, אולם ההמחאות לא כובדו בפועל. בפני בית המשפט חשבוניות שלא שולמו, רשימונים המתייחסים לאותן חשבוניות, כרטסת הנהלת חשבונות של הנתבעת הנוגעת ליתרת החוב שטרם שולמה וצילומי שיקים בסך כולל של 476,572 ₪ (קרן) שנמשכו ע"י הנתבעת 1, נמסרו לידי התובעת על חשבון החוב הנתבע וחוללו עקב אי כיסוי מספיק, ועל כן התובעת הרימה את נטל ההוכחה הראשוני הדרוש על מנת לבסס את תביעתה. הנתבעים מעלים שתי טענות עיקריות, הצריכות לענייננו, ואלה הן: 1. תוקף כתב הערבות - באשר לשיטתם של הנתבעים סוכם בין הצדדים בע"פ, כי כתב הערבות יהא מוגבל בזמן (למשך שנה) ובסכום (עד 100,000 ₪), הגם שכתב הערבות כפי שהוצג בפני בית המשפט אינו כולל אף לא אחת מהגבלות אלה. לטענתם, משהוגבל כתב הערבות למשך שנה בלבד ומועד זה חלף זה מכבר, הרי שהערבות פקעה אין לה עוד תוקף וממילא אין מקום לחייב את נתבע 2. 2. מהות השירותים אשר העניקה התובעת- לטענת הנתבעים, עיקר עיסוקה של התובעת היה במתן הלוואות, תוך שהיא גבתה מהם במשך כל התקופה ריבית נשך אסורה, וזאת בניגוד להוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993, ומשכך יש להפחית את גובה החוב ולקזז את שיעור הריבית שנגבה מהם ביתר. תוקף כתב הערבות התובעת צירפה העתק של כתב ערבות בלתי חוזר הנחזה להיות חתום על ידי הנתבע 2 כנספח ב' לכתב התביעה ממנו עולה, כי הנתבע 2 ערב כלפי התובעת: "בערבות מוחלטת, בלתי מסויגת ובלתי מותנית בכל סייג ותנאי, לפירעון המלא והמדויק של כל הסכומים, המגיעים וגם/או שיגיעו לחברה הנ"ל מהלקוח". מנגד, עומדת טענת הנתבעים, לפיה הנתבע אכן חתום על גבי כתב ערבות, אולם כתב הערבות הוגבל למשך שנה אחת בלבד ועד לסך של 100,000 ₪ בלבד. יצוין, כי בכתב ההגנה הראשון מאשרים הנתבעים, כי אכן חתם על גבי כתב ערבות, אולם מדובר בערבות שהוגבלה לסכום של 100,000 ₪ ולמשך 12 חודשים בלבד. בכתב ההגנה נעשה שימוש רב במילים "הוסכם בין הצדדים" בהתייחס לכתב הערבות ותנאיו, אולם אין בטענה כל פירוט לגבי אופן ביטוי ההסכמה, מועד ההסכמה ומי מטעם התובעת הסכים לכך. לאחר מכן בסע' 8 לכתב ההגנה המקורי קיימת הכחשה גורפת ונטען, כי הנתבע 2 כלל לא ערב באופן אישי כלפי התובעת על פי כתב הערבות. בכתב ההגנה המתוקן קיימת חזרה על כך ש"הוסכם ביו הצדדים" הסכמות שונות, וכן נטען בנוסף כי הייתה בקשה מאת התובעת לקבל כתב ערבות עד לסך של 100,000 ₪ בלבד, כאשר דובר בתקופה ניסיונית בלבד, שכן היקף המכירות בין הצדדים כלל לא היה ידוע באותה עת. גם בכתב ההגנה חסר פירוט בנוגע לטיב ההסכמות ואופי ביטוין כנ"ל. בהמשך לכתב ההגנה המתוקן הנתבע 2 אכן אישר, כי חתם על גבי כתב ערבות אולם נטען, כי "הוסכם בין הצדדים" כי תוקפו למשך 12 חודשים בלבד, וזאת עד לסך של 100,000 ₪ בלבד. בהמשך בסעיפים 9 ו- 10 לכתב ההגנה המתוקן נתבע 2 שב וטוען, כי לא ערב באופן אישי כלפי התובעת, לא עפ"י כתב הערבות ולא בכלל. מעבר לעובדה, כי טענה זו נטענה במסגרת תצהירי הנתבעים, אך מבלי שניתן כל הסבר מניח את הדעת, מדוע לא נכללו התניות אלה בגוף כתב הערבות או לכל הפחות במסמך נלווה, שהרי הנתבעים כופרים הן לעניין גובה הערבות והן לעניין תוקפו, וכל זאת מבלי שניתן ולו רמז לכל התניה כאמור. ודוק, משהציגה התובעת עותק כתב הערבות, לפיו עולה כי כתב הערבות ניתן ללא כל סייג, דהיינו, אינו מגובל בסכום ואינו מוגבל בזמן, ואת הציגה מסמכים אודות חישוב גובה החוב הנטען על ידה, והנתבע 2 לא הכחיש את עצם חתימתו על גבי כתב הערבות, הרי משמועלות טענות כנגד כתב הערבות, נטל הראיה עובר לכתפי הנתבעים להוכיח את טענותיהם, אך למעט טענה בע"פ כנגד מסמך בכתב, לא סיפקו הנתבעים ולו ראשית ראיה בעניין זה. גם משנשאל נתבע 2 על כך במהלך חקירתו השיב תשובות שונות: בהתחלה העיד, כי "לא התכוונתי להעלות בשלב הזה, הרי היה סיכום שאני לא אעלה את האשראי מעל 100 אלף ₪ ולא אעלה מעל שנה". (פרוטוקול, עמ' 36, שורות 15-16). בהמשך העיד: "בהעתק שאני שומר אצלנו יש את הסיכום על מסגרת האשראי של 100 אלף ₪ וסמכתי על הסיכום שיש לי עם ניסים." (פרוטוקול, עמ' 36, שורות 21-22) ובהמשך חקירתו משנשאל, מדוע מקץ השנה לא שלח לתובע הודעה שהערבות מבוטלת ומדוע לא ביקש את הערבות בחזרה השיב: "כי לא זכרתי לעשות את זה." (פרוטוקול, עמ' 36, שורה 26) בהמשך בתשובה לשאלה, האם מאחר והמשיכו לעבוד עם התובעת גם לאחר השנה והיקף העסקאות גדל, אזי הערבות המשיכה להיות בתוקף, העיד: "לא, בתום השנה או סמוך לזה דיברתי איתו והזכרתי לו שאלה היו הסיכומים ושזה לא ממשיך מבחינתי. נכון שלא היה כתבתי לו מכתב כמו שאתה אומר, אבל כמו שעשיתי איתו את כל הדברים בטלפון, גם את זה עשיתי בטלפון." (פרוטוקול, עמ' 36, שורות 29-31). בהתייחס לתצהירו ועדותו של מר גדי ראשין מטעם הנתבעים, הרי שהוא מאשר כי לא היה כלל מעורב בכל הנוגע והקשור לערבות של הנתבעת ולחתימת כתב הערבות, וכל מה שידע אודות הערבות ידע זאת בדיעבד - "ממני הוא לא ביקש שיחתום ערבות, הוא שלח אח"כ אני חושב בפקס... ז"א תסכים איתי שכל נושא הערבות לא עבר דרכך?...רק האשראי" (פרוטוקול, עמ' 41, ש' 1-9). יצוין, כי הנתבעים ניסו להוכיח פגמים בכשרותו של כתב הערבות, תוך שהעלו טענות נוספות במסגרת הסיכומים לעניין תוקף הערבות, כגון: החלת הכלל בדבר "הראיה הטובה ביותר", ולפיו המבקש להסתמך על תוכנו של מסמך, חייב להגיש לבית המשפט את המסמך המקורי, ומאחר והתובעת לא צירפה את כתב הערבות המקורי אלא הסתפקה בהגשת עותק הימנו, מבלי שקיבלה את אישור בית המשפט לכך, הרי שיש לפסול את כתב הערבות. ברם, טענה זו דינה להידחות מהטעם שכתב הערבות המקורי הוצג בפני בית המשפט במהלך דיון ההוכחות, ואף בית המשפט לאחר עיון בכתב הערבות המקורי בהשוואה אל צילום כתב הערבות שצורף לכתבי הטענות קבע, כי "על פני הדברים החתימה של הערב אשר מופיעה על גבי הנספח אשר צורף לכתב התביעה, זהה לחתימה שמופיעה כערב בכתב הערבות המקורי." (פרוטוקול, עמ' 24, שורות 16-19). טענה נוספת שהועלתה ע"י הנתבעים, כי כתב הערבות המתוקן, הנושא חתימת מר שהרבני, לא הוגש לתיק בית המשפט במסגרת כתב התביעה ואף לא נמסר מעולם לידי הנתבעים, וחמור מכך - הרי שמדובר במסמך מזויף, שכן חתימתו של מר שהרבני הוסף בסמוך למועד דיון ההוכחות. מעבר לעובדה, כי טענות אלה נטענו לראשונה במסגרת הסיכומים ומהוות הרחבת חזית אסורה, הרי שלגופו של עניין, לא שוכנע בית המשפט ממסכת הראיות שהוצגה בפניו, כי נפל פגם בנוסח כתב הערבות, כפי שצורף לתיק בית המשפט, קל וחומר פגם מהותי העולה כדי פסלות המסמך. יתרה מכך, משנתבקש מנהלה של התובעת, מר שהרבני, במהלך חקירתו לספק תשובה, מדוע זה הוצג בפני בית המשפט נוסח כתב ערבות שונה מזה שצורף לכתב התביעה, באשר הוא נושא חותמת נוספת שלו בצירוף המילים "חתם בנוכחות", השיב, כי במועד חתימת הערבות ייתכן ונעשו צילומים של כתב הערבות במס' עותקים, ואף הערב (דהיינו - הנתבע 2) קיבל עותק הימנו, וייתכן כי העותק שתויק אצל התובעת הינו העותק נושא חתימתו עליו חתם בסמוך למועד עריכת הערבות. (פרוטוקול, עמ' 25, שורות 5-6, 13-14 ובעמ' 26 שורות 31-32). מכל מקום, חתימתו של מר שהרבני אינה מעלה ואינה מורידה לעניין תוקף כתב הערבות, שכן חתימתו של הערב (הוא הנתבע 2) היא המכרעת, שהרי אלמלא חתימתו לא היה כל נפקות למסמך זה. חתימתו של הערב היא זו שבעצם "משכללת" את המסמך מהיותו עוד פיסת נייר ועד להפיכתו לכתב ערבות, על כל המשמעויות הכרוכות בכך. ולעניין זה אין חולק, כי הנתבע 2 הוא שחתם ע"ג כתב הערבות. ודוק, נתבע 2 מעיד במהלך חקירתו, כי חתם על כתב הערבות, וכלשונו: "הערבות נחתמה על ידי במשרדי החברה של הנתבעת 1 ברח' עמל 22..." (פרוטוקול, עמ' 32 שורה 1). אף ב"כ הנתבעים במהלך אותו דיון לא הכחיש את עצם חתימתו של נתבע 2 על גבי כתב הערבות, וכלשונו: "אני לא מכחיש שהנתבע 2 חתום על כתב הערבות, אלא אני מכחיש שהוא חתם בנוכחות אף אחד, אלא הוא חתם במשרדו." (פרוטוקול, עמ' 25, שורות 26-27). (ההדגשות אינן במקור - מ.ת.) מה גם, שהוצגו בפני בית המשפט שני העותקים מכתב הערבות: האחד - כפי שצורף במקור לכתב התביעה ואשר אינו נושא את חתימתו של מר שהרבני והשני - שהוצג במהלך הדיון ונושא את חתימתו של מר שהרבני, ובית המשפט התרשם, כי חתימת הערב (הוא נתבע 2) זהה בשני העותקים (פרוטוקול, עמ' 24, שורות 16-18). עוד יצוין, כי ב"כ התובעת הציע במהלך הדיון לשלוח את כתב הערבות שהוצג במהלך הדיון לבדיקת מומחה לכף היד, אלא שהנתבעים לא עשו שימוש באפשרות שניתנה להם. לכל האמור מצטרפת העובדה, כי הנתבעים לא צירפו ולו בדל של ראיה, אשר יש בידה כדי להוכיח שכתב הערבות הוגבל בזמן ובמועד. טענות הנתבעים לעניין זה היו כולן טענות שבעל-פה, תוך ציון כי הסיכומים אליהם הגיעו הצדדים לעניין הגבלת תוקף כתב הערבות היו סיכומים טלפוניים, והרי שגם מהטעם הזה יש כדי לפגוע במשקל הראייתי יש לייחס לטענות הללו לגופו של עניין. "ש. אתה טוען שסיכמת שהערבות תוגבל לשנה. ת. הסיכום הזה היה טלפוני כי מעולם לא פגשתי את ניסים או מישהו אחר מהתובעת. ש. וסיכמת טלפונית שהערבות הוגבל (צ.ל. - תוגבל - מ.ת.) לשנה לסכום של 100 אלף ₪? ת. נכון (פרוטוקול, עמ' 36, שורות 5-8). . . ש. אתה טוען שלאחר מכן הערבות נשלחה אליך ואז חתמת עליה? ת. לא. הערבות נשלחה אלי קודם ריקה, ואז עשיתי את המו"מ הטלפוני ואחרי כן חתמתי במשרדי (פרוטוקול, עמ' 36, שורות 11-12). ובהמשך החקירה, (פרוטוקול, עמ' 36, שורות 27-31). . . ש. יכול להיות שמאחר והמשכתם לעבוד עם התובעת גם לאחר השנה, והיקף העסקאות גדל, אולי גם הערבות הזאת קיימת? ת. לא, בתום השנה או סמוך לזה דיברתי איתו והזכרתי לו שאלה היו הסיכומים ושזה לא ממשיך מבחינתי. נכון שלא כתבתי לו מכתב כמו שאתה אומר, אבל כמו שעשיתי איתו את כל הדברים בטלפון, גם את זה עשיתי בטלפון." (ההדגשות אינן במקור- מ.ת.). לאור האמור, הנני קובע, כי במישור הראייתי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח טענתם, כי כתב הערבות הוגבל בזמן ובסכום. משנקבע, כי כתב הערבות בעינו עומד, נעבור לבחינת הטענה השנייה, ולפיה התובעת העניקה הלוואות תוך הפרה החוק להסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993 (להלן: "החוק"), ומשכך יש לקזז מחובם של הנתבעים את שיעורי הריבית שנגבו מהם ביתר ובניגוד להוראות החוק. מהות השירות אשר העניקה התובעת והאם יש מקום לתחולת החוק בענייננו כפי שעולה מכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת, וכפי שאף עלה במהלך החקירה, התובעת העמידה לרשות נתבעת 1 אשראי בסך של מאות אלפי שקלים, וגבתה בעבור כך ריבית שנתית בשיעור הנע בין 20%- 18% (כ- 1.5% בחודש). התובעת טוענת, כי עיקר עיסוקה הינו מתן שירותי עמילות מכס ושילוח בינלאומי, ואגב כך נדרשת היא לעיתים ע"י חלק מלקוחותיה לסייע במימון שירותי עמילות המכס והשילוח כנגד מתן שיקים דחויים ע"י הלקוח. מחקירתו של מר שהרבני עולה, כי מעבר לשיעור הריבית שגבתה כנגד מתן מימון שירותי העמילות והשילוח, היא אף גבתה עמלה בסך של 10 ₪ בגין כל שיק דחוי, וכן עמלת הקצאת אשראי חודשית שנקבעה בהתאם להיקף האשראי באותו חודש (פרוטוקול, עמ' 20 שורה 1; עמ' 22, שורות 3, 10), וזאת ללא שנערך הסכם הלוואה בגין כל עסקה (פרוטוקול, עמ' 20, שורות 5-6). כמו כן, הנתבעים הציגו במהלך הדיון חשבוניות מהם עולה, כי לצד החשבוניות שהוציאה התובעת בעבור שירותי עמילות המכס והשילוח, הוצאו חשבוניות נפרדות אך לעניין הריבית החודשית שעל הנתבעים לשלם. על רקע טענות אילו נטען בסיכומי הנתבעים, כי התובעת הפרה את הוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, שכן מדובר בריבית נשך, לא נערך הסכם בכתב כנדרש לעניין ההלוואה, או כל הסכם המסדיר את שיעור הריבית בו חויבה הנתבעת 1 ואת אופן חישוב סכום הריבית, טענה אשר לא הוכחשה ע"י מר שהרבני במהלך חקירתו (פרוטוקול, עמ' 20, שורות 3-6). התובעת גבתה מהנתבעת במהלך השנים מאות אלפי ₪, כאשר בהעדר קבלת כל המסמכים שהנתבעים בקשו לקבל מהתובעת, אין באפשרות הנתבעים לחשב את סך הכספים אותם שילמה הנתבעת לתובעת שלא כדין. ב"כ הנתבעים מאזכר כרטסת שהומצאה במהלך הדיון, הגם שהנתבעים דרשו לקבלו עותק הימנו חודש וחצי לפני מועד הדיון. אל מול זאת עומדות טענות התובעת, כי הנתבעים קבלו במהלך השנים חשבוניות מפורטות ביחס לסכום הריבית בה מחויבת הנתבעת ואופן חישובה, ומעולם לא הביעו כל הסתייגות ו/או התנגדות לכך, ואף שילמו את חובם לתובעת בהתאם לחשבוניות שהוצאו להם, עד אשר נתבע מס' 2 הודיע לתובעת, כי הנתבעת 1 נקלעה לקשיים כלכליים וכי אין ביכולתה לפרוע את חובותיה. לעניין זה מפנה התובעת בסיכומיה לעדותו של מר שהרבני בפרוטוקול, עמ' 35, שורות 24-25). מטעמי מניעות והשתק לשיטתם, אין מקום להעלאת טענה זו כעת, מקום בו התובעת הסתמכה על מצגיהם והתנהגותם של הנתבעים כי אין להם כל טענה ועל סמך זה המשיכה להעניק להם שירותי עמילות מכס, שילוח ומימון. בהתייחס לשיעור הריבית נטען בסיכומים, כי עסקינן בשיעור ריבית מוסכמת של כ- 18% לשנה, כ- 1.5% לחודש, כאשר החיוב הינו תולדה של דחיית התשלומים על ידי הנתבעת, וכל זאת כאשר אף לשיטתם של הנתבעים, התובעת אכן זכאית לריבית, מה גם שנפסק בפסקי דין אחרים כי שיעור בגובה כ- 18% לשנה אינו שיעור מוגזם ומופרז. עוד טוענת התובעת, כי ממילא אין מקום להחלת החוק, שכן החוק אינו חל מקום שהלווה הינו תאגיד, הוא המקרה דנן. טענה נוספת, כי הנתבעים טענו לקיזוז סכום הריבית שנגבתה מהם ביתר משך כל השנים, אך מבלי שצירפו כל מסמך ו/או חישוב המעיד על הסכומים אשר לטענתם יש לקזז מהחוב. אכן, לא הוצגו בפני הסכמי הלוואה לרבות שיעור הריבית המוסכמת, אלא שבבואנו לקבוע קיומו של הסכם, מקום בו לא הוצג הסכם כתוב, ניתן ללמוד גם מהתנהגות הצדדים. לענייננו, לא ניתן להתעלם מהעובדה, כי התקשרותם של הנתבעים עם התובעת החלה בשלהי שנת 2005 ובמשך כ- 3 שנים הם התנהלו בצורה זו, ולא מן הנמנע כי הן היו ממשיכות לפעול באופן זה אלמלא נכנסה הנתבעת 1 לקשיים כלכליים ולהליך של פירוק. זאת ועוד, הנתבעים הם שבחרו להתנהל מול התובעת על בסיס של מתן שיקים דחויים מול התובעת במקום לשלם בגין הוצאות השילוח וההובלה על בסיס מזומן, וכפי שהעידה התובעת לצד לקוחות הנעזרים במימון מצדה יש לה מאות לקוחות שעובדים על בסיס מזומן ואינם מחויבים בריבית כלל (פרוטוקול, עמ' 14, שורות 23-25, וכן פרוטוקול, עמ' 19, שורות 24-25). מר שהרבני העיד, כי התובעת הייתה מעדיפה לעבוד על בסיס מזומן, וכי הרבה פעמים הייתה לוחצת על לקוחותיה להגדיל את החלק של התשלום במזומן ולהקטין את החלק של התשלומים הדחויים (פרוטוקול, עמ' 15, שורות 1-2). לכל זאת מצטרפת העובדה, כי הנתבע 2 העיד בחקירתו, כי הסכים לכל הריבית ששולמה על ידי הנתבעת 1 בפועל (פרוטוקול, עמ' 35, שורות 24-25), וכי שיטת עבודה זו הייתה נוחה לו מאחר ולקוחותיו שילמו אף הם על בסיס דחוי (פרוטוקול, עמ' 34, שורות 5-6) . כמו כן, התובעת הגישה, בין היתר, כרטסת הנהלת חשבונות ממנה משתקפים סכומי הריבית שנגבו מהנתבעים לאורך התקופה, בעוד שהנתבעים לא הציגו מצדם כל מסמך לעניין מועד קבלת המימון ועד לקבלת התמורה מידי צד ג' בעבור הסחורה, לרבות הזמן שחלף ממועד מתן המימון ע"י התובעת ועד למועד קבלת התמורה בגין מכירת הסחורה, וכן מדוע התמורה אינה משלמת מיידית את המימון והוצאות השילוח. תחולת החוק לעניין נתבעת מס' 1 לעניין תחולת החוק, הרי שבת.א. (ת"א) 49269/05 כרמי רינה נ' עזבון מועלם כדורי ז"ל נקבע, כי אין זה הכרח, שיהיה זה עיסוקו היחיד או העיקרי של המלווה על מנת שתהיה תחולה לחוק. עוד נקבע, כי אינדיקציה משמעותית נוספת הינה, כי אין מדובר בתקופת יחסים עסקיים קצרה כלל ועיקר, וכי המבחן בשאלת "דרך עיסוק" הינו מבחן "איכותי" ולא "כמותי". יוצא אפוא, בהקשר זה כי גם אם התובעת הינה חברה העוסקת בשירותי עמילות מכס ושילוח בינלאומי, ואגב כך עוסקת במימון אשראי ולו לחלק מלקוחותיה, טענה אשר לא הוכחשה על ידה, הרי שגם אז קיימות נסיבות בהן ניתן יהיה לראות בה כמי שהחוק חל עליה. יחד עם זאת, סעיף 1 לחוק הוא סעיף ההגדרות קובע, כי לווה הינו למעט תאגיד. דהיינו, החוק קובע, כי תאגיד אינו חוסה תחת הגנת החוק, ועל כן אין מקום לתחולת החוק בענייננו, ככל שהדבר נוגע לנתבעת מס' 1. עמדה דומה לזו נקבעה בתא"ק (אש') 34237-06-10 אחים כדורי מ.י. חומרי בנין בע"מ נ' יעקב שחם יזמות בע"מ [פורסם במאגרים משפטיים], ס' 7 לפסה"ד. תחולת החוק לעניין נתבע מס' 2 נשאלת השאלה, האם יש מקום לתחולת החוק לעניין נתבע 2, אשר הינו אדם פרטי, ובהיותו ערב יחיד לחובות הנתבעת מס' 1? ענין זה נדון בפסיקה, אשר קבעה, כי החוק אינו חל על יחיד שערב להלוואה שנטל תאגיד. כך נקבע, בבש"א (ת"א) 154821/05 אטינגר דימור מיכל נ' ברק דוד (ס' 8 לפסה"ד), כי: "קביעה גורפת לפיה כל ערב יחיד יהיה זכאי להגנות הניתנות ללווים יחידים ולערביהם בחוק ההלוואות, בלא תלות בשאלה אם חוק ההלוואות פורש הגנות אלו בפועל על החייב העיקרי או על העסקה, היא עניין שראוי להשאיר למחוקק, שכן היא מפחיתה את האפקטיביות של מוסד הערבות, על כל המשמעויות הצפויות לכך. מכאן שבאין הוראה מפורשת אחרת, הערבות הולכת אחר החיוב העיקרי, וטענות הגנה שאינן עומדות ללווה, כגון טענות לפי חוק ההלוואות שאינן עומדות ללווה שהוא תאגיד, אינן עומדות גם למי שערב לתאגיד." לאור האמור וכן לאור הוראות ס' 12 לחוק הקובע, כי כל טענה העומדת ללווה לפי חוק זה תעמוד גם לערב להלוואה סבורני, כי יש לאמץ את ה"עקרון הטפילות", לפיו באין הוראה מפורשת בחוק הערבות הולכת אחר החיוב העיקרי. מכאן, שטענות הגנה שאינן עומדות ללווה מוכח החוק, מעצם היותו תאגיד, אינן עומדות גם למי שערב לתאגיד. יחד עם זאת יצוין, כי גם אם היה מקום להחלת החוק, הרי שלאור ס' 9 לחוק ולאור עמדת הפסיקה, גם אז מסור בידי בית המשפט שיקול דעת נרחב לעניין קביעת שיעור הריבית שתחול, בין אם בהתאמתה להוראות סעיפים 5 ו- 6, בין אם בדרך אחרת, וזאת אף במקום בו מדובר בריבית הסכמית (ר' לעניין זה ע"א 9348/09 ליבו נכסים והשקעות בע"מ נ' אריאל יהודה לשם [פורסם באתרים משפטיים]. לגופו של עניין, צד אשר טוען לקיזוז סכומים מהחוב, מעבר לעובדה שטענת קיזוז צריכה להיטען בצורה מפורטת וברורה, הרי עליו נטל ההוכחה לפרט ולהציג נתונים מספריים אודות הסכומים אותם יש לקזז מגובה החוב. הנתבעים שבו וטענו, כי חובה של הנתבעת 1 לתובעת נמוך עשרות מונים, וכי התובעת גבתה מהנתבעת 1 לאורך השנים מאות אלפי שקלים בניגוד לדין. אולם, בכל כתבי בי-הדין שהוגשו מטעם הנתבעים, כמו גם בסיכומים שהוגשו מטעמם, הם הסתפקו באמירות כלליות כגון אלה, אך בלא שצירפו חישובים לעניין הסכומים אותם יש לקזז, או כל תשתית ראייתית אחרת ממנה ניתן ללמוד על היקף הסכומים בהם מדובר, כל שכן לא הציגו את מערכת הנתונים עליה הם מתבססים בחישובם, ועל כן הנני קובע, כי גם בעניין זה לא עמדו הנתבעים בנטל ההוכחה לעניין סכום הקיזוז. יתרה מכך, גם משנשאל נתבע 2 במהלך חקירתו, מה היקף חובות הנתבעת לתובעת, הוא אינו יודע לנקוב במספרים ובסכום החוב לתובעת לאחר קיזוז סכומי הריבית שנגבו מהנתבעת 1 ביתר, לשיטתם, אלא הוא מתייחס לסכום בו נקבה התובעת, וכלשונו: ש. "אני מפנה לסעיף 10 לכתב ההגנה המתוקן, שם אתה טוען שאין בידי הנתבעת לפרוע חובותיה כלפי התובעת. מה חובות הנתבעת לתובעת? ת. אם אתייחס למספר שאתם הצגתם בכתב התביעה, זה סדר של 500 אלף ₪." (פרוטוקול, עמ' 35, שורות 26-28). ונדמה, כי עדותו מדברת בעד עצמה. בשולי הדברים יצוין, כי בסיכומי התובעת הועלתה טענה נוספת לעניין אחריות אישית של הנתבע 2 בהיותו מנהל יחיד ומורשה חתימה יחיד מטעם נתבעת 1 (פרוטוקול, עמ' 36, שורה 32 ועמ' 37 שורות 1-3), שכן הנתבע 2 הונה את התובעת, בכך שנטל סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של הנתבעת 1 לפרוע את חובותיה לתובעת. לטענתם, בעת שחובה של הנתבעת לתובעת עמדה על מאות אלפי ₪, מצא הנתבע 2 לנכון לקבל שירותים נוספים במאות אלפי ₪ כחודש וחצי בטרם נקלעה לחדלות פירעון ומבלי לעדכן את התובעת בדבר מצבה הכלכלי של הנתבעת 1, כאשר כל אותה העת היה ברור לו כי הנתבעת מתקרבת לחדלות פירעון ואינה יכולה לכבד את התחייבויותיה הנוספות. לעניין זה יצוין, כי בסעיף 8.2 לכתב התביעה נטען באופן כללי, כי יש לחייב את הנתבע 2 מכוח היותו בעלים ומנהל של הנתבעת 1, וזאת בנוסף לאחריותו מכוח כתב הערבות, אך מבלי שהוזכרו סעיפי החוק הרלוונטיים, כאשר ציון סעיפי החוק הרלוונטיים הוסף רק במסגרת סיכומי התובעת. מבלי להיכנס לשאלה, אם מדובר בהרחבת חזית, ומבלי שהונחה בפני תשתית ראייתית מספקת לעניין זה, הרי משחויבו הנתבעים ובכללם הנתבע מס' 2 מכוח כתב הערבות, לא מצאתי מקום לדון בכך, והנני משאיר סוגיה זו בצריך עיון. סיכום: לאור כל האמור לעיל, ממסכת הראיות שהובאה בפני, ובהינתן העובדות הבאות: הנתבעים אינם מכחישים שהם קבלו שירותי עמילות מכס מהתובעת, הנתבעים לא הכחישו ולא הביעו כל התנגדות לחשבוניות ולרשומונים שצורפו כנספחים לתצהיר מטעם התובעת והנתבע 2 אף אישר אותם, הנתבעים אישרו כי ההמחאות בסך כולל של 476,572 ₪ שצורפו לתצהיר התובעת הן המחאות שמסרה הנתבעת לתובעת על חשבון החוב הנתבע, הנתבעים אשרו כי סכום חובה של הנתבעת לתובעת נע בסביבות 500,000 ₪, והנתבע 2 אישר, כי הוא ערב כלפי התובעת למילוי התחייבויותיה של הנתבעת כשהוא חתום על גבי כתב הערבות, ומנגד הנתבעים לא הציגו ולו בדל של ראייה לעניין סכומי הריבית שנגבו מהם ביתר או כל אסמכתא ו/או פירוט חישובי לעניין זה לרבות חוות דעת של מומחה. אף לאור פסיקה שקבעה, כי ייתכנו מקרים בהם גם גביית ריבית הסכמית בשיעור העולה כדי 28% לא תיחשב בהכרח כריבית מוגזמת ורצחנית, המצריכה את התערבותו של בית המשפט, אין כל הצדקה, כנקבע לעיל להתערב בשיעור הריבית אשר נתבע במקרה דנן. אשר על כן, הנני מקבל את התביעה במלואה, ומחייב את הנתבעים 1 ו-2 לשלם לתובעת ביחד ו/או לחוד סך של 504,331.43 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת ביחד ו/או לחוד בהוצאות בסך של 12,608 ₪, וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. המזכירות מתבקשת להעביר העתק של פסק הדין. ניתן להגיש פסיקתא לחתימה. ניתן היום, יג' סיון תשע"ב, 3 יוני 2012, בהעדר הצדדים. ערבות