שבר בפלטו האחורית - תלישה של הרצועה הצולבת

מבוא התובע, יליד 6.11.1976, נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 8.4.07. הנתבעת לא חלקה על חבותה לשאת בנזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונות הדרכים, בהתאם להוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, ולפיכך השאלה היחידה הטעונה הכרעה הינה שאלת הנזקים שנגרמו לתובע בעקבות תאונת הדרכים. הנכות לשם בדיקת מצבו הרפואי של התובע מונו שני מומחים רפואיים מטעם בית המשפט. ד"ר מיכל עמית - כהן מונתה כמומחית בתחום האורטופדי, וד"ר רמונה דורסט מונתה כמומחית בתחום הפסיכיאטרי. חוות דעתה של ד"ר מ' עמית- כהן בחוות דעתה מיום 14.7.08, סקרה ד"ר מ' עמית - כהן את ממצאי בדיקתה, את המסמכים הרפואיים שעמדו לפניה, ואת תלונותיו של התובע. המומחית ציינה שבתאונה נפגע התובע כאשר רכב על אופנוע והתנגש במכונית. כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובע חבלה בברך ימין עם שבר בפלטו האחורית, ותלישה של הרצועה האחורית הצולבת - PCL, חבלה במרפק ימין ובאגן, וחבלה בצלעות עם שברים, ושפשופים בגפיים. ביום 22.4.07 עבר התובע ניתוח החזרה פתוחה וקיבוע של הפרגמנט. המומחית פירטה בחוות הדעת את הטיפולים הרפואיים שקיבל התובע, ממצאי הבדיקות הקליניות שנערכו במהלך במהלך השנים מאז תאונת הדרכים, וכן את ממצאי בדיקות העזר. בפרק הסיכום והמסקנות ציינה המומחית שהתובע התלונן בפניה על כאבים בברך ימין המפריעים לתפקודו. עוד התלונן כי בשל המאמץ החל לסבול גם מכאבים בברך שמאל. אשר לברך ימין ציינה המומחית כי התובע סבל משבר תלישה בברך, באזור כניסת הרצועה הצולבת האחורית שנותח, ולאחר מכן נזקק לתקופת שיקום ממושכת. בבדיקה הקלינית של ברך ימין נמצאה רגישות פטלופמורלית, עם מעט נוזל וחריקות עדינות, ומבחן מגירה אחורית חיובי חלש. כן נמצאה צלקת אחורית ארוכה. המומחית ציינה כי בצילומי ברך ימין נמצא כי המצב הוא לאחר קיבוע אנטומי של שבר התלישה בטיביה עם בורג מאחור. נמצאה הסתיידות והצרות קלה בצד הפנימי של המפרק. המומחית ציינה שבמסמכים מצאה תלונות קודמות המתייחסות לברך ימין, ואולם התרשמותה הייתה כי עיקר הנכות נגרמה לתובע בתאונה. אשר לתלונות התובע בנוגע לברך שמאל, לקרסול ימין, לכתף שמאל, לצוואר ולגב תחתון, ציינה המומחית שלא נמצא ממצא קליני. על יסוד ממצאיה קבעה המומחית כי בשל הפגיעה בברך, שהיא לאחר קיבוע שבר, ובהתייחס לפגיעה ביציבות, לממצאים הקליניים, לגילו של התובע, ולאפשרות של שינויים שחיקתיים משמעותיים בעתיד, קיימת לתובע נכות צמיתה בשיעור של 15%, לפי פרט 35(1) בין ב' ל-ג' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן- "התוספת לתקנות"). המומחית העריכה שיש לייחס נכות בשיעור של 3% למצב קודם, ונכות בשיעור של 12% לחבלה שנגרמה לתובע בתאונה. המומחית העריכה שנותרה לתובע גם נכות צמיתה בגין צלקת בברך האחורית בשיעור של 10%, לפי פרט 75(1)ב לתוספת לתקנות. עוד קבעה המומחית כי לתובע הייתה נכות זמנית בשיעור של 100% למשך 6 חודשים, ובשיעור של 30% למשך 3 חודשים נוספים. לדעת המומחית כיוון שהתובע לא חזר לעבוד כנהג גרר וחילוץ, עבודה שבה עבד עובר לתאונה, יש מקום להפעלת תקנה 15. הנתבעת חלקה על קביעת המומחית וטענה שאין לייחס לתובע נכות אורטופדית העולה על שיעור של 7.5%, וזאת מאחר שבין שיקוליה שקלה המומחית גם את האפשרות לשינויים שחיקתיים בעתיד, ועל כן לא משקפת הנכות שנקבעה את הנכות של התובע היום, אלא נכות הצפויה בעוד שנים. לא מצאתי שיש לקבל את טענתה האמורה של הנתבעת. אמנם בטעמים שהוזכרו לקביעת הנכות ציינה המומחית גם אפשרות לשינויים שחיקתיים משמעותיים בעתיד, ואולם בראש ובראשונה ציינה כי שיעור הנכות נקבע בשל "פגיעה ביציבות", ובשל הממצאים הקליניים. דומה שממצאים אלו, הקיימים היום, הם העלולים לגרום לשינויים שחיקתיים משמעותיים בעתיד, ועל כן ייחסה להם משמעות בקביעת הנכות הקיימת. המומחית לא זומנה לחקירה נגדית, ולא מצאתי שיש לסטות מהערכתה בדבר גובה הנכות הרפואית. חוות דעתה של ד"ר ר' דורסט המומחית שמונתה לשם הערכת מצבו הנפשי של התובע, ד"ר ר' דורסט, סקרה בחוות דעתה מיום 17.4.09 את ממצאי בדיקתה, את המסמכים הרפואיים שעמדו לפניה, ואת תלונותיו של התובע. המומחית ציינה כי ההתייחסות למצבו הנפשי הסתגלותי של התובע, החלה עוד במהלך שהותו במחלקת השיקום לאחר החלמתו מהניתוח שעבר. במהלך אשפוזו קיבל טיפול, והתמיד בו גם לאחר שיחרורו ועד לשיבתו לעבודה בחודש מרף 2009. מאז תחילת עבודתו התקשה למצוא את הדרך להמשיך ולקבל טיפולים, כיון ששב לעבוד במשרה מלאה. על יסוד ממצאיה קבעה המומחית כי התובע מאובחן כמי שהגיב לתאונה בתגובה הסתגלותית דיכאונית-חרדתית, שהייתה קשה יותר בתקופה הראשונה שלאחר התאונה. המומחית המליצה להכיר לתובע בנכות זמנית בקשר ישיר לתאונה ובגין הפרעת ההסתגלות בשיעור של 15% מיום התאונה ועד יום חזרתו של התובע לעבודה במרץ 2009, נקודת זמן המעידה להערכתה של המומחית על מועד שבו השתפר מצבו הנפשי של התובע. לאחר חזרתו של התובע לעבודה, פחתה להערכת המומחית, נכותו של התובע לשיעור של 10%. המומחית מצאה שיש לייחס מחצית מהנכות הקבועה למצב נפשי קודם, וזאת בהתאם לתיעוד הרפואי שהתייחס לבעיית אישיות שתועדה במסמכי צה"ל, להיותו תחת פיקוח של קצינת מבחן, ניסיום אובדני בשנת 1994, וכיוצ"ב. מחצית מהנכות סברה המומחית שיש לייחס לתאונה, בגין סבל סובייקטיבי הקשור בתהפוכות שחלו אצל התובע במישור הסובייקטיבי ובשיבוש הזוגיות לאחר התאונה, וזאת בהתאמה לפרט 34 (א-ב) לתוספת לתקנות. הצדדים לא חלקו למעשה על הנכות שקבעה המומחית, ולפיכך אני מאמצת את הערכתה וקביעותיה. סה"כ הנכות הרפואית בהתאם להערכת המומחיות הרפואיות מצאתי שיש לקבוע שבעקבות תאונת הדרכים נותרה לתובע נכות משוקללת בשיעור של 24.76%, ובמעוגל- 25%. הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות לטענת התובע בסיכומיו, יש לקבוע שנכותו התפקודית גבוהה בשיעור ניכר מנכותו הרפואית. נטען כי התאונה הינה הגורם הבלעדי לשינוי התעסוקתי שחל אצלו, והיא אשר הובילה לירידה מוכחת בכושר השתכרותו. התובע הפנה לנכות הזמנית הממושכת שהייתה לו, וטען שגם לאחר ששב לעבוד, לא היה באפשרותו לשוב לעבודה שבה עבד עובר לתאונה, והוא התקשה במשך תקופה ממושכת להשתלב בעבודה אחרת. מנגד טענה הנתבעת כי לנכות שנקבעה לתובע אין כל משמעות תפקודית ואין לה השפעה על שיעור הגריעה מכושר השתכרותו. נטען שאופי הפגיעה ושיעור הנכות הינם מהסוג המאפשר לתובע לעבוד באופן מלא במגוון רחב של עבודות, ללא היעדרויות וללא כל מגבלות. אשר לנכות האורטופדית טענה הנתבעת, כי אין משמעות לקביעת המומחית לפיה יש להפעיל את תקנה 15. נטען שקביעת המומחית בדבר הפעלת התקנה נשענה על אמירת התובע כי לא חזר לעבוד כגרריסט ואולם לטענת הנתבעת עזב התובע את עבודתו מסיבות שאינן קשורות לתאונה, אלא בשל גב תפוס, בשל בעיות של קרסול, בעיות גב , צוואר וראש, בעיות שאינן קשורות לתאונה. נטען שלנכות בגין צלקת, בשיעור של 10%, אין כל משמעות תפקודית, וכי התובע לא התלונן בעניין זה בפני המומחית, אף לא הפנה אליה כל שאלה בעניין כדי להוכיח השפעה תפקודית של הצלקת. אשר לנכות הפסכיאטרית, טענה הנתבעת, כי סוגיית התפקוד במצבי לחץ אובחנה אצל התובע עוד במהלך שירותו הצבאי וללא קשר לתאונה; נטען שהנכות שקבעה לו המומחית בגין התאונה היא מזערית, ושמשמעותה התפקודית היא נמוכה; המומחית קבעה כי נכות זו היא סובייקטיבית ואין לה השפעה על תפקודו של התובע ועבודתו אלא קשורה בעיקרה ליחסיו עם אשתו. בסיכומיה טענה הנתבעת כי לעניין הנכות התפקודית הייתה עדותו של התובע עדות יחידה של בעל דין, וכי התובע נמנע מהבאת ראיות רלבנטיות של בני משפחתו או מעסיקיו, בכל הקשור ביכולותיו התפקודיות, במהות עבודתו ובאופייה, עובר לתאונה ולאחריה, לרבות ראיות באשר לסיבת פיטוריו. כפי שנפסק, קביעת הפיצוי שלו זכאי הנפגע בשל הגריעה מכושר השתכרותו תלויה בטיבה של הנכות, טיב התעסקותו של הנפגע, מידת הסתגלותו לעבודתו על אף נכותו, תפקודו, כישוריו וסגולותיו (ראו לעניין זה גם ע"א 516/86 אררט נ' אזולאי, פ"ד מ (4) 687; ע"א 286/89 מיכאל קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, (מיום 22.5.1991) ; ו ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 797). השלכתה התפקודית של הנכות תהיה שונה על כושר ההשתכרות של כל אדם, בהתאם לנתוניו האישיים, מקצועו, וטיבה של עבודתו. עמד על כב' השופט ברנזון בע"א 237/55 סטוצינר נ' פומרנצ'יק, פ"ד י 1050, 1060 - "יש ומום קל באופן יחסי גורם לירידה גדולה בכושר העבודה וההשתכרות; ויש ופגיעה קשה אינה נושאת בכנפיה נזק כספי גדול ביותר. הדבר תלוי לא במעט במי מדובר: בעברו של האיש, גילו הנוכחי, בעבודתו או במקצועו, ביכולתו להסתגל למצבו החדש או - אם יש צורך בכך - ביכולתו לעבור למקצוע מתאים אחר ולמצוא בו עבודה ומקור פרנסה, ועוד נסיבות כהנה וכהנה. כי תפגענה למשל, שתי אצבעות של יד שמאלו של כנר מקצועי מבלי יכולת לכפפן כדבעי, הרי זו מכה קשה שתוצאותיה חמורות ביותר בשבילו. ואילו חנוני או מורה במצב דומה כמעט ולא ירגיש במומו, מבחינה כלכלית". בענייננו, עולה שלנכות הרפואית השפעה ממשית על כושר השתכרותו של התובע. עובר לתאונה עבד התובע בעבודה פיזית קשה. בתצהיר עדות ראשית פירט התובע, כי משנת 1999 עד לתאונת הדרכים עבד במסגרת עבודתו כנהג גרר וכמחלץ רכב במשך כ - 17 שעות ביום, ובכל תנאי מזג אוויר. העבודה כללה דחיפת רכבים, טיפוס וירידה ממשאית הגרר, קשירת כלי הרכב הנגררים למשאית והידוק הקשירה באמצעות רצ'ט. העבודה נעשתה תוך כדי עמידה ממושכת, כריעה על הברכיים ובשכיבה מתחת לכלי הרכב. העבודה בוצעה בתנאי לחץ ומתח רבים. על פי עדותו של התובע, לאחר התאונה לא היה מסוגל לעמוד בדרישות הפיזיות והנפשיות של העבודה, ולכן פוטר מעבודתו כנהג גרר סמוך לאחר התאונה. בתצהירו פירט התובע כי מאז תאונת הדרכים הוא סובל מכאבים בברך ימין המפריעים לו משמעותית בתפקוד היומי, לרבות במסגרת העבודה, ועקב כך הוא מוגבל מאד בפעולות הדורשות הפעלה של לחץ על הברכיים. עוד הוסיף התובע כי הוא סובל מכאבים ומהגבלה בתנועות הצוואר והגב, כאבים המקרינים לגפיים ומלווים בכאבי ראש וסחרחורות. התובע הוסיף כי הוא סובל מכאבים בחזה, באזור השברים, בעיקר בקור או בשינויי מזג האוויר, וכן לאחר מאמץ פיזי. התובע ציין כי הוא מרגיש החמרה במצב הברכיים ובבדיקות שעשה נתגלו ממצאים שלא היו בעבר. הצלקת שנותרה רגישה לטענתו למגע, וכואבת. עקב הטיפול שעבר לאחר התאונה אובחן כסובל מדלקות בושט ובטרסריון. התובע פירט בתצהירו כי הוא סובל גם מקשיי שינה, מתעורר בלילות, סובל מהתפרצויות כעס על הסובבים אותו ומרגיש חוסר סבלנות. התובע ציין כי חידש את הטיפול הנפשי הכולל תרופות נגד חרדה, וזאת לאחר שנבדק אצל ד"ר דורסט. לטענת התובע, הקשיים הנפשיים והפיזיים גורמים למתחים בזוגיות והוא ואשתו מרבים לדבר על גירושין. בחקירתו הנגדית מיום 13.1.11, נשאל התובע האם ניסה לחזור לעבוד במקום העבודה בו עבד עובר לתאונה שממנו פוטר, והשיב "לא, בגלל המגבלות שלי." (פרוטוקול הדיון עמ' 6 שורה 2) וכשנשאל אם ניסה לחזור לעבוד כגרריסט השיב : "אחרי 4 שנים ניסיתי ולא הצלחתי, והבאתי מסמכים שאחרי חודשיים שעבדתי שם שכבתי בבית שבועיים עם גב תפוס." (פרוטוקול הדיון עמ' 6 שורות 4-5). כאשר עומת עם תלוש המשכורת ממנו עולה כי עבד 8 שעות ביום בלבד, השיב - "תסתכל על השאר ותראה אם יש המשך. עבדתי 25% מכל גרירה, ובכל ענף גרירה עובדים באותה צורה." (עמ' 7 שורות 21-22). עוד חזר והסביר מדוע כאביו בגב ובקרסול מונעים ממנו לעבוד כגרריסט (עמ' 8 שורות 14-20). כן השיב שלא עלה בידו לשוב לעבוד בעבודות אבטחה, כיון שהעבודה האמורה כרוכה בעמידה ממושכת. אשר לעבודתו כיום, בחקירה הנגדית מיום 10.1.12 השיב שכיום הוא עובד "משהו כמו שעתיים, שעתיים וחצי בבוקר ובצהרים גם כן 3 שעות. תלוי במסלולים. בין 5,6 שעות ביום." (עמ' 13 שורות 30-31). בדיון שהתקיים בבקשתו של התובע לתשלום תכוף ביום 7.9.09 העיד התובע כי "היום אני עובד. במשך שנתיים לא עבדתי בגלל כל הבעיות הרפואיות שהיו לי. אחרי שנתיים החלטתי שאני חייב לשקם את עצמי כמה שיותר, אם זה המשך של טיפולים פרטיים, פיסיותראפיה וחדר כושר. ניסיתי להוכיח לעצמי שאני יכול להיות כמו פעם, חזרתי לעבוד בגרר ולא הצלחתי. קניתי אוטו ואני עובד בהסעות, השעות לא קשות, יש לי המון שעות מנוחה ביום, אני משתדל להיות אדם רגיל כמו שהייתי בעבר עם כל הקושי שבדבר." (עמ' 1 שורות 12-16) ניתן ללמוד מהראיות שכשנתיים לאחר התאונה, ניסה התובע לשוב לעבודה הדומה במהותה לעבודתו כנהג גרר עובר לתאונה, ואולם לאחר שלושה חודשים הפסיק לעבוד במקום זה (גרר שי). התובע העיד שהדבר קרה בגלל "שאחרי חודשיים שעבדתי שם שכבתי בבית שבועיים עם גב תפוס." (פרוטוקול הדיון מיום 13.1.11 עמ' 6 שורות 4-5). על פי עדותו, בשל המאמץ הפיזי הנדרש לא עלה בידו להשתלב מחדש במקצועו כנהג גרר. לעניין הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות יש לשקול גם את מקצועו והשכלתו של התובע. על פי המפורט בתצהיר עדות ראשית, התובע הוא בעל 12 שנות לימוד, ויש לו תעודה מקצועית של מכונאי רכב ושל טכנאי מכונות כביסה. כן יש לשקול את העובדה שהנכות שיוחסה על ידי המומחים הרפואיים לתאונה מצטרפת לנכות קלה קודמת שהייתה לתובע, הן בתחום האורטופדי והן בתחום הנפשי, ולפיכך משקלה הסגולי גבוה יותר. מצאתי שהתובע אכן ניסה לחזור ולהשתלב בעבודתו המקורית לאחר התאונה, ואולם הדבר לא עלה בידו, והוא נאלץ לעבור הסבה מקצועית. נכותו לא אפשרה לו למלא את המטלות הפיזיות הכרוכות בעבודתו כנהג גרר, אף לא לעבוד באבטחה. לצד נכותו אורטופדית, הוחמרה כאמור בעקבות התאונה גם נכותו הנפשית. בעוד שבעבר היה באפשרותו של התובע להתמודד עם מצבי הלחץ הכרוכים בעבודתו, לא עלה בידו לעשות כן לאחר התאונה. לאחר הניסיון לשוב ולעבוד כנהג גרר, החל התובע לעבוד כנהג הסעות, במסגרת עסק פרטי שפתח. כפי שפירט, עבודה זו אינה כרוכה במאמצים הפיזיים שלהם נזקק בעבודתו המקורית, והיא נמשכת מספר שעות מצומצם ביום. על יסוד הראיות שהובאו בפני, ומבלי להביא בחשבון את הנכות שנקבעה בגין הצלקת, שאין לה לטעמי השלכה תפקודית, מצאתי שיש לקבוע ששיעור הגריעה מכושר השתכרותו של התובע, בעקבות התאונה, עומד על 20%. הנזקים הנזק הלא ממוני בסיכומיו טוען התובע כי בהתחשב בנכות הרפואית שנקבעה לו, ובתוספת ימי אשפוז זכאי התובע לפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 107,000 ₪ במעוגל. סך ימי האשפוז, לטענת התובע, עומד על 158 יום - 17 ימי אשפוז מיד לאחר התאונה בתוספת טיפול ממושך בשיקום יום (עד ליום 12.11.07). הנתבעת טוענת בסיכומיה כי התובע זכאי לפיצוי בסך של 47,000 ₪ בלבד בראש נזק זה, בהתחשב בנכות הרפואית (בשיעור 21%) וב-17 ימי אשפוז בלבד. לטענת הנתבעת, לא הובאו כל ראיות על ידי התובע לתקופת אשפוז יום ממושכת כפי שטען בסיכומיו, הדבר אף לא נטען בתצהירו, ועל כן אינו זכאי לפיצוי כמבוקש. עיון בראיות שהובאו בפני מלמד על כך שהתובע אכן טופל בשיקום באשפוז יום. הדבר מוזכר בחוות דעותיהן של המומחיות הרפואיות. ד"ר מ' עמית- כהן ציינה שהיו בפניה המסמכים מיום 26.7.07, אז נבדק במרפאת שיקום והומלץ על סדרת טיפולים במסגרת שיקום יום. עוד ציינה המומחית שעמד בפניה מכתב שחרור מאשפוז משיקום בית החולים הדסה הר הצופים מיום 12.11.07. בהמשך ציינה המומחית שהתובע קיבל טיפולי שיקום במסגרת אשפוז יום עד 12.11.07. ד"ר דורסט בחוות דעתה ציינה שעוד במהלך אשפוזו בשיקום יום החל לקבל טיפול פסיכולוגי. בגיליון השחרור האמור, מיום 12.11.07, אשר צורף לתצהירו של התובע, נרשם "טופל באשפוז יום שיקומי מתאריך 14.8.07 עד 16.20.07 [כך במקור] ע"י צוות שיקומי רב תחומי. קיבל 14 טיפולים". לא מצאתי בראיות עדות לכך שהתובע קיבל טיפולים במחלקת אשפוז היום מדי יום ביומו. ניתן ללמוד מהאישור לכאורה שהתובע היה מאושפז במשך 14 ימים בלבד, שבהם קיבל טיפולי שיקום. בהינתן 31 ימי אשפוז כאמור, זכאי התובע לפיצוי בסכום של 58,500 ₪ במעוגל בראש נזק זה. הפסד הכנסות בסיס השכר בתצהירו טען התובע כי עובר לתאונה עמדה משכורתו כגרריסט על סכום של 11,500 ₪ (משוערך להיום). עוד טען שבמקביל עבד עבודה נוספת בשבתות כשומר בחברת מודיעין אזרחי, והרוויח סכום נוסף של 1,000 ₪ לחודש. לפי דו"ח רציפות ביטוח התובע עבד בחברת א.ב אבי את ישראל בע"מ מ 10/03 עד 5/07. במקביל עבד במודיעין אזרחי בשנת 2005 וב 3-7,9-12/06 וב -4,6/07. כאסמכתא לטענותיו באשר לגובה שכרו הגיש התובע מסמכים חלקיים בלבד. לאחר עיון בהם מצאתי שיש לקבוע ששכרו של התובע לשנת 2006, השנה שקדמה לשנת התאונה, משקף את פוטנציאל שכרו אלמלא התאונה. מתלוש השכר לחודש נובמבר 2006, המפרט נתונים מצטברים, עולה שהכנסתו החייבת של התובע ב-11 החודשים בשנת 2006, מהחברה שבה עבד כנהג גרר, אבי את ישראל בע"מ, עמדה על 103,530 ₪. המס ששולם באותם חודשים הסתכם בסכום של 13,463 ₪. סה"כ הכנסתו של התובע לאחר ניכוי המס עמדה על 90,067 ₪. הכנסתו החודשית הממוצעת בשנת 2006, השנה שקדמה לשנת התאונה, עמדה אפוא על 8,188 ₪. התובע צירף גם טופס 106 לאותה שנה בגין הכנסתו מחברת מודיעין אזרחי בע"מ (עבודות השמירה שביצע), המעידות כי הכנסתו מהעבודה הנוספת באותה שנה הייתה 6,293 ₪, עבור 9 חודשי עבודה שבהם עבד, וממנה נוכה מס הכנסה בסכום של 1,825 ₪. הכנסתו החודשית הממוצעת הייתה אפוא כ- 500 ₪ נוספים. סה"כ הכנסתו החודשית הממוצעת של התובע נטו בשנת 2006 הייתה 8,688 ₪. (יצויין כי תלושי השכר שהגיש התובע בגין הכנסתו בחודשים 2-3/07 מלמדים על כך ששכרו באותם חודשים לאחר ניכוי המס, עמד בממוצע על 8,500 ₪). שכרו הממצוע של התובע בערכי יום מתן פסק הדין הינו 10,125 ₪ לחודש במעוגל. הפסד הכנסות בעבר לטענת התובע יש לפצותו בסכום של 619,845 ₪ בגין ראש נזק זה. הנתבעת הציעה לפצות את התובע בגין ראש נזק זה בסכום של 54,000 ₪ בלבד. לטענתה, לפי חוות דעתה של המומחית ד"ר מ' עמית - כהן, היה התובע בתקופת אי כושר של 6 חודשים בלבד, ולכן אין לפסוק פיצוי מעבר לכך. נטען שהתובע בחר לחזור למעגל העבודה רק בפברואר 2009, למרות שנכותו אפשרה לו לחזור לעבודה קודם לכן, ולפיכך לא פעל להקטין את נזקו. הנתבעת הטילה ספק בדבר קיומו של קשר סיבתי בין פיטוריו של התובע מחברת א.ב אבי את ישראל בע"מ לבין התאונה, וטענה כי התובע לא זימן את מעסיקו לעדות ולכן חזקה היא כי אילו היה מגיע המעסיק לעדות, הייתה עדותו פועלת לחובת התובע. מהראיות שהוגשו, לרבות עדויות התובע, עולה כי התובע חזר לעבוד רק כ- 22 חודשים לאחר התאונה. על פי האמור בתצהיר עדות ראשית, לאחר התאונה היה התובע מאושפז בבית החולים הדסה במשך כחודש. ביום 22.4.07 עבר ניתוח ברגלו. התובע פירט בתצהירו כי לאחר התאונה השתמש בכסא גלגלים במשך כ- 8 חודשים, במשך 4 חודשים לאחר מכן נעזר בקביים, ובמשך כשנה נוספת נעזר במקל הליכה. לתצהירו צירף התובע מכתב פיטורין מחברת א.ב אבי את ישראל בע"מ שירותי רכב וגרירה שבה עבד עובר לתאונה. במכתב החתום על ידי מנכ"ל החברה מר ישראל מימוני נכתב: "עקב מצב בריאותך הירוד שחל בתאריך 8.4.07 בעקבות תאונת הדרכים ובאי יכולתך להפעיל משאית בבטחה הוחלט בתאריך 10.4.07 להפסיק את עבודתך לאלתר. הפסקת העבודה בתוקף מה- 10.4.07." אף שהתובע לא הביא את מעסיקו לעדות, לא מצאתי שיש לפקפק בכך שעילת פיטוריו של התובע הייתה מצבו הרפואי בעקבות התאונה. התובע נפגע בתאונה פגיעה קשה, אושפז למשך 17 ימים, ונכותו הרפואית הזמנית הייתה בשיעור של 100% למשך חצי שנה. סביר להניח שמעבידתו לא סברה שיעלה בידו לשוב לעבודתו בעתיד הנראה לעין, לאור אופייה וטיבה של עבודתו, הדורשת מאמץ פיזי רב. המומחית האורטופדית קבעה כאמור נכות זמנית בשיעור של 100% למשך 6 חודשים, ובשיעור של 30% למשך 3 חודשים נוספים. המומחית הפסיכיאטרית קבעה כאמור נכות זמנית בשיעור של 15% עד שובו של התובע לעבודה במרץ 2009. הנתבעת הגישה כראיה תעודת עובד ציבור שהוגשה על ידי פקידת התביעות מהמוסד לביטוח לאומי - ענף נכות כללית. בהחלטת הוועדה הרפואית שניתנה ביום 11.8.08 נאמר כי "ע"פ חוו"ד רופא המוסד - בתקופת ה-50% אינו מסוגל לעבוד, אח"כ מסוגל לעבודה ללא עמידה וללא הליכה ממושכת ושאינה כרוכה בלחץ נפשי". בחוות דעתה לוועדה הרפואית במל"ל קבעה ד"ר ז'אנה צנטר, מומחית ברפואה פיזיקלית ושיקום, כי לתובע נותרה נכות זמנית בשיעור של 50% מיום 22.4.07 עד ליום 22.4.08 ובשיעור 30% מיום 23.4.08 עד ליום 31.12.08. בהערכתה את כושר עבודתו של התובע קבעה כי בתקופת הנכות של 50% לא כשיר לעבודה. ובתקופה שבה נקבעה לו נכות זמנית בשיעור של 30%, יש באפשרותו לעבוד ללא עמידה והליכה ממושכת. על פי תעודת עובד ציבור של המוסד לביטוח לאומי, נכות כללית, נקבע בטופס החלטה ודרגת אי -כושר, המתייחסת להמלצה האמורה, להמלצת פקידת השיקום להכיר באובדן כושר מלא לצרכי שיקום, ולאור המוטיבציה לשיקום, נקבע אובדן כושר עבודה בשיעור של 75% עד תום הנכות הרפואית, לצרכי שיקום. בגליון השחרור ממחלקת שיקום אשפוז יום בהדסה הר הצופים מיום 12.11.07, אשר צורף לתצהירו של התובע, נכתב במפורש בתיאור מצבו התפקודי של התובע, כי במועד קבלתו לאשפוז הוא עדיין התהלך עם קביים עם תבנית הליכה אנטלדית וחוסר נשיאת משקל על רגל ימין. עוד נכתב כי התובע התקשה בתפקוד בעמידה. צוין שהטיפולים התמקדו על תבנית הליכה, וכי לקראת שחרורו קיימת הליכה עם מקל למרחקים ארוכים, ובבית הליכה ללא אמצעי עזר. בהנחיות בשחרור נכתב שיש צורך בהמשך טיפולי פיזיוטראפיה באופן אמבולטורי, כולל בריכה טיפולית, לשם המשך תרגילי הליכה, שיפור סיבול והליכה ללא עזרים. במכתב פסיכולוגית שיקומית מיום 15.10.07 עולה כי "עדיין לא חזר לתפקוד מלא ומצבו אינו מאפשר חזרה לעבודתו הקודמת". נכתב כי "הרושם הוא שישנה מוטיבציה לחזרה לתפקוד, אולם ישנה ירידה בכוחות ובתחושת היכולת". בשל כך הומלץ על טיפול פסיכולוגי כדי לאפשר תמיכה בתכנית שיקום מלאה. עולה גם מעדותו של התובע כי גם לאחר שחרורו מאשפוז יום הוא המשיך לקבל טיפולים פיזיותראפיים ונפשיים על מנת להטיב את מצבו. בית המשפט מוסמך לקבוע את שיעור הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות גם לעניין הפסדי הכנסות בעבר, כשם שהוא מוסמך לקבוע אותם לעניין הפסדים בגין הגריעה מכושר ההשתכרות בעתיד. השיקולים לעניין זה דומים לשיקולים שאותם שוקל בית המשפט לעניין שיעור נכותו התפקודית הקבועה של התובע. ניתן ללמוד מהראיות שמצבו הרפואי של התובע השתפר בהדרגה לאחר התאונה, ואולם לא היה באפשרותו לשוב לעבודה במקצועו. במקביל השתפרה נכותו התפקודית, וחל שיפור בכושר השתכרותו, ואולם שיעורם לטעמי לא היה זהה לשיעור הנכות הרפואית. התובע עבד כאמור עובר לתאונה בעבודה שהצריכה מאמץ פיזי ברור, והוא פוטר מעבודתו מיד לאחר התאונה. על פי תצהירו, אשר נתמך במסמכי מחלקת שיקום היום, נעזר התובע בתחילה בכסא גלגלים, לאחר מכן בקביים, ולאחר מכן במקל. סביר להניח שלא היה באפשרותו של התובע לשוב לעבודה במצבו זה, במיוחד לאור כישוריו ותחום עבודתו כמכונאי רכב. אמנם המומחית בתחום האורטופדי, ד"ר מ' עמית - כהן, קבעה נכות רפואית זמנית בשיעור של 100% למשך חצי שנה בלבד, ולאחר מכן שלושה חודשי נכות זמנית בשיעור של 30%, ואולם היא לא בדקה את התובע בזמן אמת, אלא התבססה על המסמכים הרפואיים. כמו כן הערכתה הינה לעניין הנכות הרפואית בלבד, בעוד שעל בית המשפט לקבוע מהו שיעור הנכות התפקודית ומה שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות. יחד עם זאת, ציינה המומחית בחוות דעתה כי לאור מצבו של התובע וטיב עבודתו יש להפעיל את תקנה 15 במלואה, שכן גם המומחית התרשמה שקיימת השלכה תפקודית ברורה לנכות האמורה. גם המומחית בתחום הנפשי העריכה שעד למועד שיבתו של התובע לעבודתו הייתה נכותו הזמנית בשיעור גבוה, של 15%, וכי שיבתו לעבודה מסמנת הטבה במצבו. בהעריכי את הנכות התפקודית של התובע בעבר, בשים לב למצבו הרפואי של התובע, לרבות הנכות הזמנית בתחום הנפשי, וכן לטיבה של עבודתו, למסמכי מחלקת השיקום ולתעודת עובד הציבור של המוסד לביטוח לאומי, אני סבורה שיש לקבוע נכות תפקודית מלאה לא רק לחצי שנה לאחר התאונה, בהתאם לשיעור הנכות הרפואית, אלא לתקופה ממושכת יותר מזו שנקבעה על ידי המומחית האורטופדית. לצד הנכות האורטופדית הייתה כאמור לתובע נכות נפשית בשיעור גבוה יחסית, המקשה על שיבה לעבודה, במיוחד על רקע הבעיות האורטופדיות. התרשמתי בענייננו שהייתה הצדקה תפקודית לכך שהתובע נמנע מלשוב למעגל העבודה במועד מוקדם יותר, ועצם העיכוב בחזרתו לעבודה, מעידה על מצבו התפקודי באותה עת, בדומה להתרשמותן של המומחיות מטעם בית המשפט. מהראיות שבפני עולה שהתובע היה עובד חרוץ, אשר התמיד בעבודתו מאז 1999 עד התאונה, ועבד במשך שעות ממושכות ביום. נוסף על עבודתו התובענית, עבד בסופי שבוע גם בעבודות אבטחה. הצוות המטפל במחלקת השיקום התרשם ממוטיבציה לחזרה לתפקוד, ועל כן לא סברתי כאמור שיש לקבל את טענת הנתבעת לפיה בחר התובע שלא להקטין את נזקו ושלא לחזור לעבודתו. התרשמתי שהתובע דווקא שקד בחריצות על שיקום, שהצריך עבודה שיקומית ופיזיוטראפית, בתחום האורטופדי והנפשי כאחד. ניתן להעזר לטעמי בהתרשמות הרופא התעסוקתי אשר בדק את התובע בזמן אמת, וקבע כאמור שבשנה הראשונה לא היה לתובע כושר עבודה, ואילו בחצי שנה שלאחר מכן, היה באפשרותו לעבוד בעבודת ללא הליכה וללא עמידה. על יסוד כלל הראיות שהובאו בפני מצאתי שיש לקבוע ששיעור נכותו התפקודית של התובע בשנה הראשונה שלאחר התאונה עמד על 100%, בעוד שבתקופה בת 10 חודשים, עד שובו לעבודה, עמדה הנכות התפקודית על שיעור של 60%. בהתאם לנתונים האמורים מצאתי שיש לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד שכר לפי 4 תקופות. עבור תקופת השנה הראשונה, שבה הייתה לתובע נכות תפקודית בשיעור של 100%, מצאתי שיש לפסוק לתובע פיצוי בסכום של 104,256 ₪ (8,688 ₪, כפול 12 חודשים). בתקופה השנייה, תקופה בת 10 חודשים עד שיבתו של התובע לעבודה, שלגביה מצאתי שיש לקבוע נכות תפקודית בשיעור של 60%, יש לקבוע פיצוי בסכום של 52,128 ש"ח (8,688 ש"ח, כפול הנכות התפקודית בשיעור של 60%, כפול 10 חודשים). עבור התקופה השלישית, תקופת עבודתו של התובע כנהג גרר בשי גרר, הגיש התובע תלושי שכר המלמדים על כך שבתקופת עבודתו בחודשים 2-4/09 הסתכם שכרו נטו ל- 19,411 ₪. אלמלא התאונה, ובהנחה שהיה מתמיד בעבודתו באותו מקום עבודה, היה התובע משתכר עבור אותה תקופה סכום של 27,348 ₪ (בסיס השכר בסכום של 8,688 ₪, בערכו ביום 1.2.09 מסתכם לסכום של 9,116 ₪, כפול 3 חודשים). יש לקבוע כהפסד הכנסה בתקופה האמורה את ההפרש בין הסכומים (7,937 ₪) כשהוא מוכפל בשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, סה"כ פיצוי בסכום של 1,587 ₪. התקופה הרביעית הינה תקופה שתחילתה ביום 1.5.09, תקופת עבודתו של התובע כנהג הסעות עצמאי. התובע הגיש מסמכים חלקיים בלבד להוכת היקף הכנסותיו בתקופה האמורה, וקשה ללמוד מהם מהו היקף הכנסתו נטו בפועל. בשים לב למועד שבו נערכה ישיבת ההוכחות האחרונה, אין הצדקה לכך שלא הוגש תדפיס שומה המשקף את דיווחו על הכנסותיו, לפחות עבור שנת 2009. מאישור שניתן על יד רו"ח דוד בן-ברון מיום 10.1.12 ניתן ללמוד כי הכנסתו החייבת של התובע בחודשים אוגוסט - דצמבר בשנת 2011 עמדה על סך של 21,526 ₪, המהווים הכנסה חודשית חייבת בסכום של 4,305 ₪. באישור מא.ס. סיגל ייעוץ מסים והנהלת חשבונות נכתב כי מחזור הכנסותיו של התובע לתקופה של ינואר - יולי בשנת 2011 מסתכם ב - 87,153 ₪, סה"כ הכנסות בניכוי הוצאות לתקופה הם 26,352 ₪ המהווים הכנסה חודשית של 3,764 ₪.; דו"ח רווח והפסד מותאם למס הכנסה שנת 2009 מעיד על הכנסות של 85,396 ₪ , הוצאות הנהלה וכלליות 71,886 ₪ ; רווח נקי 24,880 ₪. על יסוד הנתונים האמורים טען התובע שהכנסתו נטו בעסקו היום מסתכמת ל- 3,600 ₪ בלבד, ועל כן עתר לפיצוי בגובה ההפרש בין בסיס השכר לבין השכר בפועל, 8,018 ₪ לחודש. לטענת הנתבעת, הנתונים שנמסרו על ידי התובע אינם מלמדים על הפסד הכנסה כלשהי בתקופה האמורה. הנתבעת הפנתה לכך שהיקף ההכנסה מביא בחשבון הוצאה בגין רכישת שני רכבים, ועל כן אין בנתונים שהובאו כדי ללמד על ההכנסה בפועל. כאמור, הנתונים האמורים הינם נתונים חלקיים המקשים על האפשרות ללמוד מה היה היקף הכנסותיו של התובע בפועל בתקופת עבודתו כעצמאי. הנתונים בדבר ההכנסה החייבת הם חלקיים, ומעבר לכך לא ברור האם יש לאמץ את ההכנסה החייבת שנקבעה לצרכי מס, המושפעת מגורמים כגון פחת בגין רכישת רכבים גם לענייננו. לא ברור האם רלוונטית לענייננו ההוצאה בגין הנהלה וכלליות. על יסוד הנתונים האמורים וכן על יסוד עדותו של התובע בדבר שעות עבודתו כנהג הסעות, בדבר מקורות המימון לרכבים, שאינם מכספי הכנסתו בעסק, מצאתי שיש לקבוע את הפסדיו של התובע לתקופה האמורה בהנחה ששכרו נטו נמוך ב- 4,000 ₪ לחודש משכרו נטו לפני התאונה. כיון שאין מקום לקבוע שהיקף עבודתו כיום מושפע אך ורק מתוצאות התאונה (לאור היקף שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות שנקבע), מצאתי שיש לקבוע את ההפסד על יסוד שיעור הנכות התפקודית ביחס להפרש האמור, היינו, הפסד בסך של 30,000 ₪ במעוגל. סה"כ זכאי התובע לפיצוי של 187,971 ₪ בראש נזק זה. לסכומי הפסד ההכנסות בעבר, יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין עד יום מתן פסק הדין. הגריעה מכושר ההשתכרות והפסד הפנסיה לטענת התובע בסיס השכר לחישוב הפיצוי בגין הגריעה מכושר השתכרותו הינו 11,618 ₪. לטענתו התאונה היא הגורם הבלעדי לכך שהתובע אינו מסוגל להשתכר כפי שהשתכר קודם התרחשותה. לטענת התובע הוא זכאי לפיצוי בסכום של 1,965,372 ₪ בגין הגריעה מכושר ההשתכרות, ובסכום של 302,890 ₪ בגין אובדן זכויות פנסיוניות. לטענת הנתבעת, אין לקבוע לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה כיוון שאין משמעות תפקודית לנכות הרפואית. לחילופין טוענת הנתבעת כי בסיס השכר לחישוב הפיצוי הינו 7,500 ₪. לפיכך יש לפצות את התובע בגין ראש נזק זה בסכום שאינו עולה על 30,000 ₪ . סכום זה מגלם בתוכו לטענת הנתבעת את רכיב הפנסיה. על יסוד הראיות שהובאו בפני, ולאור הקביעה בדבר שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, מצאתי שיש לקבוע פיצוי בסכום של 250,000 ₪ בראש נזק זה. אציין שהסכום האמור מקביל לכמחצית מתחשיב אקטוארי, בהנחת בסיס שכר של 10,125 (8,688 ₪ בערכו היום), ובהנחה של עבודה עד גיל 70. הסכום האמור, מגלם לטעמי גם את הפגיעה בזכויות הפנסיה, ולפיכך לא מצאתי שיש לקבוע סכום נוסף בראש נזק זה. עזרת הזולת התובע עתר בסיכומיו לפיצוי גלובלי בסכום של 325,000 ₪ בראש נזק זה. לטענתו, מאז התאונה ולמשך שנתיים היה תלויי באחרים בכל הקשור לביצוע פעולות יומיומיות. לאור שיעור נכותו הבאה לביטוי בהגבלה תפקודית משמעותית שבשלה נזקק לעזרה מאז התאונה ויש להניח כי יזדקק לעזרה וסיעוד עד לסוף תוחלת חייו. לטענת הנתבעת, התובע לא הביא ראיה להעסקת עזרה בשכר במשך כל השנים מאז קרות התאונה ועזרת בני משפחתו לא חרגה מגדר המקובל. ומשהוכח כי התובע מתפקד באופן עצמאי ועל רקע נכותו המזערית אין לפצותו בראש נזק זה מעבר לסכום מסוים ביחס לתקופת אי הכושר המלא - סכום שלא יעלה על 2,000 ₪. כפי שפרטתי לעיל, שיקומו של התובע לאחר התאונה הייתה ממושכת, והוא נזקק לסיוע רב, כפי שעולה מהראיות שהובאו בפני. על פי תצהירו, הוא נזקק לסיוע ברחצה, בלבוש ובניידות, וכן בפעולות יומיומיות אחרות. מצאתי שיש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדן, בסכום של 25,000₪ לעבר ולעתיד. הוצאות התובע עתר לפיצוי בסכום של 60,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות ונסיעות, וכן להוצאות של 75,000 ₪ בשל ניידות. עבור חלק מההוצאות הגיש התובע קבלות. הנתבעת טענה שהוצאותיו הרפואיות מכוסות על ידי סל הבריאות, והציעה לפצותו בראש נזק זה בסכום של 1,000 ₪. אשר לניידות טענה הנתבעת כי תמוה בעיניה שהתובע העובד כנהג הסעות דורש פיצויים על ניידות. בשים לב לטיבה והיקפה של הנכות, לצורך בניידות מוגברת בעבר ולהוצאות הכוללות, בעבר ובעתיד, מצאתי שיש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה על דרך האומדן, בסכום של 15,000₪. ניכויים הנתבעת טוענת בסיכומיה כי יש לנכות תשלומי מל"ל בסך של 40,876 ₪ (סכום שאינו מביא בחשבון את הנכות בגין שמיעה, שאינה קשורה לתאונה), ואת התשלומים התכופים שקיבל התובע בסך של 44,444 ₪ . כן טענה שככל שבית המשפט סובר כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין פיטוריו של התובע, יש לנכות את פיצויי הפיטורין שהינם בסך של 36,000 ₪ (או 47,784 ₪ בשערוך להיום). מהתשלומים שנפסקו יש לנכות את התשלומים האמורים, בסכום של 133,104 ₪. ערכם היום. לסכומים האמורים יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין עד יום מתן פסק הדין. סיכום אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סכום כמפורט להלן: נזק לא ממוני- 58,500 ₪; הפסד הכנסות בעבר- 187,971 ₪; גריעה מכושר השתכרות- 250,000 ₪; עזרת הזולת- 25,000 ₪; הוצאות - 15,000 ₪; ניכויים- 133,104 ₪; סה"כ- 403,367 ₪. לסכומים בגין הפסדי שכר בעבר והניכויים המפורטים בסעיף 94, יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום של כל תשלום ותשלום, עד יום מתן פסק הדין. הנתבעים ישיבו לתובע גם את הוצאות המשפט שהוציא, וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של 13%. הסכום ישולם בתוך 30 יום מהמועד שבו יומצא פסק הדין לבא כוחה של הנתבעת. ניתן היום, ד' בתמוז תשע"ב, 24 ביוני 2012, בהעדר הצדדים. רצועה צולבתשבר