מבוא בפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בעכו (כב' הש' וויליאם חאמד) במסגרת תיק רע"ס 7662-05-08, הערעור הוא על הכרעת הדין ועל גזר הדין. למערערת יוחסו עבירות של ניהול עסק (מסעדה) ללא רישיון ואי קיום צו סגירה שיפוטי, לפי סעיפים 4,14 ו-18 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968. בית המשפט קמא בהכרעת דין מפורטת זיכה את המערערת מהעבירה של ניהול עסק ללא רישיון והרשיע אותה בעבירה של אי קיום צו סגירה שיפוטי, צו שנכנס לתוקף ביום 4.4.08 ולא קוים למיצער עד למועד הגשת כתב האישום. לאחר שמיעת הטיעונים לעונש הוטל על הנאשמת לשלם קנס בשיעור של 8,000 ש"ח (ב-10 תשלומים) ולחתום על התחייבות בשיעור של 10,000 ש"ח. המערערת בטיעוניה בכתב ובע"פ, סבורה כי "משנקבע כי יש לזכות את המערערת מניהול עסק, לא קם בסיס ראייתי לטענה שהנאשמת עצמה הפרה את הצו", בנוסף היא מלינה על הרשעתה בעבירה של אי קיום צו סגירה שעובדות אלו לא נזכרו לטענתה בכתב האישום. עוד חוזרת המערערת על טענה מרכזית מטיעוניה והיא כי יש לזכותה מטעמים של הגנה מן הצדק. המערערת סבורה כי הקנס שהוטל עליה הוא גבוה מהמקובל בעבירות אלו, תוך שימת דגש על הטענה כי אין לה שום תועלת כלכלית מביצוע העבירה ומצבה הכלכלי קשה. המשיבה בתגובתה הבהירה מדוע לא נפל פגם כל שהוא בהחלטת בית המשפט קמא, היא הפנתה להודאת בעל דין, הודאת המערערת בפני בית משפט קמא כי העסק לא נסגר למרות הצו השיפוטי, הודאה עליה חזר גם בעלה של המערערת בפני בית המשפט קמא. דיון לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את הכרעת הדין וגזר הדין הנני סבור כי יש לדחות את הערעור. פסק דינו של בית המשפט קמא מנומק ומבוסס היטב והנני מאמץ את נימוקי בית המשפט קמא שניתנו במסגרת הכרעת הדין ומיותר לציין כי אין במקרה זה הצדקה להתערב בקביעות עובדתיות אותן קבע בית המשפט קמא לאחר ששמע את עדת התביעה ואת דברי הנאשמת ובעלה. אמחיש במספר דוגמאות היכן טועה המערערת בטענותיה. לטענת המערערת הרשעתה בעבירה של אי קיום צו הסגירה, נעשתה בהסתמך על עובדות שלא נזכרו בכתב האישום. המערערת בטיעון זה מתעלמת מנוסחו המלא של סעיף 5 לכתב האישום. בסעיף 4 לכתב האישום צויין כי ביום 4.4.08 "נכנס צו הסגירה לתוקף", בסעיף 5 צויין כי "חרף גזר הדין.... מנהלת הנאשמת את העסק ללא רישיון ותוך הפרת צו שיפוטי", תמוה בעיניי הכיצד לא ברור למערערת כי ניהול עסק "תוך הפרת צו שיפוטי", משמעותו פשוטה, אי קיום צו הסגירה. גם הוראת החיקוק- סעיף 18 לחוק רישוי עסקים, מתייחסת במפורש לנושא זה או כלשון הסעיף "מי שאינו מקיים צו של בית המשפט לפי הסעיפים 16, 17 או 22א, דינו - מאסר שנתיים...". המערערת מעלה תהייה הכיצד ניתן לזכותה מניהול עסק ולקבוע בו זמנית כי לא קיימה את צו סגירתו של אותו עסק שלא מנוהל על ידה. בטענתה זו מתעלמת המערערת מהעובדה כי מדובר בשתי עבירות שונות וממסכת הראיות שהוצגה בפני בית המשפט לענין אי קיום צו הסגירה מצד אחד והעדר ראיות לניהול העסק מצד שני. המערערת הודתה בדיון מיום 1.7.09 כי "העסק עובד", עדת התביעה גב' יפה כהן ביקרה בעסק לאחר כניסת צו הסגירה לתוקף ומצאה כי "העסק פתוח", (עמ' 13 לפרוטוקול ישיבת 30.6.10), בדרך זו הרימה המאשימה/המשיבה את נטל ההוכחה לפיו בניגוד לצו הסגירה השיפוטי, העסק "עובד" או "פתוח". למערערת היתה הזדמנות להביא ראיות ולסתור טענות אלו, אלא שבתום פרשת התביעה היא בחרה שלא לעמוד למבחן החקירה הנגדית ונמנעה מלהעיד להגנתה או להביא ראיות הגנה כל שהן. בנסיבות אלו מסקנתו של בית המשפט קמא היא המסקנה היחידה אליה ניתן להגיע, המשיבה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי המערערת לא קיימה את צו הסגירה השיפוטי. גרסת ב"כ המערערת בטיעוניו בפני בית משפט קמא ובפניי, לפיה נאשם יכול להביא לביטול צו סגירה שיפוטי של עסק שהוצא נגדו בדרך של העברת זכויותיו לאחר, אינה מקובלת עליי והיא מנוגדת למהותו של הצו השיפוטי. כאשר בית המשפט מורה לנאשמת לסגור את המסעדה עד תאריך מסוים, היא חייבת לעשות כן בפועל, העברת זכויותיה לאחר אינה מהווה סגירת העסק ואין היא מביאה לביטולו של צו הסגירה. לכך אוסיף כי הטענה המשפטית הנ"ל אינה מתיישבת עם העובדות שהוכחו. המערערת בהודאתה בישיבת 1.7.09, הודיעה כי היא עדיין הבעלים במשותף של העסק, כך שגם העברת זכויות הבעלות בעסק לא היתה במקרה זה. אין מחלוקת כי לא נוהלה חקירה בנושא כתב האישום וב"כ המערערת רואה בכך פגם מהותי המחייב ביטול כתב האישום, בשל ההגנה מן הצדק העומדת למערערת. גם בנושא זה מקובלת עליי במלואה החלטת בית המשפט קמא על נימוקיה. בהתחשב בעובדה שאינה במחלוקת כי מדובר בעבירה של הפרת צו שיפוטי, שהוטל על הנאשמת בנוכחותה במסגרת גזר דינו של בית המשפט, בתיק מס' 20581/06. איני סבור כי בעבירה מסוג זה, העדר חקירה יכול להביא לביטול חובתו של הנאשם לציית לצווי בית המשפט, וכפי שקבע בית המשפט קמא החלטות שיפוטיות יש לקיים באופן מיידי ומלא. לכך אוסיף כי למערערת במסגרת הדיונים בפני בית משפט קמא ניתנה ההזדמנות להציג טענותיה וראיותיה ובהתנהגותה- סירוב להעיד ולמסור גרסתה היא למעשה מראה כי לא נפגעו סיכויי הגנתה או זכותה להליך הוגן. בטרם סיום אציין כי גם בשאלת גובה הקנס לא מצאתי כל הצדקה להתערב, הקנס הקבוע בחוק עומד על 75,800 ש"ח (בתוספת 2,000 ש"ח לכל יום בו נמשכת העבירה) ואזכיר כי לא מדובר בעבירה מתחום רישוי העסקים, אלא הפרת צו שפוטי שמשמעותה פגיעה בשלטון החוק, כך שהשיקול אם למערערת תועלת כלכלית הוא שיקול משני. השיקול העיקרי בנסיבות אלו הוא ההגנה על שלטון החוק מפני המתעלמים מצווים שיפוטיים, בחינת הקנס שהוטל על הנאשמת (שאף חולק ל-10 תשלומים) מראה כי בית המשפט קמא הקל עם המערערת ובוודאי לא חרג לחומרה מרמת הענישה המקובלת. אפנה בענין זה לפסק דינו של כב' הש' י' עמית מיום 2.5.11: "כידוע, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים של סטייה ממדיניות הענישה או חריגה קיצונית מרמת הענישה המקובלת, והמקרה שבפנינו אינו נמנה עליהם", ע"פ 8513/10 סבטלנה רפפורט נגד מדינת ישראל. סיכום לאור האמור לעיל הנני דוחה את הערעור. בהתאם לבקשת הצדדים המזכירות תשלח את פסק הדין בדואר לצדדים. ניתן היום, כא' סיון תשע"א, 23 יוני 2011, בהעדר הצדדים. צו שיפוטיעסק ללא רישיוןצווים