לשון הרע הרחבת חזית מבוא:   1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופטת שושנה אלמגור) מיום 15.7.99 בת"א 59257/97 על פיו נדחתה תביעת הנזיקין של המערערת בעילות של שקר מפגיע ורשלנות כנגד המשיבים.   העובדות:   2.       המערערת, חברה בע"מ, שבוטחה על ידי מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המבטחת") הגישה תביעת נזיקין בעילות של שקר מפגיע ורשלנות כנגד המשיבים, שמאים וחוקרים פרטיים, שעבדו בשרותה של המבטחת בעניין מקרה הביטוח שארע למערערת.       בשנת 1991 הגישה המערערת תביעה כנגד המבטחת לתשלום תגמולי ביטוח בטענה כי נגנבה מחצריה משאבת בטון שבוטחה לטענתה, על ידי המבטחת בשתי פוליסות שונות. התביעה התנהלה בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו ובעיצומה של פרשת הבאת הראיות הגיעו הצדדים ביום 1.4.97 להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין לפיו תשלם המבטחת למערערת סך של 600,000 ₪, שהיוו פחות ממחצית סכומה המשוערך של התביעה, זאת לפני חישוב ההוצאות ושכ"ט עו"ד (להלן: "הסכם הפשרה").   לאור חשיבותו של הסכם הפשרה להלן יובא נוסחו המלא: "ב"כ הצדדים מתכבדים להודיע לבית המשפט הנכבד כי הגיעו להסכם פשרה כלהלן:        הנתבעת תשלם לתובעת באמצעות ב"כ סך של 600,000 ₪ בתוך 14 ימים מיום מתן תוקף של פסק דין להסכם זה.        הסכם זה נתאפשר לאחר שהנתבעת חזרה מטענת מרמה כלפי התובעת ומנהלה באופן שנותרו מחלוקות בשאלת היקפם של הנזקים.        כל צד ישא בהוצאותיו."   לא חלפו יותר משלושה חודשים מיום מתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה והמערערת הגישה את התביעה נשוא הערעור הנסמכת על טענות של שקר מפגיע ורשלנות מטעם המשיבים שפעלו בשירותה של המבטחת להכנת הגנתה. טענות אלה התייחסו לכך שנטען על ידי המשיבים כי המערערת ביימה את הגנבה.   פסק הדין של בית משפט השלום :   3. בית משפט השלום מצא לציין בפסק דינו כי המשיב 1 נשלח ביום 10.5.90 לבחון את חצרי מערערת ולחקור את שדיווחה על גניבת משאבת הבטון, זאת לאחר שביום הדיווח 8.5.90, שלח סוכן הביטוח את השמאי רוזן - טל, אשר המבטחת, ויתרה על שרותיו ושלחה לאחר יומיים את המשיב 1 כשמאי חוקר מטעמה.   בפסק הדין המפורט והממצה של בית המשפט קמא נפנתה השופטת המלומדת להסיר מספר מכשולים בטרם נכנסה לטרקלין הדיון. ראשית, הבהיר בית המשפט כי יש לדחות על הסף כל טיעון שנגע לעוולת לשון הרע, שהיווה משום שינוי והרחבת חזית, תוך שהוא מדגיש את ההבדל המהותי בין עוולת לשון הרע לבין עוולת השקר המפגיע. שנית, הבהיר כי בכל הנוגע לטענות ההגנה הנוגעות להסכם הפשרה השם קץ להתדיינות המשפטית שבין הצדדים, הגם שזו לא הוזכרה ברשימת הפלוגתאות, אין חולק כי החזית הורחבה במהלך הדיון כולו גם לגבי טענה זו.   אשר על כן מצא בית המשפט לפתוח את הדיון בסוגיית הסכם הפשרה. בעניין זה סבר בית המשפט כי יש לדחות את התביעה כנגד מי שהיו עדים או אמורים להעיד כנגד התובעת (המערערת) בתביעה בבית המשפט המחוזי מטעמים של מדיניות משפטית. לעניין זה הדגיש בית המשפט כי אכן לא הוכח בפניו אם הנתבעים (המשיבים) כבר העידו או שהיו אמורים להעיד בגדר התביעה בבית המשפט המחוזי, אולם לכך אין כל משמעות, שכן הם בבחינת עדיה של המבטחת להוכחת הגנתה כנגד התביעה שהגישה נגדה התובעת (המערערת) ועילת התביעה מתבססת על תוכן עדותם.   בהמשך פנה בית המשפט לדון בסוגיית השקר המפגיע. בית המשפט הדגיש כי הצדדים אינם חלוקים על כך שהתקיים יסוד הפרסום בדיווחי המשיבים למבטחת, אשר על כן נפנה לדון ביתר האלמנטים שבסעיף 58 (א) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש): כזב, זדון (במשמעות של כוונה לפגוע) ונזק. את האלמנטים האמורים ניתח בית המשפט למול מספר אמירות שנכללו בדוחו"ת המשיבים, בסיכומו של יום פסק בית המשפט כי לא הוכחה כל אמירת כזב מפי המשיבים ולא הוכחה כוונת זדון, שמשמעותה העדר אמונה כנה בנכונות ההצהרה. בית המשפט לא מצא כל כוונה מצד מי מהמשיבים לפגוע במערערת וסבר כי המשיבים עשו מלאכתם נאמנה כלפי המבטחת, ללא פניות ומתוך אמונה כנה ואמיתית כי הדיווח על הפריצה והגנבה היה שקרי ומבוים.   בסיום דן בסוגיית הרשלנות, הקשר הסיבתי והנזק. בעניין הרשלנות פסק כי המשיבים לא התרשלו בעבודתם בוודאי שלא כלפי המבטחת אך גם לא כלפי המערערת. בית המשפט הדגיש כי בידי המשיבים היתה כמות מספקת של ראיות שעוררו חשש יותר מסביר כי הפריצה לחצרי המערערת בוימה. למרות שדי היה באמור על מנת לדחות את תביעת המערערת פנה בית המשפט ודן גם בסוגיית הקשר הסיבתי בציינו כי גם אם היו מתקבלות טענות המערערת כי בפרסומי המשיבים היה כזב וזדון וכי נהגו כלפיה ברשלנות, הרי שלא הוכח הקשר הסיבתי שבין אלה לבין החלטת המבטחת שלא לשלם למערערת את תגמולי הביטוח. אשר לנזק, התצהיר מטעם המערערת ציין באופן סתמי ראשי נזק, ללא כל פירוט ומבלי שהדבר הוכח להנחת דעתו של בית המשפט קמא. הערעור :   4. בראש ובראשונה יוצא ב"כ המערערת כנגד קביעתו של בית המשפט קמא כי התביעה הוגשה כנגד מי שהיו עדים או אמורים היו להעיד. לגישת עוה"ד קביעה זו היא שמהווה את הנימוק הבסיסי לדחיית התביעה.   עוה"ד ממשיך ומלין כנגד השימוש שעשה בית המשפט בהלכת רויטמן (ע"א 572/74, פ"ד כט(2) 57 וע"א 61/76 פ"ד לא (1) 281) לצורך הדיון דכאן. עוד מלין הוא על כי בית המשפט נתן משקל רב מדיי לשיקולי המדיניות המשפטית תוך התעלמות מנסיבות המקרה.   לגישת ב"כ המערערת הסכם הפשרה מעולם לא נחתם אגב הטעיה. לעניין זה נדרש עוה"ד לעדותו של עו"ד תגר. כן נטען כי שגה בית המשפט בקובעו כי יש לדחות על הסף כל טיעון הנוגע לעוולת לשון הרע מן הטעם שהדבר מהווה שינוי והרחבת חזית.   בהמשך נטען כי הוכחו הכזב והזדון שבדו"ח החוקר.   ב"כ המערערת סובר כי שגה בית המשפט בקובעו כי היתה אמת באמירה כי המשאבה זוהתה בחצר מלפי על ידי מר אלי דוברת.   לסיום סובר הפרקליט המלומד כי המשיבים לא נקטו בכל אמצעי הזהירות שעמדו לרשותם על מנת שממצאי החקירה יהיו מבוססים ככל שניתן. אשר על כן, שגה לטעמו בית המשפט בקובעו כי המשיבים לא התרשלו כלפי המערערת.   נ מנגד תומך ב"כ המשיבים בפסק דינו של בית המשפט קמא ומדגיש את העדר הקשר הסיבתי בין הנזקים הנטענים לעוולות המיוחסות למשיבים. נהפוך הוא המשיבים הראו מעל לכל ספק כי המבטחת היתה דוחה בכל מקרה את התביעה בשל העדר כיסוי ביטוחי בשתי הפוליסות הנדונות.   עוד גורס הפרקליט המלומד כי המערערת מנועה מלתבוע את המשיבים לאור סיומה של התביעה בבית המשפט המחוזי בהסכם פשרה.   לגישת המשיבים, צדק בית המשפט בקביעתו כי הטענות בדבר לשון הרע הינן הרחבת חזית אסורה.   עוד מלין ב"כ המשיבים כנגד ניסיונות המערערת לתקוף קביעות עובדתיות של בית המשפט קמא בניגוד להלכת אי ההתערבות בממצאי מהימנות ועובדה.   עוה"ד מוסיף וטוען כי לא הוכחו יסודות עוולת השקר המפגיע. כמו כן, לא הוכחו יסודות עוולת הרשלנות ולא הוכח שיעור הנזק.         דיון :   6. הערעור דנן מעורר שני עניינים המצריכים דיון. העניין הראשון הינו שאלה משפטית הנסבה על מדיניות משפטית. העניין השני הינו שאלה עובדתית. נתחיל בשאלה העובדתית.     השאלה העובדתית   7. ראשית נקדים ונעיר כי קביעותיו המקדמיות של בית המשפט בנוגע לדחייתה על הסף של כל טענה המתייחסת לעוולת לשון הרע המהווה משום שינוי והרחבת חזית מעוגנת בחומר שבא לפניו ולפיכך מקובלת עלינו.   8. אשר לשאלות העובדתיות המתייחסות לעוולת השקר המפגיע, בית המשפט קמא ניתח אחת לאחת את אותן האמירות שנכללו בדוח"ות המשיבים למול מרכיביו של סעיף 58 לפקודת הנזיקין המגדיר עוולה זו בהאי לישנא: (א)   "שקר מפגיע הוא פרסום הודעה כוזבת בזדון בין בעל פה ובין בדרך אחרת, בנוגע לעסקו של אדם, למשלח ידו, למקצועו, או לטובין שלו או לזכות קניין שלו, אך לא יפרע אדם פיצויים בעד פרסום כזה אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון". (ב)   "פרסום" לעניין סעיף זה - כמשמעותו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965."   [לניתוח עוולה זו ראו: אורי שנהר דיני לשון הרע (נבו, תשנ"ז) ע' 168 - 170 וכן פ' פרידמן "שקר מפגיע ולשון הרע - אפשרות התביעה במסגרת הגדרת סעיף 1(3) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965" הפרקליט לו (תשמ"ד) 77].   החבות בעוולת השקר המפגיע מותנית בכמה דרישות שאינן קיימות במסגרת העוולה של פרסום לשון הרע. עוולת השקר המפגיע מותנית בכך שהפרסום היה בגדר "הודעה כוזבת", דהיינו שקרי. לפיכך מוטל על התובע להוכיח כי הפרסום היה שקרי. עוד צריך התובע להוכיח מרכיב נוסף שאינו קיים בעוולת לשון הרע, והוא שהנתבע פעל מתוך "זדון". זאת ועוד: תביעת פיצויים בעילת שקר מפגיע מותנית בהוכחת גרימתו של נזק ממון. יוצא כי יסודות עוולת השקר המפגיע מציבים לתובע משוכה גבוהה יותר למעבר בהשוואה ליסודות עוולת פרסום לשון הרע (שנהר, שם בע' 169). בתום הבחינה מצא בית המשפט לפסוק כי לא הוכחה כל אמירת כזב (מרכיב ההודעה הכוזבת) מפי המשיבים ולא הוכחה כל כוונת זדון (מרכיב הזדון). נקדים את המאוחר ונציין כי אף המרכיב האחרון - נזק ממון, לא הוכח, הגם שבהנחה כי שני הראשונים לא הוכחו מתייתר הצורך לדון בו. לאור מסקנותיה של הערכאה הדיונית המבוססות על הערכת העדויות והראיות בתיק יש לחזור ולהדגיש שהלכה פסוקה היא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בשאלות של מהימנות ועובדה. הכלל הוא כי "...לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת הממצאים העובדתיים. התערבות במימצאי עובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון מקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של ענין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם... ביחוד תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית משפט קמא לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות, אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו - דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין..." (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי פ"ד נב(2) 582, 594; ע"א 640/85 קופר נ' איגוד המוסכים בישראל פ"ד מד(1) 594, 598). וכי רק לעתים רחוקות תתערב ערכאת הערעורים בממצאים עובדתיים אשר נקבעו בבית משפט קמא, אשר שמע את העדויות והתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים (ע"א 5118/92 חב' אלטריפי נ' סלאיימה פ"ד נ(5) 407). קביעה עובדתית שנקבעה בערכאת הדיונית לא תתבטל על נקלה בערכאת הערעור, אפילו זו האחרונה היתה פוסקת אחרת לו שמעה בעצמה את העדים. כל עוד יש לקביעה עובדה שכזאת יסוד ושורש בחומר הראיות, דעתו של השופט אשר ראה ושמע את העדים היא הקובעת (ע"א 583/93 מדינת ישראל נ' טחנת קמח שלום בע"מ פ"ד נ(4) 536; ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין פ"ד מט(3) 441).     יותר מכך, בית המשפט מצא עוד לפסוק כי המשיבים אף לא התרשלו כלפי מעסיקתם - המבטחת ואף לא כלפי המערערת. מסקנתו זו של בית המשפט מעוגנת בחומר הראיתי ובקביעות בית המשפט הנוגעות לסוגיית השקר המפגיע.   למעלה מן הדרוש נפנה בית המשפט קמא לדון, כאמור, בהעדרו של קשר סיבתי ובפרוט הסתמי של הנזק הנטען. גם בנקודה זו תמימי דעים אנו עם מסקנותיו של בית המשפט.   סיכומו של דבר, על אף כל טענות בא כוחה של המערערת, מצאנו כי אין להתערב בממצאיו ובמסקנתו של בית משפט השלום אלה מעוגנים הן בעובדות המקרה והן באי האמון בגרסת המערערת.   השאלה משפטית - מדיניות משפטית   9. יודגש כי די בעובדה לפיה הערעור כשל מהפן העובדתי על מנת לדחותו כבר כאן ועכשיו אולם לאור חדשנותן של הטענות שנטענו בנוגע לשאלת המדיניות המשפטית מצאנו להעיר מספר הערות גם בסוגיה זו. אין בעובדה שבעל מקצוע עושה שימוש במקצועו לצורכם של הליכים משפטיים כדי להקנות לו חסינות מתביעה בעילה נזיקית שלולא ההליך המשפטי היתה מהווה עוולה. עם זאת, נראה כי את המקרים כדוגמת המקרה דכאן יש לבחון בחינה דו שלבית כדלקמן: ראשית, יש לנתק את ההתנהגות הנזיקית לכאורה מסביבתה, בענייננו הכנות להליך משפטי - שיפוטי, ולבוחנה באופן עצמאי. שנית, בבחינת השלב השני, בהנחה כי לפנינו אכן התנהגות מזיקה יש לבוחנה כעת לאורה של סביבת העבודה קרי לבחון האם בעובדה שההתנהגות המזיקה היתה באיצטלה של הליך משפטי -שיפוטי יש כדי להקהות את העוולה. והכל בהנחה מקדמית כי העושים במלאכה אינם בעלי חסינות מכוח הדין.   בהפעילנו את המבחנים האמורים על העניין דנן מצאנו כי בחינתו העצמאית של השלב הראשון - שלב ההכנות להליך המשפטי - מלמדת כי המשיבים לא ביצעו כל עוולה. תוצאה זו כמובן מייתרת את הפעלתו של השלב השני על ענייננו.   10. בשולי הדברים ולאור חדשנותה של הסוגיה נעיר כי עת הגיעה לבתי המשפט סוגיה חדשנית היה זה תמיד המקרה הספציפי לצד שאלת המדיניות המשפטית שהכריעו את הכף ראו והשוו: המ' 261/57 מאטיס נ' מלכסון, פ"ד יא 1648 וע"א 326/68 אסא נ' ליבנה ושיכון ופיתוח לישראל בע"מ, פ"ד כג (2) 23 וע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי, פ"ד ל (1) 389 בשני אלה נדונה השאלה האם יכולה הגשת תלונה למשטרה לשמש עילה לתביעה בגין עוולת לשון הרע. עוד ראו והשוו: בג"צ 188/96 גד צירינסקי נ' סגן נשיא בית המשפט השלום בחדרה השופט עמירם שרון, פ"ד נב (3) 721 שם נדונו התנאים לקיומה של זכות ערעור למי שנפגע מהחלטה שיפוטית, גם אם אין הוא "צד פורמלי" להליך, עוד לעניין זה ראו והשוו: ל. שלף וא. פורת "הלכות בעייתיות במשפט הפלילי - דיון במספר סוגיות שהתעוררו בשנים האחרונות" המשפט ו (תשס"א) , ע' 81, 101 - 105 .   נקודה נוספת התומכת בדחיתה של התביעה נובעת ממסקנתנו כי הסכם הפשרה חוסם את המערערת מלתבוע בשנית את הוצאות ניהול התביעה בבית המשפט המחוזי. לעניין זה די אם נפנה לרע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' דליה מור, פ"ד נו (1) 577 ובייחוד לדברי כב' השופטת דורנר לפיהם:   '"פשרה מבוססת על ויתור הדדי של הצדדים על מקצת טענותיהם זה כלפי האחר. ויתור זה עשוי לפתוח פתח לטענות כנגד הפשרה, שעצם הדיון בהן מנוגד לתכליתה להביא לסיום מוחלט של הסכסוך, ואף פוגע בציפיות הצדדים בעניין זה" (שם, בע' 585).   המערערת מנסה לעקוף את הסכם הפשרה שחתמה עם המבטחת על ידי תביעה כנגד שלוחיה של המבטחת. נראה לנו כי בעשותה כן יש בכדי לסתור את הסכם הפשרה ויותר מכך, יש משום פעולה שלא בתום לב. ובאלה יש כדי לחזק את מסקנתנו הראשונה כי דין הערעור להדחות מסקנה הסומכת כעת על שלושה אדנים.   סוף דבר :   11. הערעור נדחה. המערערת תישא בהוצאות המשיבים בסך של 20,000 ₪ + מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.   הערבון יועבר לב"כ המשיבים על חשבון ההוצאות.  הרחבת חזית אסורהלשון הרע / הוצאת דיבה