1. בפני ערעור על החלטת כב' הרשם מיום 19.2.04 בדבר ביטול החלטה שניתנה על ידו מיום 12.11.03 על פיה התיר למבקש להמשיך בהליכי הוצאה לפועל כנגד המשיבה מכח פס"ד שניתן בהעדר. רקע עובדתי: 2. הצדדים הגיעו להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה ביום 15.9.03 בבקשה לביטול פסק דין בהעדר שניתן ביום 8.6.03, על פיה פסק הדין הנ"ל יבוטל רק לאחר שהמשיבה תשלם במשרד ב"כ המערער סך של 3,500 ש"ח + מע"מ בתוך 35 יום. 3. לא היתה מחלוקת כי הוסכם בין הצדדים במסגרת ההסכמה הנ"ל על ביטולו של פסק הדין שניתן בהעדר. יצויין כי פסק הדין הנ"ל שניתן בתביעה לנזקי גוף, חייב את המשיבה לשלם למערער סך של 80,000 ₪ בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. עוד אין מחלוקת כי המשיבה לא ביצעה את התשלום במועד הנקוב בהסכמה הדיונית של הצדדים מיום 15.9.03. הואיל וכך ולאחר שפנה ב"כ המערער ביום 6.11.03 לבית המשפט בהודעה כי התנאי לא קויים, ניתנה החלטה במעמד צד אחד ביום 12.11.03 על פיה הבקשה לביטול פסק הדין בהעדר, נדחית ויכול המבקש להמשיך בהליכי הוצל"פ. 4. לבנתיים ולנוכח ההחלטה האחרונה (מיום 12.11.03) פתח ב"כ המערער תיק הוצל"פ כנגד המשיבה. בסמוך מאוד לכך וביום 20.11.03 הופקד בחשבון ב"כ המערער הסכום הנ"ל. על כן פנתה המשיבה ביום 16.12.03 לכב' הרשם בבקשה לביטול ההחלטה מיום 12.11.03 ועתרה לקבוע כי פסק הדין המקורי שניתן בהעדר, מבוטל נוכח עמידתה בהסכמה הדיונית. 5. הצדדים הסכימו בטיעוניהם בפני כב' הרשם על עובדות שלא היו שנויות במחלוקת והן: העובדה שהתשלום נשוא ההסכמה הדיונית בוצע ביום 20.11.03 וכי בתקופה המתחילה ביום 29.9.03, הוכרזה שביתה בבתי המשפט שנמשכה עד ליום 5.1.04. 6. שלוש שאלות הועמדו להכרעה בהחלטת כב' הרשם ואלו הן: א. סמכותו של בית המשפט לביטול ההחלטה שניתנה על ידו במעמד צד אחד. שאלה זו מתייחסת ככל שההחלטה מ-19.2.04 מורה על ביטול ההחלטה מיום 12.11.03. ב. האם עמדה המשיבה בתנאי ההסכמה הדיונית. שאלה זו נוגעת לפרשנות תקנה 5 לתקנות בית המשפט, בתי הדין לעבודה ולשכות ההוצל"פ (סדי הדין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים) השתמ"א - 1981. (להלן: "תקנות השביתה"). ג. הארכת מועד לביצוע ההסכמה הדיונית. טענות הצדדים 7. ב"כ המערער התייחס בעיקרי הטיעון שהוגשו על ידו, לטעויות שנפלו לטענתו, בהחלטת כב' הרשם בכל אחת מהתשובות לשאלות המנויות לעיל. לטענת ב"כ המערער טעה כב' הרשם עת ישב כערכאת ערעור על החלטתו וכאשר לא הצביע מה הטעם בביטול אותה החלטה ומשביקש את תגובת הצד השני למרות שלא היה מקום לעשות כן כיוון שלא היה מדובר בהחלטה מהותית. עוד טוען ב"כ המערער, כי טעה כב' הרשם בפרשנות שנתן לתקנה 5 לתקנות השביתה ובכך שהסתמך על עובדות שלא היו במסגרת ההסכמה כמו הטענה שהמשיבה עשתה מאמצים להשגת הכסף ולא הצליחה. ובאשר לנושא האחרון טוען ב"כ המערער כי לא היה מוסמך כב' הרשם להיעתר לבקשה להארכת מועד גם משלא נתבקשה וגם משהמשיבה לא הראתה טעם מיוחד וחריג להארכת המועד. 8. ב"כ המשיבה, למעשה חוזר על נימוקי כב' הרשם בהחלטתו ומבסס את הטעם להארכת המועד על העובדה כי נבצר אובייקטיבית מהמשיבה לשלם את הסכום שנקבע בהסכמה הדיונית במועד, נוכח אי תפקוד של המשיבה באופן מלא לאחר שכל הגורמים המוסמכים עשו במלאכת ההכנה לבחירות שחלו בסמיכות להסדר הדיוני. לפיכך, טען כי לא רק שמוסמך היה כב' הרשם לבטל החלטתו שניתנה במעמד צד אחד, אלא שמוסמך היה בנסיבות גם להאריך את המועד, ונוכח האמור בתקנה 528 לתסד"א. יתרה מזאת, הפירוש שנתן כב' הרשם לתקנה 5 הנ"ל הוא ראוי ומתאים בנסיבות ועל פיו חוסה ביצועה של ההסכמה הדיונית תחת הוראות התקנה הנ"ל וממילא לא חלף המועד שנקבע בהסכמה הדיונית לתשלום ההוצאות לצורך ביטול פסק הדין בהעדר. דיון 9. לא מצאתי להתערב בנימוק כב' הרשם לביטול ההחלטה מיום 12.11.03 בדבר דחיית בקשת המשיבה לביטול פסק הדין. יפה נאמר כי משההחלטה המקורית הנ"ל ניתנה בלא שנתקבלה תגובת המשיבה, היה מקום לבטלה ובסמכותו של כב' הרשם היה לעשות כן על פי תקנה 201 לתסד"א בהיותה החלטה במעמד צד אחד. 10. כב' הרשם בהחלטתו פירש את תקנה 5 לתקנות השביתה, כך שכל מועד או זמן לעשיית דבר, בין אם נדרש בעל הדין להעזר במזכירויות בית המשפט באופן ישיר לצורך ביצועו ובין אם לאו, כחוסה תחת כנפיה. בעניין זה טען ב"כ המערער כי לא יעלה על הדעת שיעוכב ביצועם של כל החלטות ופסקי דין הניתנים על ידי בתי המשפט בתקופת עיצומים בגלל אותם עיצומים. פירוש כזה לטענתו הוא גורף ונוגד את השכל הישר. תקנה 5 מציינת במפורש את תחולתה לגבי תקופה שהתקנות חלות עליה. משמע; פרשנותו של כב' הרשם היא פרשנות מרחיבה מעבר לפעולות יחידויות לגביהן נדרש בעל דין למזכירות בית המשפט. כשלעצמי, אינני מסכימה לפרשנות זו וסבורני כי לא יכלה המשיבה "להנות" מהעובדה כי במועד מתן פסק הדין הנותן תוקף להסכמת הצדדים, חלה בבתי המשפט שביתה וכתוצאה מכך לנקוט במדיניות של "שב ואל תעשה" ולהמתין לתום תקופת השביתה על מנת לעמוד בהסכמה שקיבלה על עצמה. הנימוק לפרשנות המרחיבה שנקט כב' הרשם התבסס בין היתר על ההוכחה שמא היתה המשיבה מעוניינת להגיש בקשה להארכת מועד לביצוע החלטה ובשל השביתה נמנע הדבר ממנה, וגם אם יכלה היתה לעשות כן על פי המנגנון הקבוע בתקנה 7 לתקנות השביתה, עדיין הייתה נותרת ללא מענה לבקשתה. נימוק זה אינו רלוונטי בנסיבות שעה שהמשיבה לא הגישה בקשה להארכת מועד גם עד לדיון שנערך בפני כב' הרשם, בבקשתה לקבוע כי עמדה בתנאי ההסכמה הדיונית. 11. בקביעתו החילופית של כב' הרשם ניתנה הארכת מועד להפקדת הכספים ע"י המשיבה עד למועד תשלומם בפועל. תקנה 528 לתסד"א אכן מסמיכה את בית המשפט או הרשם להאריך על פי שיקול דעתו מזמן לזמן, כל מועד שנקבע על ידו לעשיית דבר שבסדר דין או בנוהג וזאת אף שנסתיים המועד. גם אם יהיה מקום לומר שתקנה 528 הנ"ל חלה רק בכל עניין שבסדר דין ולא יכולה הארכת מועד לביצועו של פסק דין לבוא בצילה, (ראה: ד"ר י.זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' שביעית עמ' 884) עדיין ההלכה הנוהגת היא ועוד מקדמת דנא וכפי שציטט ב"כ המערער את ע"א 597/92 יגאל בן שחר נגד יוסף מחלב פ"ד כז (2)449 ובדיון הנוסף באותו עניין (ד.נ. 22/73 פ"ד כח (2) 89), כי לבית המשפט מוקנית סמכות טבועה להארכת מועד שנקבע בפסה"ד (גם כזה שניתן עפ"י הסכמת הצדדים), לעשיית דבר אם אי העשיה נובעת מסיבות שלא היתה למבקש שליטה עליהן והארכת המועד נעוצה כדי למנוע אי צדק. מכאן שהטעמים להארכת מועד מכח סמכותו הטבועה של בית המשפט אינם בהכרח אותם טעמים שעומדים בבסיס תקנה 528 לתסד"א, שגם לפיה לעיתים, ניתן להאריך המועד אף ללא בקשה מטעם הצדדים (ראה זוסמן שם בעמ' 899). לא מצאתי להתערב בטעמים שמנה כב' הרשם בהחלטתו להארכת המועד ותוצאה אחרת תהא בלתי מידתית. 12. למעלה מן הצורך, אולם לא במידה פחותה מהאמור לעיל, אוסיף ואציין שני טעמים נוספים לדחיית הערעור. ראשית, לשון ההסכמה הדיונית בין הצדדים מלמדת כי פסק הדין יבוטל לא כנגד קיומו של התנאי לתשלום, אלא לאחר קיומו. הצדדים לא נדרשו לכך ואף לא כב' הרשם בהחלטתו. אולם ניסוח זה מלמד גם כי משקויים התנאי לבסופו של דבר, היה מקום להורות על ביטול פסק הדין, שכן תכלית ההסכמה הייתה לביצוע התשלום וזו קויימה. שנית, הלכה ברורה וכבר מושרשת היא כי זכות הגישה לערכאות היא זכות חוקתית וכל בעל דין זכאי ליומו בבית המשפט. לעניין זה נאמר: "גם בהעדר הוראה מפורשת בדין, מוסמך בית המשפט, ולפעמים אפילו חייב הוא, לבטל פסק דין שניתן על פי צד אחד והוא - על יסוד סמכותו הטבועה של בית המשפט. משהפכה כיום זכות הגישה למערכת השיפוטית לענין חוקתי, יש לבחון את שיקול דעתו של בית המשפט בסוגיה שלפנינו גם מהבחינה הזו...מכאן, שאם לא ניתנה לבעל דין הזדמנות לנצל את הזכות, שומה על בית המשפט לבטל את הפסק בין אם ההזדמנות לא ניתנה לו בגלל העדר המצאה, ובין מחמת נימוקים אובייקטיביים או סובייקטיביים המצדיקים את ביטול הפסק...." (ראה: ש. לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, עמ' 4-203). 13. לאור האמור, הערעור נדחה. סבורני כי לפנים משורת הדין אין מקום להשית על המערער הוצאות נוכח התנהגותה של המשיבה ונסיונה לתרץ את האיחור מבחינתה בנימוקים חילופיים שאף האחרון ביניהם הובא רק בעיקרי הטעון שהוגשו בתיק זה. המזכירות תשלח העתק פסק דין לצדדים. ניתנה היום י"ב בתשרי, תשס"ה ( 27 בספטמבר 2004) בהעדר הצדדים. רחל קרלינסקי, שופטת ביטול פסק דין