השאלה: שחקן כדורגל שנפגע במהלך משחק טוען כי התרשלו האחראים על הקבוצה משלא ביטחוהו בביטוח תאונות אישיות סביר ומקובל. כנ"ל העובדות שבפנינו והשאלה העולה היא - האמנם? בעלי הדין: התובע, יליד 1981, שחקן כדורגל ששיחק, בעת הרלוונטית, בקבוצת הכדורגל נערים א', הפועל עירוני נצרת עילית, השייכת לעמותה לקידום הספורט בנצרת עילית, היא הנתבעת מס' 1. הנתבעת מס' 2, עיריית נצרת עילית, היא למעשה המנהלת והמממנת של הנתבעת מס' 1, וככזו היא צורפה כנתבעת. מאידך, הנתבעת מס' 3, "הפניקס הישראלי", היא חב' הביטוח שביטחה את התובע בביטוח תאונות אישיות שנרכש על ידי המבוטח "התאגדות לתרבות גופנית הפועל ו/או ההתאחדות לכדורגל בישראל", במסגרתה בוטח גם התובע. ההסדר הדיוני: הצדדים הסכימו כי בית המשפט יתן פסק דין מנומק בתימצות, בהתבסס על תצהירי התובע וסיכומי הצדדים, ללא שמיעת עדים, כאשר הוסכם כי הצדדים יהיו רשאים לצרף לסיכומיהם כל מסמכים שלדעתם רלוונטיים לתובענה. עילת התביעה: לאחר תיקון כתב התביעה הוברר כי עילת התביעה שהתובע סומך עליה כנגד הנתבעות מס' 1 ו-2, הינה עוולת הרשלנות בטענו כי האחרונות התרשלו כלפיו משלא ביטחוהו בביטוח תקף שיכסה את נזקיו בסכומים ריאליים. עילת התביעה כנגד הנתבעת מס' 3 היא מכוח פוליסת ביטוח תאונות אישיות, שלטענתו מכסה את נזקיו, ועל כך - למעשה - אין מחלוקת. טענות הנתבעות מס' 1 ו-2 - בתמצית: הנתבעות מס' 1 ו-2 טוענות כי הן לא התרשלו בביטוח התובע, אלא פעלו כהלכה עת ביטחוהו בביטוח תאונות אישיות על פי הסכומים הקבועים בתקנות הספורט (ביטוח), תשנ"ה-1994. לטענתן כבר נקבע בפסיקה כי אגודה המבטחת את שחקניה בהתאם לסכומים שנקבעו בתקנות יוצא כי מילאה ידי חובת הביטוח המוטלת עליה בהתאם לחוק הספורט. הנתבעות מפנות לע"א 2695/98 מרכז הספורט הארצי בית"ר נ' פטריציו. באשר לטענת התובע כי הנתבעות סיכנו את התובע משלא הודיעו ו/או הסבירו לו או לאימו ולשחקנים האחרים את היקף הכיסוי הביטוחי בהתאם לפוליסה, טענו הנתבעות כי טענה זו הינה שינוי חזית משנטענה לראשונה בתצהירי התובע ובסיכומיו ולא נטענה בכתב התביעה וכי לכן יש להתעלם ממנה, ולגופו של עניין, טענו הנתבעות כי לא הוכח על ידי התובע כי הוא ו/או אמו היו דואגים ל"שיפור" תנאי הפוליסה לו היו מודעים לתנאיה ואף לא הוכח מה הוא אותו שיפור ראוי שהיה על הנתבעות לעשות. הנתבעת מס' 2 טענה כי היא מעולם לא היתה הבעלים של העמותה, ואין הוראות חוק הספורט חלות עליה. לטענתה, בהיותה עירייה, אין עליה כל חובה לבטח את התובע, ואם קיימת בכלל חובה כזו, היא רובצת לפתחה של הנתבעת מס' 1. טענת התובע בדבר התרשלותה הינה טענת סרק שלא הוכחה ועל כן יש לדחות את התביעה כנגדה על הסף. טענת הנתבעת מס' 3: הנתבעת מס' 3 לא כופרת בחבותה לפצות את התובע, בהתאם לפוליסת ביטוח תאונות אישיות, וכפי התנאים הקבועים באותה פוליסה שהיתה בתוקף נכון ליום התאונה. השאלות השנויות במחלוקת: יוצא כי קיימות מס' שאלות העולות מכתבי הטענות של הצדדי, כמפורט להלן: א. האם הנתבעת מס' 2 חייבת לבטח את התובע בהתאם לחוק הספורט? ב. האם היתה רשלנות כלשהי מטעם הנתבעות מס' 1 ו-2 בעריכת פוליסת הביטוח לתובע, לפי חוק הספורט? ג. האם היה על הנתבעות מס' 1 ו-2 ליידע את התובע/אימו בפרטי הביטוח שעשו לו, ו/או להעביר לו העתק מהפוליסה לביטוח תאונות אישיות. ד. שיעור הנזק, אם בכלל, שנגרם לתובע כתוצאה מהתאונה. אדון בשאלות לעיל, כסדרן. התאונה: הנתבעות מס' 1 ו-2, מודות בכתב ההגנה המתוקן מטעמן במועד ונסיבות התאונה, ואילו הנתבעת מס' 3 מכחישה קיום התאונה בכתב ההגנה המתוקן, ברם זו האחרונה זנחה טענה זו בסיכומיה. משמע הנתבעות אינן מכחישות את עצם התרחשות התאונה, כפי שתוארה ע"י התובע בכתב תביעתו ובתצהיריו. מעמד הנתבעת מס' 2: לפי גירסת התובע, הנתבעת מס' 2 הינה הבעלים של העמותה, ובתור שכזו חוק הספורט חל עליה, משמע שהיא התרשלה כשביטחה את התובע בביטוח תאונות אישיות שאין בו כדי לכסות את נזקיו הממשיים. ב"כ הנתבעת מס' 2 התייחס לטענה זו בסיכומיו, לטענתו העמותה הינה תאגיד משפטי עצמאי לכל דבר ועניין, והשתתפות העירייה במימון פעילות העמותה הוא הקשר היחידי בין שתי הנתבעות, ועל כן אין להטיל עליה כל חובות או זכויות בוודאי שלא אחריות בגינו. היא מוסיפה כי העירייה היא רשות מקומית ואינה נופלת בגדר גורם ספורטיבי, כהגדרת חוק הספורט, משמע - חוק הספורט לא חל עליה. סעיף 7 לחוק הספורט קובע בהאי לישנא: "ביטוח (א) אגודת ספורט, ארגון ספורט, התאחדות ואיגוד יבטחו את הספורטאים הנוטלים חלק בתחרויות ספורט המאורגנות בידם או מטעמם. (ב) השר רשאי לקבוע בתקנות, לאחר התייעצות בממונה על הביטוח במשרד האוצר ובארגוני הספורט, את סכומי הביטוח המזעריים ואת פרטי הביטוח, לענף ספורט, כולו או מקצתו". אגודת ספורט, ארגון ספורט, התאחדות ואיגוד מוגדרים בסעיף ההגדרות - סעיף 1 לחוק הספורט. נשאלת השאלה, האם הנתבעת מס' 2 הינה בגדר "ארגון ספורט" המאגד בתוכו אגודות ספורט העוסקות בענפי ספורט שונים. התובע לא הניח תשתית עובדתית לקביעה שכזו, ואין זכר לכך בתצהירו. לא זו אף זו, התובע מודה בכתב תביעתו כי הנתבעת מס' 2 הינה רשות מקומית ובזמנים הרלוונטיים לתביעה היתה הבעלים של הנתבעת מס' 1. הנתבעת מס' 2 טענה בסעיף 2(ב) להגנתה כי אין חוק הספורט חל עליה כרשות מקומית, ולמרות כך, התובע לא עמל כדי להניח את התשתית העובדתית והראייתית כדי שייקבע שהנתבעת מס' 2 היא ארגון ספורט. ולכן, משלא הוכחה הטענה - דינה להידחות. משנדחתה טענת התובע, שיש לראות בנתבעת מס' 2 כ-"ארגון ספורט", ברי כי סעיף 7 לחוק הספורט אינו חל עליה ולכן, דין התביעה נגדה להידחות. אחריות הנתבעת מס' 1: התובע טען כי הנתבעת מס' 1 התרשלה משביטחה אותו בביטוח תאונות אישיות בהיקף נמוך מכפי שסבר, וכי היה עליה ליידעו או את אימו לגבי סכומי הביטוח ו/או להעביר אליו העתק הפוליסה. הנתבעת טוענת כי לא היתה כל התרשלות מצידה בעריכת הפוליסה. לטענתה, הסכומים המזעריים שבתקנות הביטוח נועדו לשקף רף סביר תחתון, ואגודות יכולות לסמוך על שיעורי הביטוח שנקבעו בתקנות ואין לצפות מהן שיגדילו את הסכומים. בעניין זה הן מפנות את בית המשפט לת.א. 51/93 (מחוזי חיפה) פטרוציו רדו נ. בית"ר נהריה, אשר בוטל בע"א 2695/98 מרכז הספורט הארצי בית"ר נ' פטריציו, וכן ת.א. (שלום טבריה) 1970/98 קייקוב אלינור נ' אגודת הספורט הפועל עמק הירדן ואח'. בת.א. 51/93 הנ"ל, כב' השופט אריאל - בגישה חדשנית ומעניינת - קבע בזו הלשון: ""סכומי הביטוח המזעריים" על פי סעיף 7(ב) בהם מחוייב איגוד או ארגון ספורט, פוטרים אותו מהענישה על פי סעיף 15, אולם אין בהם כשלעצמם למלא את מלוא חובת הביטוח המוטלת על האיגוד בסעיף 7(א). חובה זו עומדת על רגליה שלה, ובחינתה תיעשה על פי מבחני הסבירות". בערעור לבית המשפט העליון (ע"א 2695/98) על פסק דינו הנ"ל של כב' השופט אריאל, בוטל פסק הדין לאור הבעייתיות שבו וגישתו האמורה נדחתה על ידי בית המשפט העליון. צודקת הנתבעת כי גישתו של כב' השופט אריאל, בת.א. 51/93 הנ"ל, התואמת את גישתו של ב"כ התובע בענייננו, לא אומצה על ידי בית המשפט העליון בטרם התקנת התקנות, ועל אחת כמה וכמה אין לאמצה לאחר התקנתן. לדעתי, בהיעדר הסכם מיוחד בין השחקן לקבוצה, תצא הקבוצה ידי חובתה שבחוק הספורט באם תרכוש עבור השחקן ביטוח העומד בתנאים שנקבעו בחוק הספורט והתקנות שהותקנו על פיו, ובמקרה כזה אין לקבוע שקיימת רשלנות אוטומטית משלא עשתה לשיפור תנאי הביטוח. לא מן הנמנע ששחקן פלוני יוכיח שלאור הנתונים הספורטיביים האישיים שלו, כל קבוצה סבירה היתה מבטחת אותו בביטוח יקר ובסכומי ביטוח משמעותיים, כך שקבוצה שהתנהגה שלא כפי שקבוצה סבירה היתה נוהגת בנסיבות העניין, ייתכן והתרשלה, ברם לא זה המקרה שבפנינו, משום, כאמור, התובע לא דאג להביא ראיות בנדון דא. יוצא, איפוא, כי דין טענתו זו של התובע להידחות. באשר לטענת התובע כי הנתבעת מס' 1 התרשלה משלא הודיעה ו/או הסבירה לו ולשחקנים האחרים את היקף הכיסוי הביטוחי בהתאם לפוליסה, טוענת הנתבעת כי טענה זו נטענה לראשונה ע"י התובע בתצהיריו ובהמשך בסיכומיו, ואין לה כל זכר בכתב התביעה ועל כן מהווה שינוי חזית ומבקשת מבית המשפט להתעלם ממנה. התובע טוען, בסעיפים 2 ו-3 לסיכומי התשובה שלו מיום 14/3/04, כי טענה זו נטענה על ידו בסעיף 24 לכתב התביעה המתוקן, ואין זו בגדר הרחבת חזית. לטענתו, במידה וקיימת הרחבת חזית ומאחר ולא נשמעו עדויות בתיק, הינה הרחבה מותרת ומתבקשת בנסיבות העניין. טענה זו של התובע אין בידי לקבלה. קודם כל, בכתבי התביעה כולם, אין סעיף 24!!. בנוסף, עיון בכתבי התביעה מלמד כי אכן הטענה האמורה לא נטענה במסגרת כתבי התביעה והיא הועלתה לראשונה בשלב התצהירים והסיכומים ומשלא נטענה טענה זו בכתב התביעה, אין לטעון אותה בסיכומים. על כן, דין טענה זו להידחות בהיותה הרחבת חזית אסורה, הרי ההסדר הדיוני שהושג הושג על פי הנתונים שבכתבי הטענות ועל פי המחלוקות שעולות מהם, כך שהתרת העלאת טענות חדשות בשלב זה של הדיון תיתן בידי התובע יתרון דיוני ומהותי לא צודק, על פני הנתבעות. מסקנתי איפוא, שהתובע לא הוכיח כי הנתבעות מס' 1 ו-2 התרשלו כשביטחו אותו בביטוח לתאונות אישיות ויש לדחות את טענתו לעניין חבותן של הנתבעות, משלא יידעוהו את פרטי הביטוח ולא העבירו לו העתק מהפוליסה בהיותה טענה החורגת מהטענות שבכתב התביעה. התובע גם לא הביא ראיה כלשהי בדבר "מהו ביטוח ראוי", ראיה שהינה בגדר עניין הטעון הוכחה - מעין הוכחת הנהוג והמקובל. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעות מס' 1 ו-2, ומחייב את התובע לשלם לכל אחת מהנתבעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך -.3,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק. אחריות הנתבעת מס' 3: התובע היה מבוטל על פי פוליסת ביטוח תאונות אישות, שהעתקה צורף לכתבי הטענות. אין מחלוקת כי הביטוח נעשה על פי הסכומים שנקבעו בתקנות הספורט (ביטוח), תשנ"ה-1994. כל מה שנשאר לעשות הוא חישוב אריתמטי פשוט בהתאם לפוליסה ולרשימה. על פי הוראות הפוליסה, נכותו של המבוטח תיקבע ע"י רופא מטעם המבטח. במקרה שלפנינו לא הגישה הנתבעת מס' 3 חוו"ד מטעמה, וזאת לאור הסכמת הצדדים על מינוי מומחה מטעם בית המשפט וכי חוות הדעת מטעמו תהיה המחייבת. פרופ' סודרי מונה כמומחה מטעם בית המשפט וכפי שציינתי קודם, קבע בחוות דעתו כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה, אף שקבע כי הנכויות הזמניות של התובע היו כלהלן: 100% - מיום 24/12/99 ועד ליום 28/2/00 - סה"כ 66 יום. 50% - מיום 1/3/00 ועד ליום 30/4/00 - סה"כ 61 יום. 20% - מיום 1/5/00 ועד ליום 30/6/00 - סה"כ 61 יום. 10% - מיום 1/7/00 ועד ליום 31/8/00 - סה"כ 61 יום. את שאלת הזכאות לפיצוי וסכום הפיצוי בוחנים בהתאם לתנאי הפוליסה, שם נקבע כי יש לפצות את התובע בגין שלושה ראשי נזק: בגין אי כושר זמני מלא, אי כושר זמני חלקי העולה על 25%, והוצאות רפואיות אחרות. בעת קרות התאונה היה התובע בן 18 שנים, הפוליסה מתייחסת לגיל המבוטח בעת קרות מקרה הביטוח, ולא בהתאם לגילוי ביום הפיצוי, הווה אומר, יש לערוך את חישוב תגמולי הביטוח לפי "מבוטח שגילו צעיר מעשרים שנה", כלשון הפוליסה. אי כושר זמני מלא: כאמור לעיל, קבע פרופ' סודרי כי התובע שהה בתקופת אי כושר מלא במשך 66 ימים. בהתאם לפוליסה התגמולים ישולמו החל מהיום ה-11 שלאחר קרות האובדן הזמני של כושר העבודה (עמ' 2 לרשימת הפוליסה). דהיינו, זכאי התובע לפיצוי בגין 56 ימים של אי כושר, שהם 8 שבועות X הפיצוי בגין אובדן כושר עבודה למשך שבוע שהינו -.147 ₪, עם הצמדה להיום שווה ל-.157 ₪. יוצא איפוא כי הפיצוי בגין אי כושר זמני מלא שווה ל-.1,256 ₪. -.157 ₪ X 8 = -.1,256 ₪. אי כושר זמני חלקי: הפוליסה קובעת כי הפיצויים עקב אי כושר זמני חלקי ישולמו למבוטח רק כששיעור הנכות הזמנית החלקית עולה על 25%. שם נקבע כי יש לפצות את התובע/המבוטח פיצויים שבועיים בסכום המתקבל מהכפלת שיעור אי הכושר החלקי עם סכום הפיצוי המשתלם על פי הפוליסה בגין אי כושר מלא זמני לעבודה. מאחר ונכותו הזמנית של התובע הינה בשיעור 50% למשך 61 יום (שהם 8.7 שבועות), בהתאם לקביעת פרופ' סודרי כאמור לעיל, יש לפצות את התובע בגין תקופת אי כושר זמני חלקי בסך של -.683 ₪ = 50% X 8.7 שבועות X157 ₪. הוצאות רפואיות: התובע טען להוצאות רפואיות בסך -.7,150 ₪, דא עקא שהוא לא צירף אף קבלה להוכחת הוצאות רפואיות כאמור, ומשלא הוכיח את טענתו, יוצא שדינה דחיה, בהיות ראש נזק זה נזק מיוחד הטעון הוכחה. אשר על כן, סך כל הסכומים לעיל הינו -.1,939 ₪, ומשלא נפסק סכום כלשהו בגין הוצאות רפואיות יוצא שאין לנכות השתתפות עצמית נוספת מלבד ניכוי אותם 11 ימים כמפורט לעיל. סיכום: אשר על כן, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעות מס' 1 ו-2, ומחייב את התובע לשלם לכל אחת מהן סך של -.3,000 ₪ ומע"מ כחוק, בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, סכומים אשר ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. מאידך, אני מקבל את התביעה כנגד הנתבעת מס' 3 ומחייב אותה לשלם לתובע סך -.1,939 ₪, בתוספת -.500 ₪, כולל מע"מ, בגין שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. אני פוטר את הצדדים מתשלום כל יתרת אגרה בתיק.משפט תעבורהכדורגלדיני ספורטנהיגה ללא ביטוחביטוח ספורט