1. התובעת חברה בע"מ העוסקת בשירותי הסעות ותיירות. בעלי המניות היחידים בחברה והמנהלים שלה הם בני הזוג עופר ומרסל טל. התובעת, הגישה תביעה זו לקבלת תגמולי ביטוח עקב גניבת רכב מסוג פוקסווגן קומבי טרנספורטר מ.ר. 07-336-33 להלן: "הרכב" בתאריך 8.11.96, שהיה מבוטח אצל הנתבעת וזאת לאחר שהנתבעת דחתה את התביעה לתשלום תגמולי הביטוח. בין הנתבעת לבין עופר טל סוכם שהוא יעבור בדיקת פוליגרף וזאת לאחר שהנתבעת חשדה במעורבותו בגניבת הרכב. הוסכם כי תוצאות הבדיקה תהיינה קבילות כראיה בביהמ"ש אך לא כראיה יחידה ומכרעת. התובעת טענה שבדיקת הפוליגרף, שמצאה את גרסתו של עופר טל שקרית, אינה קבילה כראייה. בהחלט מיום 21/3/2001, קבע בית המשפט כי בדיקת הפוליגרף עוברת את מבחן הקבילות ומשקלה יקבע במסגרת הראיות הכלליות. 2. הנתבעת כפרה בטענות התובע וטענה כי התובעת לא הוכיחה כי ארע מקרה ביטוח. כמו כן חלוקים הצדדים בשאלת היקף התגמולים המגיעים כתגמולי ביטוח וסכומי התביעה האחרים. 3. נשמעו עדויות. לאחר ששקלתי את חומר הראיות ומכלול טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי. תחילה, לעניין נטל ההוכחה; ההלכה הינה כפי שנקבעה בע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מז(5),661 ובע"א 391/81 אורית וייסנר נ' אריה בע"מ פ"ד מז (1),837. עולה מההלכה כי ישנן גישות שונות לעניין הנטל המוטל על כל אחד מהצדדים בתביעות עפ"י חוזי ביטוח. ירון אליאס בספרו "דיני ביטוח" (עמ' 465) סבור כי ניתן להבחין בשלוש גישות העולות מפסקי הדין הנ"ל, העוסקות בעניין נטל הראיה במקרים של גרימת מקרה ביטוח במתכוון ע"י המבוטח: "לפי גישה אחת (השופט שמגר), על המבטח להוכיח כי מקרה הביטוח נגרם במתכוון. לפי הגישה ההפוכה (השופט גולדברג), על המבוטח מוטל הנטל לשכנע כי אינו מעורב במקרה הביטוח. ואילו לפי גישת הביניים (השופטת נתניהו), ההכרעה תלויה בסוג הביטוח: בביטוח מפני פריצה גניבה ושוד, אירועים הנגרמים מטבעם במעשה מכוון בידי אדם, על המבוטח מוטל הנטל לשכנע כי ידו לא הייתה מעורבת בקרות מקרה הביטוח. בביטוחים אחרים כגון ביטוח כל הסיכונים בו מקרה הביטוח הוא עצם האובדן, או ביטוח אש בו מקרה הביטוח יכול להיות תוצאה של סיבות רבות ומגוונות, די למבוטח להוכיח כי נגרמו לו נזק או אובדן. לא עליו הנטל לשלול אפשרות שהנזק נגרם על ידיו במכוון" עממדתו של המחבר הינה כי ההלכה היא כגישתה של השופטת נתניהו. גישה המבוססת על כלליו של המשפט המקובל. עוד יש לציין בהקשר זה, כי השוני בין הגישות הנ"ל הוא פעוט וזאת מכיוון שגם השופטים האחרים הסבורים שעל המבוטח מוטל הנטל להוכיח שלא הוא גרם למקרה הביטוח במתכוון, גורסים כי הנטל המוטל עליו אינו כבד משקל. בפרשת וייסנר נאמר ע"י השופטת נתניהו לעניין הנטל המוטל על התובע: "די לו למבוטח להוכיח את העובדות הנחזות ולשלול בעדותו כי ידו הייתה באירוען, כדי שחובת הבאת הראיות תעבור אל המבטחת. המבטחת היא שתתקשה בדרך כלל, מטבע הדברים להוכיח אחרת" השופט גולדברג הסכים עם האמור, בעניין משקל נטל הראייה וכתב: "מה יהיה על מבוטח לעשות במקרים כאלה? הוא יצטרך לעלות בעצמו על דוכן העדים או להעיד אחרים כי מקרה הביטוח אירע מבלי שהוא גרם לו בזדון. סיכומו של דבר על המבוטח להוכיח הן את היסוד החיובי (קרות מקרה הביטוח) והן את היסוד השלילי (שהוא לא גרם למקרה הביטוח בכוונה). על מנת להוכיח את היסוד השלילי, די שהמבוטח ישלול בעדותו או ע"י עדות של אחרים את מעורבותו בקרות מקרה הביטוח כדי להעביר את חובת הבאת הראיות אל המבטחת, שתצטרך להביא ראיות שישללו את גרסתו של המבוטח, או שתציג גירסה אחרת נוגדת. 4. ומן הכלל אל הפרט; במקרה שבפני, נחה דעתי מחומר הראיות כי התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה והוכיחה הן את היסוד החיובי והן את היסוד השלילי לקרות הארוע הביטוחי. התובעת התלוננה במשטרה שהרכב נגנב ולא נמצא. שני מנהליה של התובעת הצהירו והעידו שהרכב נגנב ושהם לא היו מעורבים בגניבתו. די בכך כדי להרים את נטל השכנוע ולהעביר את נטל הבאת הראיות אל הנתבעת, שמחובתה היה הביא ראיות שיפריכו את גירסת התובעת. הנתבעת מסתמכת בעיקר על תוצאות בדיקת הפוליגרף ואתייחס להלן לעניין זה. ממצאי בדיקת הפוליגרף: 5. בין הצדדים נחתמו שני הסכמים העוסקים בבדיקת הפוליגרף וקבילותה כראייה בביהמ"ש. בהסכם מיום 8/6/1997 נקבע: "בדיקת הפוליגרף לא תשמש כראיה מכרעת סופית ויחידה בבית משפט במקרה של קיום הליכים בבית משפט". בהסכם מיום /17/6/1997 נקבע: "הצדדים מסכימים כי תוצאות בדיקת הפוליגרף יהוו ראיה בבית משפט". התובעת טענה שההסכם המאוחר יותר לא נחתם כדין ואינו תקף. נראה כי אין צורך להכריע במחלוקת זו, שכן אני מקבל את טענת התובעת כי הסכמת הצדדים היתה כי תוצאות בדיקת הפוליגרף תהיינה קבילות לשמש כראיה, אך לא כראיה יחידה סופית ומכרעת. הכלל הוא כי מבטח המבקש לייחס לתוצאות בדיקת הפוליגרף משקל מכריע נדרש להקפיד על ניסוח כתב ההסכמה (ראה ע"א(חי') 437/89 עבאסי נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"מ נב(2)339 וכן ראה ספרו של ירון אליאס בעמוד 683). במקרה שבפני לא רק שלא הוסכם במפורש בין הצדדים שבדיקת הפוליגרף תשמש בתור ראייה מכרעת אלא ההפך הוא הנכון והוסכם במפורש (בהסכם הראשון) כי בדיקת הפוליגרף לא תשמש כראיה מכרעת סופית ויחידה בבית משפט. גם אם ההסכם המאוחר, בו הוסכם שתוצאות בדיקת הפוליגרף "יהוו ראיה" בבית משפט, לא נאמר בו דבר אודות היותם "ראיה מכרעת". עם זאת לא קיבלתי את טענת התובעת כי תוצאות הבדיקה שגויות. התובעת טענה כי הבודק לא לקח בחשבון את התקיימותם של הליכים פליליים ואזרחיים, העוסקים בביום גניבת רכב, כנגד אביו של הנבדק ואף לא לקח בחשבון את השפעת ההליכים הנ"ל על הנבדק ועל תוצאות הבדיקה . לעומתה נטען ע"י הנתבעת כי בהתחשב באמינותו ובמומחיותו של הבודק, המסקנה המתבקשת שתוצאות הבדיקה אמינות. לא מצאתי ממש בטענות התובעת. הבודק בחקירתו הנגדית טען שהעובדה שלא לקח בחשבון את ההליכים שהתנהלו נגד אביו של הנבדק לא צריכה להשפיע על תוצאות הבדיקה. הבודק, שמומחיותו לא הוטלה בספק, נתן הסברים אודות דרך התנהלות הבדיקה.התובעת מנגד לא הביאה חוות דעת של מומחה שתגבה את טענותיה או תסתור את חוות דעתו של הבודק. סיכומו של דבר אני קובע כי בדיקת הפוליגרף יש לה משקל ראייתי במסגרת ראיות הנתבעת ויש לשקול את תוצאות הבדיקה ביחד עם מכלל שאר הראיות. אלא שלטעמי, כפי שאבהיר בהמשך, אין בראיה זו כדי לדחות את התובענה. כאמור בהסכם בין הצדדים נקבע כי, תוצאות בדיקת הפוליגרף לא ישמשו כראייה יחידה סופית ומכרעת בבית המשפט. האם הוכח כי אירע מקרה הביטוח: 6. כאמור, נטל השכנוע מוטל על התובעת ועליה להוכיח הן שהתקיים מקרה הביטוח והן שהיא לא הייתה מעורבת בו. כפי שציינתי לעיל, נחה דעתי כי נטל זה הורם כדרוש במשפט אזרחי, דהיינו בשיעור של למעלה מ-50%. מנהלי התובעת התלוננו במשטרה אודות גניבת הרכב ואף הצהירו והעידו שהרכב נגנב ושהם לא היו מעורבים בגניבתו.. השופטת נתניהו בפס"ד וייסנר לעיל, בעניין נטלי ההוכחה בתביעות שעניינן ביטוח: "די לו למבוטח להוכיח את העובדות הנחזות ולשלול בעדותו כי ידו הייתה באירוען, כדי שחובת הבאת הראיות תעבור אל המבטחת" האם מידת ההוכחה הנדרשת מהמבוטח כדי לעמוד בנטל הראייה גבוה מהרגיל? נראה שלא: "הפסיקה קבעה כי אין מקום ליצור מידת הוכחה שלישית, בין המידה האזרחית (מאזן ההסתברויות) ובין המידה הפלילית (מעבר לכל ספק סביר, וכי די לו למבטח בהטיית מאזן ההסתברות לטובת גרסתו. ברם, משקלן של הראיות הנדרשות הוא פועל יוצא של חומרת הטענות. מבטח הטוען כי המבוטח ביצע מעשה פלילי, נדרש אפוא, לתמוך טענה זאת בראיות בעלות משקל ניכר..." (ראה ספרו דן ירון אליאס עמוד 468 ופסה"ד בעניין זיקרי הנזכר שם). יש לזכור כי במקרה של גניבת רכב אין ראיות פיזיות כמו במקרה של פריצה. לפיכך יש לקבל במקרה זה את האמור בתצהירים, העדויות והתלונה במשטרה כגירסה מצד התובעת. בהעדר גירסה נוגדת, יש לקבוע כי התובעת הרימה את נטל השכנוע. מכאן ואילך נטל הראייה, כפי שנקבע בפרשת וויסנר, עובר אל כתפי הנתבעת שצריכה להביא ראיות שיסתרו ויקעקעו את גרסת התובעת. הנתבעת לא עמדה בנטל זה ולא הצליחה לסתור את הגירסה העובדתית של התובעת. אנמק מסקנתי זו; הנתבעת טוענת שהסיבות לדחיית התביעה הם ממצאי החקירה שערך החוקר הפרטי מטעמה ותוצאות בדיקת הפוליגרף, אשר אוששו את מסקנות החוקר ולפיהם מדובר באירוע מבוים. כמו כן טוענת הנתבעת שעדותו של מנהל התובעת מר עופר טל, שלא זכר פרטים מהותיים רבים, אינה אמינה. דא עקא, בתצהירו נ/5 בו מפרט החוקר, איסק פרידמן, את הממצאים שמצא בחקירתו, הוא אינו מצהיר שלפי הערכתו הגניבה בוימה ע"י התובעת, אלא כי לדעתו, יש מעבר של מכוניות בין מנהלי התובעת לבין בני משפחתם והחברה שבבעלותם. החוקר מתאר את ההיסטוריה הענפה של תביעות הביטוח שהגישו מנהלי התובעת ובני משפחתם בגין גניבות רכב, אך כאמור אינו מגיע למסקנה שהמקרה בו עסקינן מבוים. אפשרות זו כלל אינה נזכרת בתצהירו. מנהל מטעם הנתבעת, מר לוי, טוען בתצהירו נ/8 כי בעקבות דו"ח החקירה עלו חששות כבדים בנוגע למקרה הביטוח ולכן נדחתה התביעה ומנהל התובעת נשלח לבדיקת פוליגרף, שמצאה את גרסתו שקרית. סבורני כי טענות הנתבעת בעניין העברת הרכבים והקשר שבין התובעת לבין החברה שבבעלות הוריו של מנהל התובעת, כמו גם טענותיה בעניין ההיסטוריה הענפה של גניבות רכב אצל האחרונים, הינן כלליות ואין בכוחן להוות ראיה לעניין הוכחת היסוד השלילי אותו ביקשה הנתבעת להוכיח. ייתכן וההיסטוריה הנ"ל יכולה לעורר חשד מסוים אך אין בכוחו של חשד זה משום הוכחה כי הגניבה בוימה ע"י התובעת או מי מטעמה. בטענותיה של הנתבעת העוסקות באמינותו של העד עופר טל, לא מצאתי ממש. נכון שישנם פרטים רבים שהעד אינו זוכר, אך חקירתו הנגדית לא סתרה את עדותו הראשית, מה עוד שגם עדותה של אשתו, הגב' מרסל טל, (עמ' 10) לא סתרה את עדותו. מכאן שגירסת התובעת כעולה מתצהירי עדי התובעת ת/3 ו-ת/1 לא נסתרה. התלבטתי בנוגע למשקל הראיה דו"ח הפוליגרף נ/4 אולם לאחר שחזרתי ועיינתי בממצאים ובח.נ של מר הורוביץ (עמ' 12-19), הגם שקבעתי כי ביצע את עבודתו נאמנה וכי המסמך קביל כראיה, נראה כי כריכת כל השאלות ביחד והקביעה כי בתשובות הנבדק ל"שאלות הרלבנטיות" אובחנו תגובות המצביעות על אמירת שקר, ואם נוסיף לכך את העדר ההתייחסות בדו"ח לכל אותן חשדות במישור הפלילי והאזרחי שהתנהלו כנגד אביו של עופר טל, (ת.פ. שנסגר ותביעה אזרחית שנדחתה) , היה בכל אלה כדי לגרוע באופן משמעותי ממשקלו של המסמך וסבורני כי אין בו ממצא חד משמעי בעל משקל נגד שיגרום לדחיית התובענה וזאת על אף התוצאה (שבנ/4). סיכומו של דבר הוכח להנחת דעתי כי הרכב נשוא הדיון נגנב וכי על הנתבעת לשלם לתובעת תגמולים עפ"י הפוליסה. גובה התגמולים: 7. קיימת מחלוקת בין הצדדים לעניין שווי הרכב שנגנב. התובעת הסתמכה על מחירון לוי יצחק, טוענת ששווי הרכב כולל התוספות שבו, היה בזמן הגניבה כ- 82,640 ₪. הנתבעת הגישה חוו"ד מטעמה נ/7 בה הסתמך השמאי גם הוא על מחירון לוי יצחק וקבע את ששווי הרכב בתוספת 2% בגין קומבי (שלפי חוו"ד זו זאת התוספת היחידה) ולאחר ניכוי המע"מ (מכיוון שהתובעת היא חברה המורשית על פי דין לקזז את המע"מ) וניכוי 10% מכיוון שהרכב מהווה אוטובוס ציבורי זעיר, היה 56,493 ₪. שקלתי את טענות הצדדים ונראה כי בעניין זה יש לקבל את גירסת הנתבעת אשר הוכחה באמצעות חוות דעת של שמאי מטעמה, מבלי שהתובעת סתרה חוו"ד זו באמצעות חוו"ד אחרת. לפיכך אני קובע כי שווי הרכב עובר לגניבתו היה 56,493 ₪. עלות שכירת רכב חלופי: 8. התובעת טענה לרכיב נזק נוסף והוא שכירת רכב חלופי. לטענתה, עקב הפרת חוזה הביטוח על ידי הנתבעת ועל מנת להקטין את נזקיה, היא שכרה רכב חלופי למשך 6 חודשים, בעלות של 30,419 ₪. הנתבעת לעומת זאת, טוענת שהפוליסה מכסה את שווי הרכב בלבד ולא נזקים כגון עלות שכירת רכב חלופי ולכן יש לדחות את התביעה בגין ראש נזק זה. כמו כן טוענת הנתבעת שהתובעת, שהשתמשה ברכבים מהשכרה גם לצורך התפעול השוטף, לא הוכיחה את הקשר הסיבתי שבין שכירת הרכב לבין אירוע הגניבה הנטען. הנתבעת טוענת שהתובעת שהציגה אסמכתאות בגין שכירת כלי רכב שונים לתקופות ממושכות, לא הציגה ראיות בעניין היקף התקשרותה עם חברת ההשכרה, על מנת שיהיה ניתן לבחון את סבירות גרסתה ככל שהיא נוגעת לגניבת הרכב נשוא הדיון. העד עופר טל, העיד בח.נ. שהחברה הייתה משתמשת ברכבים מושכרים מחברת אוויס בכל פעם שהתעורר צורך או התעוררה בעיה. התובעת הציגה קבלות בגין שכירת רכב עבור התקופות : שבין תאריך 27/12/1996 לבין תאריך 26/1/1997. בין התאריך 26/1/1997 לבין תאריך 25/2/1997. בין תאריך 25/2/1997 לבין תאריך 27/3/1997. בין תאריך 27/3/1997 לבין תאריך 26/4/1997. בין תאריך 26/4/1997 לבין תאריך 2/5/1997. סה"כ החזיקה התובעת ברכב שכור ברציפות, בין התאריכים 27/12/1996 (כחודש וחצי לאחר גניבת הרכב, שנגנב ב- 8/11/1996) ל- 2/5/1997, כלומר במשך 4 חודשים ומס' ימים. הכלל הוא כי נזק בגין העבר יש להוכיח בעין. על המבוטח מוטל הנטל להוכיח את שיעור הנזק. ברע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה נ' אהרון מוריאנו . פ"ד מח(4), 70 נאמר: "הניזוק מבקש שיפוי עבור נזק. עליו להוכיח בראיות את שיעור הנזק. בהיעדר ראיות באשר לשיעור הנזק, עלול הניזוק לצאת וידיו על ראשו. השלב הראשון הינו קביעת האחריות. השלב השני הינו קביעת שיעור הנזק. רק עמידה בשני השלבים תקנה את השיפוי הביטוחי". בשים לב לעובדה שהתובעת שכרה את הרכב לראשונה יותר מחודש וחצי לאחר הגניבה, וקיים קושי ראייתי ללהוכיח כי תקופות שכירת הרכב הנ"ל כולם הינם במסגרת תחליף לרכב שנגנב, צד אחד וכן עפ"י עקרון של הקטנת הנזק שאילולא שכרה רכב חלופי והיתה תובעת נזקים עקיפים בגין הפסד הכנסות מאידך, סבורני כי יש לפצות את התובעת בעניין זה באופן גלובלי. הסכום שנראה לי הוא סך של 20,000 להיום. 9. אשר על כן הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הנקובים בסעיפים 7 ו-8 בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום8.11.96 לגבי סעיף 7 ותוספת ריבית והצמדה לגבי סעיף 8, מהיום ועד התשלום המלא ובפועל. כן אני מחייב את הנתבעת בהוצאות המנשפט ובשכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בצירוף מע"מ. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום י' בחשון, תשס"ה (25 באוקטובר 2004). יעקב וגנר, שופט רכבגניבת רכבביטוח גניבת רכב