1. התובעת הגישה לבית הדין תביעה לתשלום גמלת סיעוד בעין, בשל אי זמינותם של שירותי סיעוד, כאמור בסעיף 225(ג) לחוק ביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן -החוק), מדצמבר 2000 ועד כשנה לאחר מכן, כאשר חודש תשלום הגמלה לתובעת. 2. בפסק דין מיום 10.7.01 נדחתה תביעתה זו של התובעת, ונקבע כי: ”בנסיבות אלה, ומאחר שאף בבית-הדין עמד מר כצנלסון על דרישותיו, ואימת בכך את טענת הנתבע, כי הוא מסרב לקבל את שירותי הסיעוד הניתנים לה (צ"ל לתובעת ד.פ.) באופן בלתי סביר, לא נותר לנו אלא לדחות את התביעה. התובעת זכאית לקבל שירותי סיעוד בשיעור של 150% על כן שב בית הדין ומציע לבנה של התובעת, כפי שנעשה אף במהלך הדיונים, לאפשר לנתבע להעניק לתובעת את הגמלה עפ"י התנאים הקבועים בחוק. כמו כן, מציעים אנו כי ייעשה מאמץ נוסף על ידי הנתבע להגיע להסדר עם בנה של התובעת, כך שהתובעת תוכל לקבל את הטיפול שלו היא זכאית, על אף הקשיים שמערים הבן. כמו כן, על הנתבע ליתן כל החלטה המתקבלת בעניינה של התובעת בכתב ובצידה נימוקים“ 3. התובעת ערערה על פסק הדין הנ"ל, וביום 14.11.02 ניתן פסק דין בבית הדין הארצי לעבודה הקובע כי: ”במהלך הדיון בערעור התברר, כי ישנם מסמכים עליהם הסתמך ב"כ המשיב במהלך הדיון בפני בית הדין קמא, אך אלו לא הוגשו לבית הדין, ולפיכך בנה של המערערת, המייצג אותה בתיק זה, ואינו עורך דין, לא יכול היה להתייחס אליהם. משכך, קובעים אנו שיש להחזיר את התיק לבית הדין קמא כדי לאפשר למערערת להתייחס למסמכים ולשם שמיעת ראיות נוספות, ככל שיידרש בהליך“ בעקבות פסק הדין הנ"ל התקיימו שתי ישיבות שבהן נשמעו ראיות הצדדים, ולאחר מכן הגישו ב"כ הצדדים את סיכומיהם. 4. ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו, כפי שהן עולות מחומר הראיות: א. התובעת זכאית לגמלת סיעוד בשיעור של 150%. לפיכך נשלחה אליה מטפלת מטעם חברת סיעוד. ב. מלכתחילה הגיע התיק לחברת הסיעוד עם מטפל שמצאה המשפחה, והחברה שילמה את שכרו (עדות עדת הנתבע הגב' בן הרוש מחברת "בבית" ע' 6 ש' 24-27, פרוטוקול מיום 3.3.03). ג. המטפל מר יוסף בוקסר טיפל בתובע בחודש 7/99. ד. לאחר מכן טיפלה בתובעת הגב' טיטיאנה גולדשטיין, שגם היא הובאה ע"י המשפחה, במשך 5 חודשים (עדות גב' בן הרוש ע' 7 ש' 1-4, פרוטוקול מיום 3.3.03). ה. ביום 1.3.00 הצהירה הגב' חנה כצנלסון כי היא מטפלת בתובעת (נ/4). ו. ב-10.7.00 פנה בנה של התובעת אל הנתבע וביקש לשלם את הגמלה לו עצמו, מאחר שחברה הסיעוד אינה מסוגלת לתת שירות כנדרש בשעות הלילה ובשעות מוקדמות בבוקר, ו"משום כך כל העבודה בטיפול והשגחה נעשה על ידי, שלא משאיר זמן לשום עבודה אחרת" (נ/6). ז. בשלהי שנת 2000 ובראשית שנת 2001 פנתה מנהלת סניף חברת הסיעוד בירושלים, הגב' בן הרוש, לרכזת הוועדה לחוק הסיעוד פעמים אחדות והודיעה כי אינה מצליחה להיפגש עם מי שמטפלת בתובעת, וכי היחסים עם בנה של התובעת הגיעו למבוי סתום, ועל כן מוחזר עניינה של התובעת לוועדה (נ/1 - נ/3, נ/7, נ/8). 5. טענתו של מר כצנלסון, בנה של התובעת, הינה כי התובעת זכאית לגמלת סיעוד בעין, בשל אי זמינות שירותי סיעוד כאמור בסעיף 225(ג) לחוק. לטענתו חברת הסיעוד לא שלחה לתובעת מטפל בכל השנים שהיתה זכאית לשירותי סיעוד, ומנהלת חברת הסיעוד לא ביקרה מעולם אצל התובעת בשעות עבודתם של המטפלים, ולאחר מכן בעקבות מתיחות שנוצרה בין החברה לבין בנה של התובעת, ניתקה החברה מגע, ולא נעשה כל ניסיון לשלוח אל התובעת מטפל אחר. 6. יש לדחות מכל וכל טענות אלה. מחומר הראיות שהוצג לפנינו מצטיירת תמונה שונה לחלוטין, על פיה משפחת התובעת לא ביקשה כלל מחברת הסיעוד לשלוח אליה מטפלים, ונעשה ניסיון על ידי בנה של התובעת לקבל לידיו את גמלת הסיעוד, תוך הסתרת מידע מהנתבע ומחברת הסיעוד. 7. מלכתחילה העדיפה משפחת התובעת למצוא מטפלת בכוחות עצמה. הדבר עולה בבירור הן מעדותו של מר כצנלסון (ע'2) והן מעדותה של הגב' בן הרוש, כמפורט בסעיף 4 לעיל. על כן אין כל בסיס לטענת התובעת כי חברת הסיעוד לא שלחה לה ולו מטפל אחד, בכל השנים שהיתה זכאית לגמלה (סעיף 23 לסיכומי התובעת). מחומר הראיות עולה עוד כי משפחת התובעת ביקשה תחילה כי המטפלת תטפל בתובעת רק בשעות הבוקר המוקדמות או בשעות הערב המאוחרות (סעיף 4.ו' לעיל), ואח"כ כי המטפלת תטפל בה רק בשבתות (עדות מר כצנלסון ע' 3 ש' 29-26, ע' 2 ש' 28-27). לחברת הסיעוד נאמר כי זה רצון המשפחה, "כי הם רוצים להתאוורר בשבת" (ע' 7 ש' 27). בדיון המוקדם שהתקיים בבית הדין ביום 9.7.01, ובו הוצע לבנה של התובעת לקבל שירותי סיעוד במשך השבוע כנהוג וכמקובל, אמר מר כצנלסון כי: ”אני לא יכול לעבוד בימים רגילים בימי חול כי זה צריך עבודה מלאה. בשבת אני יכול גם לעבוד כמטפל בשבת כי אנו צריכים כסף“(ע' 2 ש' 11-12). גם במכתבו של מר כצנלסון אל הנתבע מיום 10.7.00 נכתב כי הוא עצמו מטפל באימו, וכי הוא מבקש שהגמלה תשולם לידיו (נ/6). ואולם בעדותו בבית הדין ניתן הסבר אחר לבקשה למתן את שירותי הסיעוד דווקא בשבת: ”המטפלת שהיתה אחרי הגבר היא היתה צריכה ללכת לצבא, וצריך מהצבא אישור כדי לעבוד, והיא לא יכלה לעבוד, רק בשבתות, ואני ביקשתי שיתנו לה אישור לעבוד רק בשבתות, והם אמרו שזה לא אפשרי לפי החוק והם לא יכולים לבקר בשבתות“ (ע' 2 ש' 21-24, וראו גם נ/8). גרסאותיו השונות של מר כצנלסון מערערות את אמינותו. לא זו אף זו. במהלך הדיון בבית הדין ביום 3.3.03 התברר, כי אותה מטפלת שהתגייסה לצבא אינה אלא בתו של מר כצנלסון, נכדתה של התובעת. התובעת מתגוררת יחד עם משפחת כצנלסון. דבר זה לא נאמר לחברת הסיעוד או לנתבע (ראו עדותה של הגב' בן הרוש ע' 8 ש' 1-4, פרוטוקול מיום 3.3.03), ובטופס שמילאה בתו של מר כצנלסון, הגב' חנה כצנלסון, הצהירה זו האחרונה כי: ”אין קרבת משפחה מכל סוג שהוא ביני ובין הזקן הנ"ל“ (נ/4 חלק א'). גם בעדותו בבית הדין לא אמר מר כצנלסון דבר באשר לזהותה של "המטפלת" (ע' 2-3), והדבר התברר רק בעקבות שאלה ישירה שהופנתה אליו. גרסאותיו השונות של מר כצנלסון והעובדה שהסתיר מחברת הסיעוד ומהנתבע את זהותה של המטפלת, שהינה נכדתה של התובעת המתגוררת עימה, מבססים את טענת הנתבע כי מטרתו של מר כצנלסון היתה לקבל את שווי גמלת הסיעוד בכסף לעצמו (סעיף 3.א לסיכומים). כך עולה אף מעדותה של הגב' אוכרמן (ע' 2 ש' 6-16, פרוטוקול מיום 6.7.03). 8. הנתבע, באמצעות חברת הסיעוד פעל כנדרש, הלך לקראת משפחת התובעת ואיפשר לה לקחת מטפלים לתובעת בעצמה, מאחר ששעות הטיפול שנדרשו היו בלתי שגרתיות (ע' 9 ש' 21-23, פרוטוקול מיום 3.3.03). תשלום הגמלה לא הופסק אלא לאחר שהגב' בן הרוש ביקרה בבית התובעת ביקרה פעמים רבות, ולא פגשה את המטפלת אף לא באחד מן הביקורים (ע' 8 ש' 14-17, פרוטוקול מיום 3.3.03), ולאחר שבקשות חוזרות ונשנות מבנה של התובעת לפגוש את המטפלת לא נענו (נ/1 - נ/3), וגם בקשת חברת הסיעוד כי המטפלת תסור למשרדם לא נענתה (ע' 7 ש' 10-13, פרוטוקול מיום 3.3.03, נ/2). משכך, לא התאפשר לחברת הסיעוד לפקח על עבודת המטפלת כנדרש. הגב' בן הרוש הסבירה כי לא ניתן לאשר שירותי סיעוד רק בשבתות, משום שמדובר במקרה סיעודי, והתובעת זקוקה לטיפול בכל ימות השבוע, כמו כן הדבר אינו מאפשר לחברה לפקח על עבודת המטפלת (ע' 7 ש' 18-25, פרוטוקול מיום 3.3.03). חוסר ההגיון שבדרישה זו ברור מאליו, שהרי לא ניתן להעניק טיפול הולם לקשישה סיעודית בשיעור של 150% פעם אחת בשבוע בלבד, ודרישה מעין זו הינה בלתי מתקבלת על הדעת. כמו כן אין לדרוש מחברת הסיעוד לבצע ביקורת על עבודת המטפלת בשבת. מן האמור לעיל עולה כי הגב' בן הרוש נהגה כדין כאשר דיווחה לוועדה לחוק הסיעוד כי אינה יכולה לספק שירותי סיעוד לתובעת, ולפיכך נהג הנתבע כדין, בנסיבות העניין, כאשר הפסיק את תשלום הגמלה לתובעת. זאת, בהעדר אפשרות לפקח על עבודת המטפלת, ובהעדר שיתוף פעולה עם בני המשפחה, ובשל הצגת דרישות בלתי סבירות. מכל מקום, אין מדובר בענייננו במקרה הנכנס לגדרו של סעיף 225(ג) רישא לחוק. בעניין סעיף זה נפסק כי: ”אין לראות בבן זוג של המבוטח "שירות זמין". שירותי הסיעוד הזמינים ניתנים לזכאי כעזרה נוספת לזו של בן משפחה המטפל בו. התשלום לזכאי במקרים שבהם אין שירותים זמינים, מיועד לכך שהזכאי ימצא בעצמו את השירותים, בתשלום לאדם זר, ולא כתוספת להכנסתו הכספית של הזכאי ובן זוגו, או כפיצוי של אי העזרות באותם שירותים“ (דב"ע תשן/138-0 המל"ל - שייביס, פד"ע כב 152). דברים אלה יפים, בשינויים המחוייבים, גם לענייננו. יתר על כן, יש להחיל על המקרה הנדון לפנינו את הסיפא של אותו סעיף, הקובע כי: ”היו שירותי סיעוד זמינים אך הזכאי סירב לקבלם ללא סיבה סבירה, יראו כאילו שירותי הסיעוד סופקו לו“ מכל האמור לעיל עולה כי דין התביעה להידחות. מאחר שהתובעת הינה קשישה סיעודית, ולא ברור אם היתה מודעת להעלמת המידע שנעשתה על ידי בנה, אין צו להוצאות. ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים. ניתן היום א' אדר, תשס"ד (23 פברואר, 2004) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. נציגת עובדיםגב' אלרון ד. פרוז'ינין - שופטתאב"ד סיעוד