רשלנות מקצועית של עורך דין מזונות זוהי תביעה נזיקית בעילה של רשלנות מקצועית כנגד פרקליט שייצג את התובעת בעניין מזונותיה.   ואלה העובדות הנדרשות לעניין:   1. בהתאם להסכם גירושין ומזונות שנכרת ביום 13/9/84 בין התובעת לבין בעלה (לשעבר) אליהו X (להלן: " הבעל") ואושר על ידי בית המשפט המחוזי בת"א - יפו (להלן: "הסכם הגירושין") התחייב הבעל לשלם לתובעת סך של 7,000 ₪ לחודש, כל עוד היא בחיים (להלן: "סכום המזונות"). סכום המזונות הוצמד למדד המחירים לצרכן ועודכן מידי שלושה חודשים.   2. הבעל לא קיים התחייבותו ובמהלך השנים מאז כריתת הסכם הגירושין נקטה נגדו התובעת בהליכי הוצאה לפועל, אשר לא נשאו פרי.   3. בעקבות תביעה שהגיש הבעל בחודש נובמבר 1998, להקטנת סכום המזונות, פנתה התובעת לנתבע, פרקליט המתמחה בדיני מעמד אישי, לטפל בהגנתה כנגד התביעה האמורה. במקביל, ביקשה התובעת מהנתבע שיפעל בשמה בהליכי הוצאה לפועל לגביית סכום המזונות אשר הגיע באותה עת לחוב של מאות אלפי שקלים.   הנתבע הגיש כתב הגנה בשם התובעת, הגיש תגובה לבקשת הבעל בלשכת ההוצאה לפועל, לעיכוב ההליכים לגביית חוב המזונות וכן הגיש בקשה להוצאת פקודת מאסר בגין חוב זה.   המחלוקת וטענות הצדדים:   א. לטענת התובעת לא הגיש הנתבע, בגדר הליכי ההוצאה לפועל, בקשה לעיכוב יציאה מן הארץ כנגד הבעל. כתוצאה מכך, לטענתה, יצא הבעל מהארץ ולא שב, עד שאילץ אותה, באמצעי כפייה וסחטנות, לחתום ביום 15/599 על הסכם מזונות חדש, לפיו נאלצה לוותר על חובות העבר ולהסתפק בסכום מזונות צנוע בסך 500 ₪ (להלן: "הסכם המזונות השני"). הסכם זה אושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה חרף התנגדותו של הנתבע, אשר הובעה בדיון שהתקיים ביום 5/5/99 ועל סמך הצהרת התובעת כי היא מודעת לתוכן ההסכם ומסכימה לאמור בו (ראה פרוטוקול הדיון, נספח 6 לכתב התביעה).   תביעת התובעת היא, איפוא, לפצותה על הנזקים שנגרמו לה בגין כך שהנתבע לא הוציא נגד הבעל צו עיכוב יציאה מן הארץ, מחדל רשלני אותו היא מייחסת לנתבע והיא מבקשת פיצוי בגובה חוב המזונות עליו היא ויתרה. מטעמי חסרון כיס לתשלום האגרה העמידה התובעת את תביעתה על סך של 350,000 ₪.   ב. לטענת הנתבע, שאלת הגשת בקשה לעיכוב יציאה מן הארץ הועלתה על ידו בישיבה הראשונה שהתקיימה בינו לבין התובעת, כשהגיעה למשרדו לטיפול בענייניה המשפטיים. לגירסתו, הוא עורר את השאלה האם התובעת מבקשת להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ, אך היא השיבה כי אין צורך בכך הן משום שנושים אחרים כבר עשו זאת והן משום שאין סכנה שהבעל יברח מהארץ הואיל והוא קשור לשתי בנותיו ולאביו הזקן. הנתבע גורס עוד, כי התובעת כנראה ביקשה להמנע מהוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד הבעל על מנת לא להחריף את היחסים עימו ולא להעמיד נגדה את בנותיה, שתמכו בבעל.   ד י ו ן:   יש לדחות את התביעה הן מטעמים עובדתיים הואיל וגירסת הנתבע עדיפה ומקובלת עלי והן מטעמים משפטיים ואפרט:   1. לצורך קבלת צו עיכוב יציאה מן הארץ, גם כשהיא מוגשת בגדר הליכי הוצאה לפועל של נושה כנגד החייב יש לשקול חלופות פחות חמורות ממתן צו עיכוב יציאה מן הארץ על מנת להבטיח את תשלום המזונות (בג"צ 3914/92 לב נגד ביה"ד הרבני, מ"ח(2), 491). יש להוכיח כי החייב עומד לעזוב את הארץ ובכך לסכל את הליך מימוש החוב, או להכביד על ביצועו. לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, לא ימהר ראש ההוצאה לפועל לאסור על החייב לצאת מן הארץ וישקול במערכת האיזונים שנקבעה בפסיקה אם הוצאת הצו היא הכרחית וגוברת על העקרון החוקתי בדבר הזכות לצאת מהארץ בחופשיות (ראה גם בר"ע 7208/93 ויסגלס נ' ויסגלס מ"ח (4), 529).   מהעובדות שהונחו בפני אין כלל בטחון כי ראש ההוצאה לפועל היה נעתר לבקשה להוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ בהנחה, כמובן, שהתובעת היתה תומכת בקשתה בתצהיר אמת. בהתאם לתעודת משרד הפנים (מוצג נ/2) מסתבר, כי הבעל נהג לצאת ולהכנס את הארץ במהלך התקופה שהתובעת נקטה נגדו, באופן עצמאי, בהליכי ההוצאה לפועל לגביית חוב המזונות. החל משנת 1990 ועד חודש אוגוסט 2001 רשומות שמונה יציאות וכניסות מהארץ. יוצא - איפוא - כי התובעת היתה מנועה מלטעון, באמצעות הנתבע, כי הבעל מתכוון לעזוב את הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת באופן שעלול להכביד או לסכל את גביית חוב המזונות.   התובעת היתה מודעת לנסיעותיו התכופות של הבעל לחו"ל וכי הוא נוהג לחזור, שכן המדובר בשגרת חיים. וכך היא כותבת לבית המשפט, מוצג נ/1:   "... הוא בן אדם פזרן, שאוהב לחיות ברמת חיים גבוהה, התחתן 3 פעמים בחתונות מפוארות, נוסע לחו"ל ולא משלם התחיבויות שלו..."   לא זאת, כי אם אף זו, באותו מכתב נ/1 מציינת התובעת, כי הבעל נוהג לצרף לנסיעותיו את הבנות המשותפות, כך שאין כל סיכון של העלמות מהארץ גם לגרסתה:   "... אפשר לבדוק בדרכון שלו כמה פעמים נסע לחו"ל לקנדה ואירופה וגם לקח את בתו הקטנה פעמיים בכל קיץ לפני שנתיים ולפני שנה לקנדה..."   בחקירתה הנגדית הודתה התובעת, כי במהלך השנים, לפני שפנתה לנתבע, כשנעשו נסיונות על ידה לגביית חוב המזונות באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, היא לא חששה שהבעל יברח מהארץ. וכך היא מעידה:   "ש.: ב-97 את ידעת שהוא נסע לחו"ל? ת.: נכון. הוא לקח את הבת שלי וידעתי שהוא יחזור. לא חששתי שיברח עם הבת".   התובעת לא הראתה מה השתנה בהתנהגות הבעל מאז שנת 1997 ועד שפנתה אל הנתבע בחודש נובמבר 1998, המצדיק מתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגדו. במשך כשמונה שנים היא ניהלה תיק הוצאה לפועל כנגד הבעל, החוב בו תפח למאות אלפי שקלים ולא היה לה חשש ובסיס להגשת בקשה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ. ביום שפנתה לנתבע בקשר לתביעת הבעל להקטנת סכום המזונות לא קרה שום דבר מיוחד המצדיק הגשת בקשה לעיכוב יציאה מן הארץ.   ההיפך, ניתן לומר כי בעל שחוב המזונות שלו עולה כדי מאות אלפי שקלים ומבקש להעלם מהארץ לא יגיש תביעה להפחתת סכום המזונות. תביעה זו מלמדת, כי אכן אין לבעל כוונה כלשהי לברוח מהארץ, הוא קשור למשפחתו, מבקש לנהל חייו בארץ ולהפחית מסכום המזונות.   אם כל העובדות האמורות היו נפרשות בפני ראש ההוצאה לפועל, אין ספק שלא היה נעתר לבקשה להוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ ואני מניחה שאין התובעת מזמינה את ביהמ"ש לקבוע כי הוא מצפה מפרקליט להסתיר מעיני ראש ההוצאה לפועל עובדות רלוונטיות.   מן הטעם הזה בלבד ראוי לדחות את תביעת התובעת.   הלכה היא, כי בית המשפט לא ישקול שיקולים אחרים מאלה ששקל הפרקליט, נגדו טוענים לרשלנות מקצועית, אם השיקולים ששקל היו רלוונטיים, אם הוא העמיד נכונה נגד עיניו את העובדות והמצב המשפטי, גם אם בדיעבד מסתבר ששגה. הגם שבמקרה זה, כאמור לעיל, לא שגה הנתבע ואני דוחה את טענת התובעת כי "אוטומטית" היה על הפרקליט להגיש בקשה לעיכוב יציאה מן הארץ, הרי שהוא שקל השיקולים הרלוונטיים לענין; הנתבע הבין מהתובעת כי הגשת הבקשה כאמור תחריף היחסים בינה לבין הבעל ובינה ובין הבנות ועל כן, כשהמדובר בעניני מעמד אישי ובמשפחה, אם כי פרודה, האמורה לחיות בשלום איש עם רעהו, לא היה מקום להוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ. בענין זה גרסת הנתבע מהימנה עלי והיא אף נתמכת בעדות עד התביעה אהוד אשר, ידידה של התובעת, וכך מעיד הנתבע:   "ש.: מגיעה אליך גברת עם חובות שבעלה לא משלם. ת.: לכן התעקשתי איתה ואמרתי ושאלתי אם צריך להוציא צו עיכוב יציאה ולחצתי להוציא עיכוב יציאה מהארץ והגברת לא רצתה בשום פנים ואופן להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ נגדו. כפי שאמר לי אהוד אשר לא צריך לעשות דברים מיותרים כדי לא להחריף את היחסים". (עמ' 18 לפרוטוקול)   ובהמשך:   "... הוא אמר (אהוד) את המילים האלה, מה שהכרחי היה לפי דבריו זה פקודת מאסר..." (עמ' 19 לפרוטוקול) וכן:   "עמדת שניהם היתה שהכרחי הוא פקודת מאסר ולא צו עיכוב יציאה משום שהוא לא יעזוב את הבנות המשותפות ולא את אביו הזקן והחולה ושיש נגדו עיכובי יציאה מגורמים אחרים". (עמ' 19 לפרוטוקול)   מששקל הפרקליט את כל השיקולים באופן עניני; מצד אחד קיים חוב גדול, מצד שני מדובר בתיק מעמד אישי והתובעת חוששת מהחרפת יחסים, שכן בעלה נוהג לצאת ולהכנס את הארץ לא יהיה זה נכון וצודק כי לאחר מעשה ביהמ"ש יאמר כי מערכת השיקולים הנכונה שנשקלה על ידי עורך הדין מהווה משום מעשה רשלני. יש לבחון את התנהגותו של עורך הדין במעמד שהתובעת וידידה, אהוד אשר, היו במשרדו והניחו בפניו את העובדות הרלוונטיות ולא בחכמה שלאחר מעשה.   גרסת הנתבע על כי התובעת וידידה דיברו עימו על הוצאת פקודת מאסר כהליך אפקטיבי לגבית החוב נתמכת בעדותו של אהוד אשר, אשר הובא לעדות מטעם התובעת:   "... אמרנו לו שמגיע לה מזונות והוא לא משלם לה ורק בפקודת מעצר זה ילך איתו". (עמ' 11 לפרוטוקול)   מכלל הן אתה שומע לאו; הואיל ולבעל לא היתה כל כוונה לברוח מהארץ, הרי שאמת בדברי הנתבע, כי התובעת ביקשה שלא להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ אלא רק פקודת מאסר. גרסת הנתבע על כי בפגישה עם התובעת לובנה השאלה האם יש מקום להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד הבעל, נתמכת בעדותה של עו"ד ורד אורון, אשר עבדה כפרקליטה במשרדו של הנתבע בשנת 1998. עו"ד אורון העידה, ועדותה מקובלת עלי, כי לאחר שהבעל עזב את הארץ היא השתתפה בישיבה בה נכחו התובעת, אהוד אשר והנתבע, בה הוכיח הנתבע את התובעת על כך שסרבה להצעה לנקוט בהליך צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד הבעל, והנתבעת ואשר הנהנו לאות הסכמה. באופן תמוה לקה אהוד אשר בשכחה בכל שנאמר בפגישה האמורה עם עו"ד אורון (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 3, 4). עדותו בחקירה הראשית על כי בישיבה הראשונה שהוסכם שכרו של הנתבע, הודיע הנתבע כי יוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ (עמ' 11 לפרוטוקול) התבררה כעדות שאינה אמת. הסתבר כי עד זה כלל לא נכח בישיבה הראשונה שהתקיימה בין התובע ובין הנתבעת (עמ' 14 לפרוטוקול).   אני דוחה את גרסת התובעת על כי סמכה על הנתבע וכי לא דובר עימה כלל בישיבה הראשונה על שאלת הוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ. עדותה התגלתה כעדות מפוקפקת, התאפיינה בחוסר זכרון סלקטיבי ונסיון כושל להעמיד עצמה כבורה וכמי שאינה מבינה בהליכי הוצאה לפועל.   אשר על כן, אני קובעת כי במהלך הישיבה הראשונה שהתקיימה בין התובעת לבין הנתבע הציע האחרון להגיש בקשה לעיכוב יציאה מן הארץ התובעת סרבה מנימוקים שפורטו לעיל, הנתבע שקל את השיקולים הרלוונטיים ומצא כי לא יגיש הבקשה חרף רצונה. התנהגותו היתה התנהגות של עורך דין מקצועי שעשה עבודתו כראוי.   למעלה מן הצורך יוער כי גם לאחר שהתובעת חתמה על הסכם המזונות השני, ולאחר שהבעל חזר לארץ, יכולה היתה לנקוט בהליך של ביטול ההסכם מחמת אילוץ וכפיה (לענין זה ראה ע"א 1569/93, יוסי מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, מ"ח(5) 705).   התובעת נמנעה מעשות כן, ועל כן אין לה להלין אלא על עצמה. יש יסוד יותר מסביר שהסכם הפשרה היה מבוטל מחמת אילוץ והתובעת היתה יכולה לחזור ולנקוט בהליכי הוצאה לפועל על פי הסכם הגרושין. התובעת לא עשתה, על כן, לצמצום נזקיה.   מן הטעמים האמורים לעיל אני דוחה את התביעה. הערותיו של פרקליט הנתבע בראשית סיכומיו על כי התובעת בסיכומיה שרבבה עובדות רבות שלא הוכחו, היו במקומן ותופעה זו ראויה לגינוי.   אני מחייבת התובעת לשלם לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ בצירוף מס ערך מוסף, ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.   רשלנות מקצועיתרשלנותעורך דיןמזונות