1. מהות התביעה: א. תביעה זו הינה לסילוק ידם של הנתבעים ממרתף הבניין [להלן: "המרתף"], ברח' ועידת קטוביץ 40 בתל-אביב, הידוע כגוש 6212 חלקות 1062 ו - 1063 [להלן: "הנכס"]. המקרקעין מוסדרים כמפורט בנסחי רישום מקרקעין ת/4 ות/5. ב. בתחילת הדיון המשפטי הוגשה בתיק זה לבית המשפט בקשה למחיקה ודחיית התביעה על הסף. בית המשפט נעתר לבקשה זו, ובתאריך 04.01.99 דחה את התביעה בגין השתק עילה עקב פסקי הדין בתיק אזרחי 21222/75, ובע"א 128/80 המהווים מעשה בית דין לעניין עילת התביעה, וחייב את התובעים בהוצאות בסך -.3,000 ₪. ג. התובעים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב [ע"א 1354/99], ובתאריך 14.06.99 החליט ביהמ"ש המחוזי בהסכמת הצדדים כי פסק הדין של בית המשפט קמא יתבטל ללא צו להוצאות, וכי הצדדים יחזרו לבית משפט השלום לצורך הבאת ראיותיהם, תוך שמירה על טענותיהם לרבות טענות מעשה בית דין, טענות התיישנות, שיהוי וכו'. כמו כן נקבע כי ההוצאות ששולמו לא יוחזרו באותה עת, וגורלן יוכרע במסגרת פסק הדין שיינתן. ד. פסק דין זה מתייחס לתביעה לאחר שמיעת הראיות כאמור לעיל. 2. עיקרי המסכת העובדתית: א. התובע הוא אחד מיורשיו של המנוח חיים שראבי [להלן: "המנוח"], ובמסגרת ת.ע. 841/90 ירש את זכויות החכירה של אביו בנכס. ב. בהתאם לנסח רישום המקרקעין הנכס הינו בבעלות קרן קיימת לישראל. ג. הנבעים מחזיקים במרתף. 3. הפלוגתאות בין הצדדים: טיעוני התובעים: א. הנתבעת 1 אשר אין לה כל זכות בנכס, פלשה למחצית מקומת המרתף אשר הינו רכוש משותף של הבניין, ללא הסכמת המנוח או התובע. ב. הנתבע 2 פלש למחצית השנייה מקומת המרתף, והפכה למחסן לשימושו הפרטי, גם זאת ללא רשותו של המנוח או התובע. ג. הפלישות נעשו לפני יותר מ - 20 שנה. טיעוני הנתבעים: א. יש לדחות את התביעה, ולחילופין למחוק אותה על הסף מחמת היותה קנטרנית ו/או טורדנית, ו/או מחמת שיהוי ו/או התיישנות ו/או מעשה בית דין. ב. נתבעת 1 טוענת כי מחצית קומת המרתף שמוחזקת על ידה הינה חלק מדירה מורחבת של חמה המנוח קצב שלום, וכי תוספת זו קיבלה עובר להרחבה שנעשתה ב - 1960 - הסכמת הרחבה לשימוש יחודי על ידי כל בעלי הדירות [ובין מפורשות, בין מכללא , בין בפסיקה, ובין מטעמי שיהוי ומניעות]. ג. נתבע 2 טוען כי מחצית קומת המרתף שמוחזקת על ידו הינה חלק מדירה מורחבת שלו, וכי תוספת זו קיבלה - עובר להרחבה שנעשתה ב- 1960, הסכמת הרחבה ושימוש יחודי על ידי כל בעלי הדירות [בין מפורשות, בין מכללא, בין בשתיקה ובין מטעמי שיהוי ומניעות]. 4. המסכת הדיונית: בתיק נשמעו ראיות: מטעם התובע: עת/1, מר דניאל שר-אבי, נחקר על תצהירו, ת/1. מסמכים של מינהל מקרקעי ישראל סומנו ת/2. מסמכים מתיק העירייה סומנו ת/3. נסח רישום מקרקעין סומן ת/4. נסח רישום מקרקעין סומן ת/5. מטעם הנתבעים: מסמכים מתיק העירייה סומנו נ/1 עה/1 מר רפאל קונפורטי, נחקר על תצהירו , נ/2. עה/2 , מר מרדכי סעד, נחקר על תצהירו, נ/3. עה/3, גב' רוית קונפורטי, נחקרה על תצהירה , נ/4. עה/4, גב' קטי קצב, נחקרה על תצהירה, נ/5. 5. דיון והכרעה: לאור שקראתי את כתבי הטענות, בחנתי את העדויות השונות ואת החומר המשפטי המצוי בתיק, וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות. 6. השתק העילה: א. ניתוח משפטי: סע' 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1964 קובע כהאי לישנא: "מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם. אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כן כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו". המונח "השתק עילה", נגזר ממונח רחב יותר, הוא המונח "מעשה בית דין". "השתק עילה" משמעותו היא, כי מקום שתביעה נידונה והוכרעה על ידי בית המשפט המוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה. המבחן לקביעה, אם קיים מעשה בית-דין, הוא מבחן זהות העילה ולא מבחן זהות הסעד. לעניין "השתק עילה", המבחן הוא רחב, בשל השיקול הקובע שלא מן הדין להטריד את הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה. [אורי גורן סוגיות בסדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית [להלן: "גורן"], עמ' 90 , וראה גם ע"א 246/66 קלוז'נר נ. שמעוני, פ"ד כ"ב[2], 561]. המבחן לקיום זהות עילות התביעה לעניין מעשה - בית-דין, הוא , אם יכול וחייב היה התובע לרכז את כל טענותיו הנוגעות למעשה, שבגינו הוא תובע בתובענה אחת. אם התשובה לכך היא חיובית, קיים השתק עילה. אם העילה כבר נידונה בהליך קודם, הרי היא נבלעה בפסק הדין ואיננה קיימת עוד. מכאן, שהתובע מושתק מלעורר אותה מחדש בהליך אחר. אם זכה התובע בתביעתו - העילה הובלעה בפסק הדין. נדחתה התביעה - מהווה פסק הדין מחסום בפני תביעה נוספת. [גורן, לעיל, עמ' 91]. "הכלל בדבר השתק עילה קובע, כי בית המשפט לא ייזקק לתביעה נוספת בין בעלי- דין או חליפיהם מקום שתביעה קודמת בין אותם בעלי דין, המבוססת על אותה עילה, נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית המשפט מוסמך. הלכה זו תחול גם מקום שאין מדובר במי שהיה שותף להליך הראשון, אך הוא בעל זיקת עניין לדיון הקודם או שהוא חליפו של מי שהיה בעל הדין". [ע"א 2360/99 בחר נ' גינר בניין ופיתוח , פ"ד מ"ה[4], 18]. הכלל בדבר מעשה בית דין קשור לכלל האוסר פיצול הסעדים, אם לא ניתן היתר לפיצול סעדים, התביעה הראשונה מהווה "מעשה בית-דין". אם ניתן היתר כזה, הכלל של "מעשה בית דין" אינו נכנס לתוקפו". [ע"א 615/84 אברהם מרקוביץ חברה לבניין בע"מ נ' סתם, פ"ד מ,ב[1], 541]. ב. דיון ומסקנות: מפסקי הדין בתיק אזרחי 21222/75 וע"א 128/80 שנדחה, עולה, כי לא ניתן בהם היתר לפיצול סעדים, ועל כן פסקי הדין מהווים "מעשה בית דין". עילת התביעה בהליכים לעיל, היתה זכויות החכירה של המנוח בנכס. בסעיף 6 לפסק הדין של השופט אלוני בת.א. 21222/75 [המסומן כנספח א' לנ/2]. קובע השופט אלוני כי: "כאמור בסעיף 6 לכתב ההגנה, אין הנתבעות 1 ו - 6 מתנגדות למתן כל סעד שיראה לבית המשפט הנכבד לנכון ובלבד שיהווה מעשה בית דין לגבי תביעות הדדיות בין כל בעלי הדין". בסעיף 9 לפסק הדין לעיל קובע השופט אלוני כי: "מעניין לציין כי הנתבע קצב כבר "הצליח" בעבר לקחת לעצמו בבית זה מה שאינו מגיע לו, בכך שבנה במקלט דירה המשמשת את בנו". [הדגשות אינן במקור - א.ג.] מדברים אלה ניתן ללמוד כי עובדת היותם של הנתבעים במרתף הנכס היתה ידועה כבר בדיון לעיל, ונדונה על ידי השופט אלוני , ללא מתן סעד בעניינה. כיוון שהתובע המנוח זכה אז בתביעתו - העילה הובלעה בפסק הדין. אין ספק, כי התביעה במקרה דנן, העוסקת בזכויותיו של התובע ושל שכניו במרתפו של הנכס, מבוססת על אותה עילת תביעה כמו שהיתה בהליכים לעיל [זכות החכירה של הנתבע בנכס] , וכי היתה צריכה להיות מוגשת כחלק מאותה תביעה כבר אז, וזאת מאחר ועובדת היותם של הנתבעים במרתף, היתה ידועה עוד מראשית שנות החמישים ועובדה זו אינה מוכחשת על ידי התובעים. אין מחלוקת על כך, כי התובע במקרה דנן הוא חליפו של התובע המנוח בתביעה המקורית, וכי הנתבע 2 במקרה דנן, הוא הנתבע 3 בתביעה המקורית. הנתבעת 1 במקרה דנן, היא כלתו של הנתבע 1 בתביעה המקורית, מר שלום קצב, ובעלת זיקת עניין לתביעה המקורית, בהיותה דיירת במרתף. לסיכום: לאור כל זאת, יש לדחות את התביעה בגין השתק עילה. 7. התיישנות: סע' 159 [ב] לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 קובע כהאי לישנא: "חוק ההתיישנות. תש"י-1958 , לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים,אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכח התיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחולת חוק זה". במקרה דנן, מדובר כאמור, במקרקעין מוסדרים. הנתבעים לא הוכיחו כי עילת התביעה התיישנה לפני תחולת חוק המקרקעין - 1 בינואר 1970, ולפיכך אני דוחה טענה זו. 8. שיהוי: א. ניתוח משפטי: סע' 27 לחוק ההתיישנות קובע כהאי לישנא: "אין חוק זה בא לפגוע בתקנות ההתיישנות הקבועה לעניין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה; ואין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי". אשר על כן לפי חוק ההתיישנות עצמו אין בטענות התיישנות כדי לדחות טענת שיהוי. יחד עם זאת ובשל העובדה, כי חוק ההתיישנות הוא החוק הרלוונטי לקביעת התקפות בתביעה בין איש לרעהו ולגבי תובע ה"יושן על זכויותיו", אין להיזקק לטענת השיהוי כדבר שבשגרה "ויש לנהוג משנה זהירות בקבלתה של טענות שיהוי" [ע"א 410/87 רבקה ליברמן ז"ל ואח' נ. לא ה יונגר, פ"ד מ"ה[3], 749 [להלן: "פסק דין ליברמן"]. השופט ג'. בך בפסק דין ליברמן קבע כי: "מה הן איפוא הנסיבות המצדיקות קבלת טענת שינוי למרות שלא תמה תקופת ההתיישנות? אפשר לשקול טענה כזו בחיוב בנסיבות שבהן ניתן ללמוד מהתנהגותו של התובע כי ויתר או מחל על זכותו או בנסיבות שבהן בשל שיהוי בהגשת התביעה שינו צד או צד שלישי את מצבם לרעה.... או כאשר השיהוי נעשה בחוסר תום לב.... בכל המקרים הללו לא עצם חלוף הזמן כשלעצמו הוא המצדיק דחיית תביעה אלא דבר מה נוסף שמתווסף לחלוף הזמן או שנובע ממנו באופן ברור". ב. דיון ומסקנות: במקרה דנן, חלפו כאמור, כ - 50 שנה מרגע כניסתם של הנתבעים או מי שהם מהווים חליפיהם למרתף ועד להגשת תביעה זו. תקופה זו מהווה פרק זמן ארוך במיוחד מרגע היווצרות העילה ועד להגשת התביעה. בנוסף לכך ניתן ללמוד מהתנהגותם של התובע ואחיו המנוח, אשר לא העלו טענה זו בת.א. 21222/75 ולא במשך 18 שנה שלאחר מתן פסק דין שהזכיר את כניסת הנתבעים למרתף. על אף שידעו עליה, כי ויתרו או מחלו על זכותם. לסיכום: לאור כל זאת אני קובע כי התגבשו המרכיבים היוצרים את טענת השיהוי. ולכן, כפי שקבעתי בסעיף 6 לעיל, יש לדחות את התביעה בגין השתק עילה. גם אילו לא הייתי דוחה את התביעה בגין עילה זו, הרי שהייתי דוחה אותה בגין טענת השיהוי. 8. הוצאות: סכום הוצאות להלן הוא בנוסף להוצאות אשר נפסקו בתיק זה במסגרת הבקשה לדחיית התביעה והוצאות הנ"ל לא יוחזרו. 9. לאור כל האמור לעיל, התוצאה היא כדלקמן: א. אני דוחה את התביעה. ב. אני מחייב את התובע לשלם לנתבעים סך של -.15,000 ₪. סכום זה כולל הוצאות משפט, שכ"ט עו"ד ומע"מ, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל. ניתן היום י"ד בתמוז, תשס"ג (14 ביולי 2003) בהעדר הצדדים המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים מותר לפרסום מיום 15.07.03 אשר גולדין, שופט סג"נ מקרקעיןמקרקעין מוסדריםהסדר קרקעותהתיישנות