תביעה של עובד לתשלום בונוסים

התביעה בתיק זה הוגשה בגין תשלומי בונוס שלא שולמו לתובע בסכום של 184,740 ₪. כמו כן נתבע תשלום בגין 5 ימי הבראה בסכום של 2,500 ₪. בכתב התביעה מציין התובע כי הינו עובד מנוסה במכירת וארגון שרותי נסיעות ותיירות ביולי 97 נחתם בינו לבין הנתבעת 1 הסכם העסקה לפיו יועסק החל מ 3.7.96 בנתבעת. כחלק מתנאי שכרו נקבע שיקבל בונוס בשיעור 4.5% ממחזור המכירות של לקוחות חדשים שהוא יביא לחברה וזאת מעבר למשכורתו. התשלום של הבונוס מידי 6 חודשים עבור 6 חודשים שקדמו למועד. התובע קיבל תשלומים על חשבון הבונוס בינואר 97 ובאפריל 97, אך התברר לו כי לא קיבל את מלוא התשלומים בגין הלקוחות שהביא לנתבעת ולכן הוא תובע את היתרה. התובע הגיש את התביעה נגד הנתבעת 2 בטענה כי היתה המנהלת ובעלת שליטה בנתבעת 1 וחתמה כערבה להתחייבויות בשם הנתבעת 1. בכתב ההגנה נטען כי לבית הדין לעבודה אין סמכות כנגד הנתבעת 2 שמעולם לא היתה מעסיקתו של התובע. מעבר לכך נטען כי התובע הוא זה שהיה חייב לגבות את התשלומים מהלקוחות שהובאו על ידו ובמקביל הוא זה שהיה מחוייב בתשלום שלא נגבה מלקוחותיו. נוכח התחשבנות זו לא רק שהתובע אינו זכאי לתשלומים מהנתבעת, אלא שהוא זה שחייב כספים לנתבעת. מעבר לכך נטען כי התובע גנב כספים שלקוחות הנתבעת שילמו תוך שנתן הנחות ללקוחות מסויימים ללא ידיעת הנתבעת וללא רשותה. התובע חייב גם תשלומים בגין נסיעות שביצע יחד עם חבריו על חשבון הנתבעת. עוד נטען כי בחודש האחרון לעבודתו כאשר מנהלי הנתבעת לא היו בארץ, הפנה התובע לקוחות למשרד מתחרה, לשם עבר בעצמו עם סיום עבודתו. התובע לא עבד שנה ולכן לא קמה לו זכאות לדמי הבראה. בתביעה שכנגד דרשה הנתבעת החזר הסכומים שהתובע גבה ולא העביר לנתבעת, בסך 34,471 ₪. כן סכומי הנחות שנתן על דעת עצמו בסך 53,662 ₪, סכום כרטיסי הנסיעה של התובע לחו"ל בסך 10,855 ₪ וסכום נוסף בגין כרטיס שרכש לחבר, בסך 3,245 ₪, סכום של 520 ₪ בגין חופשה שקיבל ביתר והחזר הוצאות בית משפט בגין תביעות שנאלצה התובעת שכנגד להגיש כנגד לקוחות בסך 3,500 ₪ וכן נטען כי התובע העביר לקוחות למשרד מתחרה וחייב בפיצוי הנתבעת בגין גניבת לקוחות. בכתב התשובה הכחיש הנתבע שכנגד טענות לגבי חבותו לשאת בתשלומי לקוחות שלא שילמו את מלוא חובם לתובעת שכנגד וטען כי מכר כרטיסים ללקוחות מתוקף היותו עובד התובעת שכנגד. עוד טען כי בעקבות תלונה שהוגשה במשטרה ע"י הנתבעת 2 זומן לחקירה ולבסוף חזרה בה הנתבעת 2 מהתלונה. הנתבע שכנגד טען כי שילם עבור נסיעותיו הפרטיות לתובעת שכנגד את מלוא העלות כשהתשלום בוצע בדרך של קיזוז מכספים שהגיעו לו וכך שילם גם עבור עלות הכרטיס של חברו. כל יתר הטענות הוכחשו. לטענת התובע הלקוחות שעברו עם סיום עבודתו של הנתבע שכנגד למשרד החדש שאליו עבר הנתבע שכנגד, היו לקוחות שהביא עימו ואשר בחרו להמשיך ולשמור על קשר עבודה עם הנתבע שכנגד. משמצאנו שלא נתקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובע לנתבעת 2 נמחקה התביעה כנגד הנתבעת 2. בהמשך הדיון ביקש התובע מחדש את צירופה של הנתבעת 2. במהלך הדיונים נשמעה עדותם של התובע ושל גב' נילי גולן. להלן החלטתנו: המחלוקת הראשונה שבה עלינו להכריע היא השאלה האם קמה לבית הדין לעבודה סמכות בתביעה, ככל שהיא מתייחסת לנתבעת 2. בכתב התביעה עצמו נטען כי הנתבעת 2 הינה המנהלת של הנתבעת 1 ובעלת מניות בנתבעת וכי התביעה נגדה מוגשת בתיק זה מכח חתימתה על הסכם ההעסקה כערבה למחוייבות הנתבעת 1. כאמור, לאחר שבית הדין הבהיר לצדדים במהלך דיון ההוכחות את ההוראות לעניין סמכותו של בית הדין לעבודה הסכים ב"כ התובע כי התביעה כנגד הנתבעת 2 תמחק וכך הוחלט בראשית הישיבה. בהמשך הוגשה בקשה ע"י ב"כ התובע לצרף את הנתבעת 2 כתובעת נוספת כאשר בתצהיר שצורף לבקשה נטען, שהנתבעת 1 היא חדלת פרעון ולכן גם אם יינתן נגדה פסק דין כתביעת התובע, הרי שהוא לא יוכל לממשו או לחלופין יצטרך להגיש תביעה נוספת כנגד הנתבעת 2 כערבה למחוייבויות הנתבעת 1. ב"כ הנתבעת 1 חזר בפני בית הדין על טענתו כי בית הדין אינו מוסמך לדון בתביעה כנגד מנהלת הנתבעת מכח היותה ערבה והעובדה שהנתבעת 1 היא בתהליך מיזוג, אין לה כל רלוונטיות לשאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד בין התובע לגב' נילי גולן והיא איננה בגדר חליף של המעביד. ב"כ התובע בסיכומיו חוזר פעם נוספת ומבקש לקבוע כי גב' נילי גולן בהיותה מנהלת החברה ובעלת שליטה מלאה בחברה היא החברה עצמה ומשלא הקפידה על הפרדת עניינים בין עסקיה של החברה לענייניה האישיים ואף חתמה כערבה יש להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת 1 ולקבוע כי גב' נילי גולן היתה המעסיקה בפועל של התובע. מעבר לעובדה ששמה של גב' נילי גולן אכן מופיע בכותרת הסכם ההעסקה כצד שלישי להסכם וכמי שחתמה בשם הנתבעת כערבה אישית הדדית שלה, אין במסגרת הראיות כל טענה שיש בה כדי ללמד על עירוב עסקים בין עסקיה האישיים של גב' נילי גולן לבין עסקי הנתבעת 1. הטענה להרמת מסך צריכה היתה להופיע בכתב התביעה או במסגרת בקשה לתיקון כתב התביעה. הבקשה כפי שהוגשה במהלך הדיונים היתה בקשה לצרוף נתבע בנימוק שהנתבעת 1 הינה חדלת פרעון. עובדה זו כשלעצמה אין בה כדי ללמד על עילה של הרמת מסך. הראיות כולן לא ביססו עילה של הרמת מסך. תהליך המיזוג שהתקיים, כפי שהתברר במהלך הדיונים במאי 2001 אינו יכול ללמד על נסיון לעירוב נכסים בהתייחס לתקופת העסקתו של התובע שהשתרעה במהלך השנים 96 ו 97. מכל הטעמים האלה הבקשה לצרוף גב' נילי גולן כנתבעת נוספת דינה להדחות. באשר לתביעה כנגד הנתבעת 1 והסכומים הנתבעים - ב"כ התובע טוען כי עדותו של התובע לגבי הסכומים הנתבעים בסעיפים 5-9 לתצהירו לא נסתרה. גב' גולן צרפה את המסמך נ/2 ובו סמנה בצבע אדום את הלקוחות שלגרסתה הינם לקוחות שהתובע הביא לנתבעת. מכאן לטענת ב"כ התובע עולה שהיא מודה בגרסת התובע באשר לסכומים שנתבעים על ידו בגין אותם לקוחות. ב"כ התובע ביקש גם לקבל את טענת התובע כי שיעור העמלה שנקבעה כעמלת התובע היתה 4.5% מסכומי הנטו של העמלות ולכן אין צורך בכל התחשבנות נוספת כטענת ההגנה. ב"כ הנתבעת היא התובעת שכנגד טען כי כל תביעתו של התובע לתשלום סכומי העמלה מבוססת על טעות, משחישב את סכומי העמלות לפי סכומי נטו בעוד שברור שהמשכורת היתה צריכה להשתלם לאחר גילום המס ותשלומי החובה ואילו העמלות שלגביהן לא נקבע סידור זה היו צריכות להשתלם בסכומי הברוטו. יש לקבל את טענתה של גב' נילי גולן בעדותה כאשר טענה שכל פירוש אחר מביא לפירוש אבסורדי משאם היה מדובר בסכומי נטו היה על הנתבעת לגלם את הסכומים בשיעור של 50%-60% מהעמלה, דהיינו שהיתה צריכה להוסיף על שווי כל כרטיס שהתובע מכר, דבר שהיה מטיל על הנתבעת להוציא כסף מקופתה כדי לממן את העמלות של התובע, דבר שהוא בלתי מתקבל על הדעת. מעבר לכך הדגיש ב"כ הנתבעת כי התובע דרש עמלה עפ"י הדוח שצרף לתצהירו גם בגין לקוחות שלא הוא הביא אותם למשרד הנתבעת אלא היו לקוחות המשרד עוד קודם לכן והפנה להדגשה של גב' גולן בנ/2 בצבע האדום בהתייחס ללקוחות של התובע. הדבר נתמך גם עפ"י תאריך פתיחת הדוקט שמלמד על תיקים שנפתחו קודם לעבודת התובע שכאמור נמשכה 10 חודשים בלבד. התובע גם דרש עמלות בגין לקוחות שלא שילמו את מלוא הסכום בגין כרטיס הנסיעה והשרותים שביקשו ואף שהתובע אישר בחקירתו הנגדית כי אם לקוח לא שילם הוא לא זכאי לעמלה, בפועל טוען ב"כ הנתבעת, כי התובע לא ידע להראות שהלקוחות שבגינם דרש את העמלה אכן שילמו את הסכומים שהתחייבו להם ונימק זאת בטענה כי עזב את המשרד ולא יכול היה לדעת. לעומתו טענה גב' גולן כי היא לא גבתה כל סכום מלקוחות התובע לאחר עזיבתו וכי החובות עומדים על סכום קרוב ל 1,000$. לטענת ב"כ הנתבעת, התובע לא הוכיח את זכאותו לסכומים הנתבעים. לעומת זאת הוכחה גרסת הנתבעת ככל הנוגע לסכומים הנתבעים ועובדת הפרת התחייבותו של התובע כלפיה ולכן היא זכאית לסכומים במסגרת התביעה שכנגד. באשר לתביעה שכנגד - נטען ע"י ב"כ הנתבע שכנגד כי אין כל ראייה לטענות הנתבעת במסגרת התביעה שכנגד כאילו הנתבע שכנגד גנב כספים מתשלומי הלקוחות. באשר לטענה אודות נזקים שהנתבע שכנגד גרם לתובעת שכנגד, בגין הפרת ההסכם הרי שאין כל הוכחה בפני בית הדין בעניין זה ובוודאי שלא הוכח גובה הנזקים. ההסכם בין הצדדים לא קבע תנאי לפיו הנתבע שכנגד מחוייב לכסות מכיסו הפרטי כספים שלא נגבו. התובעת שכנגד לא הביאה ראיות שיש בהן כדי לתמוך את טענתה לעניין חובות הנתבע שכנגד או לעניין הנחות שנתן כביכול ללקוחות. לאור כל זאת ביקש לקבל את תביעת התובע ולדחות את התביעה שכנגד. סבורים אנו כי התשתית הראייתית במסגרת תיק זה לא ביססה, לא את התביעה העיקרית ואף לא את התביעה שכנגד. כאמור התובע החל לעבוד במשרד הנסיעות של הנתבעת ב 3.7.96 לאחר שנחתם הסכם בין הצדדים ב 7 יוני 1996 וסיים העבודה מיוזמתו ב 4.5.97. בכותרת ההסכם צויין גם שמה של גב' נילי גולן שמלכתחילה היתה צד לתביעה אך בהמשך נמחקה מהתביעה לבקשתה ונוכח הטענה כי יחסי עובד-מעביד נכרתו בין התובע לנתבעת בלבד כפי שעולה מלשון ההסכם. לתובע נקבע שכר בצירוף בונוס ממכירות שיבצע ו/או קבלת מלוא הבונוס בסך 184,740 ₪ לטענת התובע היא העילה העיקרית לתביעה זו. הוויכוח בנושא הבונוס הוא האם הלקוחות ברשימת הלקוחות שרכשו כרטיסים מהתובע הינם לקוחות שהתובע הביא לנתבעת או שמא לקוחות של הנתבעת והאם התובע זכאי להשלמת בונוס בגין המכירות או שמא הוא זה שחייב לנתבעת במסגרת התביעה שכנגד תשלום בגין חוב שצבר ולא פרע וכרטיס טיסה שלא שילם תמורתו. נטל ההוכחה לגבי עילות התביעה מוטל על התובע בעוד שבהתייחס לעילות שבתביעה שכנגד, הנטל הוא על הנתבעת. יש לציין שהתובע שהתפטר באפריל 1997 ועזב העבודה בנתבעת ב 14.5.97 לא פנה בכל דרישה בכתב לנתבעת עד הגשת תביעה זו ב 7.4.98 כשנה לאחר סיום יחסי העבודה אף שהנתבעת שלחה לו מכתב דרישה בגין תשלומים שנשאר חייב לטענתה עוד ב 30.6.97. באשר לדמי הבראה: התובע כמי שעבד 10 חודשים בלבד והתפטר אינו זכאי לדמי ההבראה הנתבעים. אין בהסכם ההעסקה התחייבות לתשלום דמי הבראה מעבר להתחייבות לשלם תנאים סוציאליים. ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה לעניין הבראה ונופש, קובע כי רק עובד לאחר שנת עבודה אחת יהיה זכאי לדמי הבראה. התובע, כמי שעבד סה"כ 10 חודשים, אינו זכאי לדמי הבראה מכח צו ההרחבה אין גם בסיס לטענה כי נקבע מלכתחילה שיהיה עובד קבוע והדבר גם אינו מעלה או מוריד לעניין זכאותו לדמי הבראה. באשר לתביעה לעמלות: התובע דורש עמלות - בונוס בסך 118,257 ₪ לתקופה עד 31.12.96 ובונוס בסך 66,200 ₪ לתקופה מינואר 97 ועד 31.4.97. התובע סומך את תביעתו על דוחות מכירה שצירף לכתב התביעה ועל הסכם ההעסקה שקבע שיהיה זכאי לבונוס בשיעור 45% מהמכירות של לקוחות חדשים שיביא לחברה. התובע טוען כי הוא זכאי לשיעור בונוס זה מסכום המכירה כסכום נטו בלא ניכוי מס ואילו הנתבעת טוענת כי הדבר בלתי מתקבל על הדעת ומופרך וכי משמעות הדבר שהנתבעת צריכה להוסיף על סכום הבונוס בערכי נטו, את כל המיסים כך שיתווסף לסכום של עוד כ 50%, כך שהנתבעת צריכה לממן את העמלה. בעניין זה נראית לנו גרסת הנתבעת ולו בהתבסס על הסכם ההתקשרות בין הצדדים אשר כפי שב"כ הנתבעת ציין התייחס לשכר המפורש בסכומי נטו ואילו את העמלות ציין באחוז מהמכירה. התובע תבע את סכום העמלות בתביעה זו בהסתמך על דוחות המכירה כשהוא דורש אחוז שנקבע בסכומי נטו, דבר שאינו סביר, במיוחד שלא צויין במפורש בהסכם ההעסקה. מה גם שעלות המעסיקה בציון סכומי נטו היא כמעט כפליים מהסכום המצויין. התובע גם איננו עיקבי במתן הסבר לתביעתו. כאשר הוא טוען בעדותו שבעצם צריך היה לתבוע 50,933$ עמלה ותבע רק 43,000$, עקב טעות בחשבון אף שכל הדוחות היו בפניו בעת הגשת התביעה. הנתבעת טענה כי התובע לא גבה חובות של לקוחות ולכן ממילא אינו זכאי לעמלה מסכום שטרם נגבה. לתמיכת גרסתה הפנתה הנתבעת למכתב דרישה בעניין חובות בגין עמלות, שנשלח לתובע עוד ביוני 1998 מיד לאחר עזיבתו, בסך 31,300$ וסכום נוסף של 13,472$ וכן חוב בגין אי תשלום עלות כרטיסי נסיעה בסך 1,050$. התובע לא הגיב למכתב זה בטענה כי לא קיבל המכתב משאינו מקבל דואר רשום. הרושם שהתקבל בתום הראיות בתיק זה הוא שהתובע נזכר שנה לאחר שעזב את עבודתו לתבוע סכום עמלות מוגזם שלא עמד בנטל להוכיח שיעורו או עצם זכאותו לסכום הנתבע. מכל האמור לעיל, דין התביעה להדחות. באשר לתביעה שכנגד: זו נולדה רק כמשקל נגד לתביעת התובע. אין יסוד לתביעה בגין הפרת חוזה בנימוק שהתובע התחייב לעבוד שנתיים. העובדה היא שהנתבע שכנגד הודיע על התפטרות כחודשיים לפני סיום עבודתו ולא הועלו כל טענות נגדו בעניין זה עד מועד הגשת התביעה. איננו מקבלים את טענת התובעת שכנגד כי הנתבע שכנגד נתן הנחות ללקוחות פרטיים בלא רשות, שגנב כספי לקוחות ושביצע נסיעות על חשבון המשרד. לעניין ההנחות מקובלת עלינו גרסת הנתבע שכנגד כי נתן הנחות רק ברשות מנהלות הנתבעת מאחר והיה קוד במחשב שבעזרתו התאפשר מתן ההנחות ברשות המנהלת. לעניין הכרטיסים הרי שאלה התקזזו מול העמלות שהנתבע שכנגד היה זכאי לקבל ובאשר ללקוחות שעברו עם הנתבע שכנגד למשרד אליו עבר אין לתובעת שכנגד כל זכויות. נראה לנו שהתובעת שכנגד גבתה בעצמה את החובות בסכומים שראתה אותם ראויים לגביה ולפי שיקול דעתה ויתרה על חובות שלא השתלם לה לגבותם. לא שוכנענו כי היה זה מתפקידו של הנתבע שכנגד לגבות חובות של לקוחות או כי נדרש לעשות בעניין זה. מכל האמור לעיל, המסקנה היא כי התובעת שכנגד לא הוכיחה את תביעתה אותה העמידה על 250,000 ₪ וכי מדובר בתביעה מוגזמת ומופרזת. אשר על כן, התביעות בתיק זה נדחות. כל צד יישא בהוצאותיו. ניתנה היום ט"ו בסיון, תשס"ג (15 ביוני 2003) בהעדר הצדדים. נ.צ. - מר וידאל אלי ח. בן-יוסף - שופטת בונוס