אוטם שריר הלב עקב ויכוח בעבודה השופט שמואל צור: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב ( השופט י. פליטמן, נה/ 0-473), בו נדחתה תביעתו של המערער להכיר באוטם שריר הלב שעבר כתאונת עבודה, כמשמעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה-1995, (להלן-החוק). 2. הרקע העובדתי א. המערער יליד 1953, טבח במקצועו, עבד בתקופה הרלוונטית בבית האבות "משען" בחולון. המערער עבד כל ימות השבוע, לרבות תורנויות שביצע מדי פעם בחגים ובשבתות. ב. ביום 17.2.94 התקיימה ישיבה בדבר תוכנית העבודה של השבוע הבא. במהלך הפגישה נודע למערער, לראשונה, על שינוי בסידור העבודה לתקופה הקרובה. לדברי המערער, תוכנית העבודה החדשה נעשתה ללא הסכמתו או ידיעתו, וזאת בניגוד להנחיית מנהל המטבח. ג. בשל השינוי בסידור העבודה התפתח ויכוח בין המערער לבין מנהל המטבח. לגרסת המערער, הויכוח היה כרוך בהתרגזות, בצעקות ובכעס רב. לדבריו האווירה לא היתה נעימה והויכוח ארך זמן ניכר. ד. על אף הויכוח, המשיך המערער בעבודתו. זמן קצר אחר כך, בסביבות השעה 12:30, חש המערער כאבים בחזהו המלווים זיעה וסחרחורת. לפני סיום העבודה, הודיע המערער למנהל כי הוא לא מרגיש טוב והלך לביתו. ביום 20.2.94 אושפז המערער בבית החולים וולפסון ואובחן אצלו אוטם בשריר הלב. ה. המערער הגיש תביעה למשיב (להלן: "המוסד") להכיר באוטם כתאונה בעבודה. המוסד דחה את תביעת המערער, בנימוק שלא הוכח קיום אירוע תאונתי. כן נטען, כי האוטם התפתח כתוצאה ממחלה טבעית וכי השפעת העבודה, אם היתה כזו, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. ו. המערער הגיש ערעור על החלטה זו לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב. המערער טען כי האירוע בעבודה היה "אירוע חריג", אותו יש לקשור לאוטם שריר הלב הראוי להיות מוכר כתאונת עבודה. המחלוקת בין המערער לבית המוסד התמקדה בשאלה, האם האירוע שפקד את המערער במקום עבודתו, כפי שתואר לעיל, ראוי להיחשב כאירוע חריג ויש לראותו כ"תאונת עבודה". בקשר לכך ובנוסף, התעוררה בפני בית הדין האזורי שאלה בדבר מועד קרות האוטם. ז. בית הדין האזורי החליט למנות מומחה רפואי שיחווה דעתו אם מדובר באירוע חריג. בהחלטה מיום 23.6.98 מינה בית הדין האזורי את פרופ' אליהו להמן, כמומחה מטעמו, והציג לו שתי שאלות: "א. מהו המועד המשוער שבו עבר התובע אוטם שריר הלב? ב. האם הוא עבר אוטם שריר הלב בסמוך לאחר האירוע בעבודה מיום 17.2.94". ח. בחוות דעת מיום 2.7.98 קבע פרופ' להמן, בין השאר, את הדברים הבאים: "... אין כל חילוקי דעות לגבי העובדה שהתובע סבל מאוטם שריר הלב "לא מכבר" (recent), אשר אובחן לראשונה בזמן אשפוזו של התובע בביה"ח וולפסון ב- 20.2.94. התובע טען אומנם כי האוטם הופיע ב- 17.2.94 אחרי ויכוח חריף עם אחד העובדים, אולם אין כל הוכחות לטענה זאת. ... אין ספק שב- 20.2.94 הסימנים של אוטם חריף כבר חלפו. ... המילה "recent" ...המופיעה בציון האבחנה בכל המסמכים, יכולה לכלול את התקופה מ"שבוע לפני הקבלה" "מיד אחרי האירוע בעבודה" וגם "היומיים לפני האשפוז"... בסיכום- ללא פרטים אנמנסטיים נוספים אי אפשר לקבוע את התאריך המדויק של הופעת האוטם אצל התובע". ט. בית הדין האזורי הציג למומחה שאלות הבהרה לעניין המועד בו החלו הכאבים בחזה ולמסמכים המעידים על תלונות המערער על כאבים בחזה. בתשובה לשאלות הבהרה מיום 3.11.98 קבע פרופ' להמן, כי אין אפשרות לקבוע את המועד המדויק של הופעת האוטם ולכן גם לא ניתן לקבוע קשר בין האירוע בעבודה לבין קרות האוטם. י. ביום 21.10.99 החליט בית הדין האזורי, מיוזמתו, נוכח אי הבהירות בחוות הדעת, למנות מומחה נוסף, הוא ד"ר שלמה עמיקם. אל המומחה הנוסף הופנו שלוש השאלות הבאות: "(א) מהו המועד הסביר המשוער בו עבר התובע אוטם שריר הלב? (ב) האם הוא עבר אוטם שריר הלב סמוך לאחר האירוע בעבודה מיום 17.2.94 או לפניו? (ג) אם אוטם שריר הלב אירע לפני האירוע בעבודה-האם יתכן קשר סיבתי בין השניים"? יא. ד"ר עמיקם השיב בחוות דעת מיום 14.11.94 כלהלן: "א. על פי המתואר בסיכום המחלה, הרי שהאוטם ארע, קרוב לודאי, בסביבות ה- 13.2.94... ב. אין ספק שאוטם שריר הלב הופיע אצלו לפני האירוע בעבודה. ג. הקשר האפשרי שניתן לחשוב עליו הוא, שמכיוון שלקה מספר ימים קודם לכן בהתקף- לב, הרי שעבד כשהוא חולה ובשל כך רגישותו היתרה בימים אלו הביא לעימות החריג בעבודה". המערער ביקש להעביר למומחה שאלות הבהרה, אך בקשתו נדחתה מהטעם כי חוות הדעת ברורה. 3. כאמור, בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער להכיר באוטם כ"תאונת עבודה", ואלו נימוקיו: (1) " בנסיבות המקרה שלפנינו לא הוכיח התובע כי האירוע הנטען על ידו מ- 17.2.94- התרחש בסמוך לפני קרות האוטם ומטעם זה דין תביעתו להידחות הן לאור חוות דעת פרופ' להמן והן לאור חוות דעת המומחה הנוסף ד"ר עמיקם". (2) אשר לאירוע חריג, בית הדין האזורי קיבל את עדותו של מר הרצל פרי, אשר נכח בישיבה בה מדובר, לפיה- "על פי הודעת אותו עד לחוקר המוסד, יש לקבוע כי התובע, טבח במקצועו, שעבד בעת הרלבנטית בבית האבות משען, התווכח ביום 17.2.94 עם מר אסולין מנהל המטבח על סידור העבודה ורגז בשל שיבוצו לעבוד שלא נראה לו צודק. ברם, אותו ויכוח לא היה מלווה בצעקות אלא היתה זו שיחה רגילה בה לא הופיעו אצל התובע סימני כעס". 4. ב"כ המערער טען, כי הרים הנטל להוכיח כי ארע לו אירוע חריג בעבודה ולכן יש להורות על מינוי מומחה שיחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בין האירוע החריג לבין הופעת אוטם שריר הלב. על כך הוסיף ב"כ המערער טענות אלו: א. בית הדין האזורי חרג מהסדר הרגיל בכך שלפני שקיבל הכרעה בשאלה האם האירוע הנטען הינו אירוע חריג, החליט לבחון שאלה מקדמית רפואית בדבר מועד קרות האוטם; ב. לא הוכח חד משמעית שהאוטם היה לפני האירוע בעבודה: לדעתו של ד"ר להמן האוטם יכול היה להתרחש בכמה מועדים, ומכאן שאין לשלול כי האוטם ארע לאחר האירוע; ג. גם בהנחה שהמערער לקה באוטם לפני האירוע בעבודה, לא היה די בכך כדי לדחות את התביעה והיה על בית הדין להתיר שאלות הבהרה למומחה רפואי הנוסף לבירור האפשרות שמדובר בשני ארועי אוטם או לאפשרות שהאוטם שקרה לפני האירוע הוחמר בשל האירוע החריג; ד. בית הדין טעה בכך שסרב פעם נוספת להתיר הפניית שאלות הבהרה למומחה הנוסף, ד"ר עמיקם בנימוק שחוות הדעת הינה ברורה, למרות העובדה כי חוות דעתו הינה קצרה ובנויה ממספר משפטים ספורים. לפי הטענה, רק תשובה ברורה וחד משמעית לפיה אין כל אפשרות שיהיה קשר בין האוטם והאירוע בעבודה יכולה היתה לשמש בסיס לדחיית התביעה; ה. בית הדין לא ציין כי אינו מאמין למערער או לעדיו, ולכך דחיית גירסתו של המערער כי היה מדובר באירוע חריג איננה מנומקת. לטענתו, עדותו של מר הרצל פרי היתה מלאה בסתירות. אומנם בעדותו בפני החוקר הכחיש העד שהיו צעקות בזמן הויכוח, אך במהלך עדותו בבית הדין חזר בו וציין כי המערער היה עצבני כיוון שצעק במשרד והוסיף כי אחרי הוויכוח יצא המערער קודם עצבני מאוד; 5. ב"כ המוסד טען, כי אין מקום להתערב בקביעת העובדתית של בית הדין האזורי אשר שמע והתרשם מן עדים ופסק הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו. 6. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים ועיון בחוות הדעת הרפואית, סבורים אנו, כי צדק בית הדין האזורי בפסיקתו וכי דין הערעור להדחות. בנסיבות העניין, מוצאים אנו כי אין מקום להכיר באוטם שריר הלב בו לקה המערער כתאונת עבודה, כפי שיוסבר להלן. 7. אין חולק כי המערער עבר ארוע של אוטם שריר הלב. עם זאת, על מנת שאוטם שריר הלב יוכר כ"תאונת עבודה", כמשמעה בחוק, מן ההכרח להוכיח קיום אירוע חריג בעבודתו של המערער המצדיק מינוי מומחה רפואי. במקרה זה, התעורר ספק בבית הדין האזורי באשר למועד קרות האוטם. על רקע זה מינה בית הדין האזורי את המומחה מטעמו שיחווה דעתו בשאלת הקשר בין האירוע בעבודה לבין האוטם בו לקה המערער. מקובלת עלינו החלטתו של בית הדין האזורי. היתה סמיכות זמנים בין האירוע בעבודה לבין הופעת הכאבים שבהם נתקף המערער אשר הביאו לאשפוזו כמה ימים לאחר מכן. במצב זה היה מקום לברר במדויק מהו מועד הופעת האוטם. לצורך כך נעזר בית הדין האזורי במומחה-רפואי בטרם החליט בדבר קיום אירוע חריג בעבודה. סבורים אנו שלא היה בכך כדי לפגוע בזכויותיו של המערער. 8. המערער לקה באוטם שריר הלב. עצם קיומו של התקף זה אינו מלמד שהדבר ארע עקב העבודה, כנדרש בחוק: "...האוטם יכול להופיע בכל עת ובכל שעה משעות היום והלילה... כדי שיוכל בית הדין לקבוע כי אוטם שריר הלב, שפקד את המבוטח תוך כדי עבודתו, אירע גם עקב עבודתו, צריך איפוא שיוכח כי אותה עת, או סמוך לפני כן, התנסה המבוטח במאמץ בלתי רגיל בעבודה...". (ד"ר שאול קובובי, רמ"ח ושס"ה, סוגיות בתאונות עבודה, עמוד 34). הדעת נותנת שאוטם שריר הלב מופיע בעקבות ארוע חריג שקרה במהלך העבודה: "כדי שנכיר באוטם שריר הלב כב"תאונת עבודה", יש להוכיח שהעורק נסתם על ידי קריש דם, אשר הופעתו היא תולדת של מאמץ מיוחד, נפשי או גופני, מוגדר בזמן ובמקום, שמקורו בעבודה. כשדרישה זו אינה מתקיימת לא ניתן לומר כי העבודה גרמה לאוטם "התאונתי", ועל כן לא ניתן להכיר באוטם זה כ"תאונת עבודה". (בג"צ 1199/92 אסתר לוסקי נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מז(5) 734) במקרה הנדון קבע מומחה אחד מטעם בית הדין כי אי אפשר לקבוע את המועד המדויק של הופעת האוטם ואילו המומחה השני מטעם בית הדין קבע כי ארוע האוטם קרה עוד לפני קרות הארוע החריג בעבודה (סעיף 2 ח' ו- יא' לעיל). במצב זה קיימת תשתית עובדתית מספקת השוללת את ייחוס האוטם לארוע החריג. משעה שנקבע כי הופעת האוטם קרתה לפני הארוע החריג ולא בעקבותיו, נשלל הקשר הסיבתי בין הארוע החריג לאוטם. צדק אפוא בית הדין האזורי במסקנתו כי מטעם זה בלבד דין התביעה להדחות (סעיף 10 (א) לפסק הדין). 9. גם אם נניח, לטובת המערער, שהתקיים קשר בין האוטם לבין הארוע החריג, התעוררה במקרה הנדון השאלה האם אמנם היה "ארוע חריג". מדובר ב"ארוע" מיום 17.2.94 בו, לטענת המערער, התפתח ויכוח מלווה בצעקות בינו לבין הממונה עליו. בית הדין האזורי דחה את גרסת המערער בקובעו כי "אותו ויכוח לא היה מלווה בצעקות אלא היתה זו שיחה רגילה בה לא הופיעו אצל המערער סימני כעס" (סעיף 10(ב) לפסק הדין). קביעה זו של בית הדין האזורי מבוססת על עדותו של מר הרצל פרי כפי שזו נמסרה לחוקר מטעם המוסד. אמנם עד זה, במהלך עדותו בבית הדין, שינה במקצת את גירסתו וציין כי המערער יצא מן החדר עצבני מאוד בעקבות ויכוח בקולות גבוהים. אלא שבית הדין האזורי העדיף את העדות הספונטנית שמסר עד זה לחוקר המוסד. סבורים אנו שרשאי היה בית הדין האזורי להסתמך על עדותו הספונטנית של העד מר פרי כפי שנמסרו לחוקר המוסד באשר לנסיבות ה"ארוע" ולהעדיפה על פני גירסתו במהלך עדותו. זוהי קביעה עובדתית של בית הדין האזורי שאיננו מוצאים מקום להתערב בה. 10. המומחה הנוסף ד"ר עמיקם קבע בקשר למערער כי "הקשר האפשרי שניתן לחשוב עליו (בין האוטם לבין ה"ארוע"- ש.צ.) הוא, שמכיוון שלקה מספר ימים קודם לכן בהתקף לב, הרי שעבד כשהוא חולה ובשל כך רגישותו היתירה בימים אלו הביאה לעימות החריג בעבודה" (סעיף 2 (יא') לעיל). לפי זה, בימים שלפני ה"ארוע" היה המערער כבר תחת השפעת האוטם, אשר ככל הנראה הוא לא היה מודע לו, וסף הרגישות שלו היה גבוה יותר. במציאות שכזו, גם אם - בניגוד לקביעת בית הדין האזורי - היה "ארוע חריג" בעבודה, לא ניתן ללמוד על קיומו של קשר סיבתי בין הארוע לבין האוטם ולו מן הטעם שהאוטם עצמו ארע בלא קשר מוכח לנסיבות הקשורות לעבודה. בענייננו, הארוע בעבודה היה, לכל היותר, בבחינת "החמרה" או "התפתחות" של אוטם קיים, דבר שאינו עולה כדי יצירת הקשר הנדרש בין האוטם עצמו לבין הארוע בעבודה. 11. סוף דבר - הערעור נדחה. אין צו להוצאות. ויכוחהתקף לב / אוטם שריר הלב