1. לפניי תביעה לפיצוי התובעת, ילידת 1951, בגין נזקי גוף שנגרמו לה לטענתה ביום 11.11.98 בצאתה ממרפאת שיניים ברח' ויצמן 44 ביהוד שבבעלות נתבע מס' 1 שבוטחה ע"י נתבעת מס' 2 (להלן: "המרפאה"). התובעת טענה כי בסיום הטיפול במרפאה, בפסעה על כבש שהיווה המשך לסף דלת המרפאה (להלן: "הכבש"), נפלה ונפגעה בקרסול שמאל, פונתה לבית החולים "תל-השומר" שם אושפזה ונותחה. התובעת טענה לרשלנותו של נתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע"), בתכנון והתקנת הכבש, או להפר חובה חקוקה על ידו שגרמו לנזקיה.   2. הנתבעים הכחישו את טענות התובעת וטענו כי הנזק נגרם בשל אשם עצמי, רשלנותה או חוסר זהירותה, ובמקביל שלחו הודעה לצדדי ג' אשר בנו את הכבש, בטענם כי על צדדי ג' לשפותם, אם יחויבו בתשלום, עקב רשלנותם בתכנון או ביצוע העבודה.   3. צדדי ג' אישרו כי ביצעו עבודות שיפוצים במרפאה ואף התקינו את הכבש נשוא התובענה, אך טענו כי העבודה בוצעה כדבעי ואין לייחס להם כל רשלנות בגינה.   4. לפניי חוות דעת מאת מומחים רפואיים כדלקמן:   א. מטעם התובעת - ד"ר א. ארסבן, אורטופד, אשר קבע בחוות דעתו כי בתובעת נותרה נכות צמיתה בשעור של 15%, בשל שבר בקרסול שמאל.   ב. מטעם הנתבעים - פרופ' י. נרובאי, אורטופד, אשר קבע בחוות דעתו כי בתובעת נותרה נכות רפואית צמיתה בשעור של 10% בגין שבר רטימליולרי בקרסול שמאל.   5. מטעם בעלי הדין הוגשו גם חוות דעת של מומחים הנדסיים כדלקמן:   א. מטעם התובעת - ד"ר א. ביקלס, מהנדס בטיחות, אשר קבע בחוות דעתו כי שיפוע הכבש מסוכן שלא על פי קריטריונים שנקבעו בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות) התש"ל - 1970, משטחו חלק והוא מהווה סיכון להולכים עליו.   ב. מטעם הנתבעים -מ. כץ, מהנדס, אשר קבע בחוות דעתו כי הכבש נועד לגשר על הפרשי הגובה בין משטח הכניסה למרפאה לבין המדרכה שמחוצה לה במגמה להקל על כניסת המטופלים והוא נבנה כדבעי ואינו מהווה מפגע בטיחותי.   ג. מטעם צדדי ג' -ג. יוסף, מהנדס, אשר קבע בחוות דעתו כי התקנות אליהן התייחס המומחה מטעם התובעת, אינן חלות על המרפאה, כי הכבש נבנה כדבעי תוך שימוש בחומרים מתאימים וכי שיפועו אינו חורג מהסביר.   6. כל בעלי הדין קיבלו המלצתי, ויתרו הדדית על חקירות המומחים הרפואיים והסכימו כי נכותה הרפואית של התובעת תהיה בשעור של 10% תוך שמירת טענותיהם באשר לנפקותה התפקודית, וכן ויתרו על חקירת המומחים ההנדסיים תוך שמירת טיעוניהם לסיכומים (ראה פרוטוקול ישיבת 21.11.01 - עמ' 123).   7. להלן תמצית עדויות העדים וחלק מתשובותיהם במהלך חקירתם הנגדית:   א. עת/1, נחום טובה - התובעת, העידה כי ביום 11.11.98 לאחר סיום טיפול רפואי במרפאה, בפנותה לצאת מפתחה ובדרכה על הכבש החליקה ונפלה. העדה טענה כי הכבש היווה המשך של סף הדלת המוביל למדרכת הרחוב, כי במקום לא הוצב שלט המזהיר מפני סכנת החלקה ולא הותקן מעקה וכי לאחר נפילתה הותקנו על גבי הכבש פסים למניעת החלקה. בחקירתה הנגדית הכחישה התובעת את הטענה כי מיהרה לעזוב את המרפאה אך אישרה כי בעלה המתין לה בחוץ והשיבה כי בשל מבנה המרפאה ומפתח הדלת לא ניתן לצאת ממנה בריצה. התובעת טענה כי בעקבות התאונה הסתייעה בבתה (עת/3) תמורת סכומים שפרטה, טענה כי אינה מסוגלת לבצע את עבודות הבית כבעבר וכי פוטרה ממקום עבודתה בשל אי יכולתה לעבוד כפי שנהגה לעבוד עובר לנפילתה.   ב. עת/2, חיים נחום - בעלה של התובעת, אישר כי הסיע את התובעת למרפאה, כי ראה אותה בנפלה וכי סייע לה לקום ביחד עם נתבע מס' 1. העד טען כי במועד הנפילה לא היו על הכבש פסים למניעת החלקה, לא היה מעקה ולא הוצב שלט המזהיר מסכנת החלקה. העד ציין כי ניצל 25 ימי חופשה על מנת לסעוד את אשתו ולסייע בעבודות הבית. בחקירתו הנגדית תיאר העד את נסיבות הנפילה, אישר כי התובעת ביקרה במרפאה בעבר ופרט את הסכומים שהעביר לבתו תמורת עזרתה ואת אופן ביצוע התשלום.   ג. עת/3, רינת נחום - בתה של התובעת, העידה כי התפטרה מעבודתה בעקבות פציעתה של אמה וכי סעדה אותה וסייעה לה בעבודות הבית השוטפות תמורת תשלום הנע בין 2,000-2,500 ₪ לחודש. בחקירתה הנגדית השיבה העדה כי התפטרה ממקום עבודתה במהלך חודש 11.98, כי סייעה לאמה במשך שישה חודשים כשבע שעות ביום, אך קיבלה תשלום תמורת חמישה חודשים.   ד. עה/1, ד"ר יאן קוזין - נתבע מס' 1, אישר כי התובעת טופלה במרפאתו ביום 11.11.98 כפי שטופלה גם בעבר וטען כי עזבה את המרפאה במהירות כיוון שבעלה המתין לה ברכבו מחוץ למרפאה. הנתבע אישר כי התקשר עם צד ג' 1 בהסכם לתכנון וביצוע שיפוצים במרפאה שבמהלכן הותקן גם הכבש נשוא דיון זה. הנתבע טען כי ביום הארוע התאורה הייתה תקינה באזור מפתן הדלת והכניסה, משטח הכניסה היה יבש ונקי ולא נראתה סיבה כלשהי לנפילתה של התובעת, אך אישר כי לא ראה את התובעת בעת נפילתה. הנתבע טען כי ביקש מצד ג' לפתור בעיה שנתגלתה במהלך השיפוצים כשהבחין בהפרש גובה בין משטח רצפת המרפאה למדרכה שמחוצה לה אישר כי התקין פסים למניעת החלקה לאחר הארוע וטען כי בעבר לא ארעו על הכבש מקרים דומים של החלקות או מעידות של מטופלים או מבקרים במרפאה.   ה. עה/2, דוד סיבוני - צד ג' 1, העיד כי שיפץ את המרפאה על פי הזמנת נתבע מס' 1 וציין כי תכנון השיפוץ נעשה במשותף. העד אישר כי הוא בנה את הכבש, טען כי ריצף את משטחו באריחי קרמיקה מחוספסים המונעים החלקה וכי לא יתכן שהחלקתה של התובעת נגרמה בשל מבנה הכבש או שיפועו. בחקירתו הנגדית השיב העד כי בנה את הכבש בהתאם לנדרש, אישר כי אריחי הקרמיקה מחוץ למרפאה ובתוכה זהים והסביר כי קודם לשיפוץ המבנה, משטחו הפנימי היה גבוה בכ- 5 ס"מ מהמדרכה, אך בעקבות השיפוץ נתווספו עוד כ- 5 ס"מ, דבר שהצריך מציאת פתרון לגשר בין שני המשטחים.   8. לאחר עיון בכל התיעוד שלפניי, שמיעת תשובות העדים ועיון בסיכומים שבכתב, החלטתי כדלקמן:   א. הפרת חובה חקוקה: התובעת לא הוכיחה קיום עילה מכוח סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) - הפרת חובה חקוקה, וזאת מהטעמים הבאים:   1. יש לזכור כי עסקינן בתביעת נזיקין ולא בתביעה פלילית או מינהלית מטעם רשות האוכפת תקנות, הבוחנת קיום רשיונות או התאמת מבנה לתוכניות בניה ולפיכך התובעת אינה רשאית לשים עצמה כרשות אכיפה כזו ועליה להסתפק בטענות בעלות קשר סיבתי לנסיבות המקרה ולנשוא תביעת הנזיקין שלה.   2. מבלי לבחון את חלות תקנה 4.05 לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות) התש"ל-1970 (להלן: "התקנות"), לא מצאתי קשר סיבתי כלשהו בין נפילת/מעידת התובעת להפרת תקנה זו שכן התובעת לא טענה כי נפלה על המדרכה בהולכה לאורכה ובהתקלה בכבש שבלט לרוחבה - נושא המטופל ע"י התקנה האמורה העוסקת בבליטת מבנה או חלקו מעבר לקו הרחוב.   3. אין גם כל רלבנטיות לשאלת היות צדדי ג' או מי מהם "קבלן רשום" או פעולתם הנתבעים עפ"י רשיון בניה, שכן לא הוכח כי נדרש רשיון בניה לשם ביצוע השיפוצים הפנימיים שלא פגעו בחיצוניות הבנין (ראה סעיף 145 לחוק התכנון והבניה התשנ"ה-1965) או אם נדרש "קבלן רשום" לביצוע השיפוצים (ראה חוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות התשכ"ט - 1969 ותקנותיו), מה גם כי לא מצאתי קשר סיבתי עובדתי בין טענות כלכליות אלה לנשוא המקרה שלפניי.   4. שוכנעתי לאמץ טענות הנתבעים, צדדי ג' ומומחיהם, בדבר אי תחולת תקנה 3.71 לתקנות התכנון והבניה על נשוא המקרה שלפניי. עיון בתקנות אכן מביא למסקנה כי תקנה 3.71 מתייחסת רק "לבניינים ציבוריים" שהמרפאה אינה נמנית עליהם, מה גם כי התקנה מטפלת "בכניסה ראשית" לבניין ולא כניסה לדירה פרטית בו והפעלת מרפאה בדירה כזו, כשלעצמה אינה משנה את הגדרת הדירה "לבניין ציבורי".   ב. רשלנות: התובעת לא הצליחה להוכיח רשלנותו של הנתבע ואלה טעמיי:   1. אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי הנתבע כמחזיק ובעל המקרקעין חב בחובת זהירות מושגית כלפי מבקרי המרפאה ובכללן התובעת בהתקנת דרך גישה בטוחה ולפיכך נדרשת הכרעתי רק בשאלת חובת הזהירות הקונקרטית והפרתה (אם בכלל), וזאת בהתייחס לטענות עובדתיות של התובעת באשר לשיפועו המסוכן של הכבש, משטחו החלק, נסתרותו מעיני היוצאים מהמרפאה החוצה, העדר מעקה והעדר שילוט.   2. שיפוע הכבש: לנוכח קביעתי דלעיל באשר להעדר חיקוק רלבנטי לתקניות שיפוע הכבש (ראה 8 א' לעיל) נותר לבחון את סבירותו עפ"י המבחנים הנוהגים בדיני הנזיקין. מהתרשמותי מצילומי הכבש (ראה ת/1, ת/2 כנספחי תצהיר התובעת) ומנתוני המקרה, מקום בו נוצר צורך לגשר בין פער גבהים בשעור של 10 ס"מ בין משטח פנים המרפאה למשטח המדרכה שבחוץ כדי ליצור גישה נוחה להולכי רגל ומוגבלי הליכה ונכים, תוך מיזעור "גלישת" הכבש למדרכה המהווה שטח ציבורי ומניעת מכשול להולכי רגל בהולכם על המדרכה - הפתרון שמצאו הנתבע וצד ג' 1 הינו סביר למדי בשקללו נכונה בין הצרכים, האילוצים והסיכונים. כידוע, דיני הנזיקין אינם תלושי מציאות והמבחן הנוהג בהם הוא מבחן הסבירות כמבחן אובייקטיבי תוך שילוב מבחן סובייקטיבי בייחס לנתונים המיוחדים בכל מקרה ומקרה. במקרה שלפניי, לא נדרשת הכשרה של מהנדס בטיחות או קבלן רשום כדי לנתח את נתוני המקרה ולהסיק כי האלטרנטיבה לבניית הכבש היתה להותיר מצב מסוכן למדי של מדרגה חדה המתחילה ממש על קו המפתן או לחילופין מדרגה בגובה משטח הפנים שתשתרע על פני המדרכה תוך סיכון למעידת ההולכים עליה שלא הייתה פותרת את בעיית הנכים והמוגבלים או לחילופין בניית כבש עם שיפוע ממותן יותר הנפרש לתוך המדרכה שהיה יוצר אותו סיכון להלכי הרגל על המדרכה. לאחר שבחנתי את מכלול הנתונים והאילוצים, שוכנעתי כי הפתרון שבחר הנתבע, בעצת צד ג', היה פתרון סביר, אשר איזן נכונה בין הצרכים והסיכונים לפיכך אין מקום לייחס לנתבע 1 או לצדדי ג' רשלנות בגין שיפועו.   3. משטח חלק: התובעת לא טענה להמצאות נוזל או חומר שומני על משטח הכבש שגרמו למעידתה (אפשרות שנשללה ע"י הנתבע - ראה עדותו בעמ' 100 לפרוטוקול), ומיקדה טענותיה בריצוף לא מתאים של פני הכבש. גם כאן ולנוכח קביעתי דלעיל (סעיף 8 א') התובעת לא הצביעה על הפרת חיקוק רלבנטי, ולאחר שבחנתי את חובת הנתבע מכוח דיני הנזיקין לריצוף מתאים המונע החלקה, בהתייחס לראיות שלפניי, שוכנעתי כי משטחו של הכבש בדומה למשטח הפנימי של המרפאה לא היו חלקים או מסוכנים. בסוגיה זו הכריע מבחן התוצאה שבשטח, שכן אילו היה ממש בטענות הנתבעת באשר למשטח חלק ומסוכן, סביר היה כי מבקרים רבים היו מחליקים ונופלים כתוצאה מכך ולא כך הוא. העובדה כי לא ארע מקרה של החלקה בתקופה שמיום סיום השיפוץ ועד לנפילת התובעת מלמדת טוב יותר מכל ראיה או עדות לאי מסוכנותו. העובדה כי הנתבע הדביק פסים מונעי החלקה על פני הכבש לאחר קרות הארוע, כשלעצמה יכולה אולי ללמד על משנה זהירות של הנתבע ואין בה, כשלעצמה, כדי להוכיח כי משטח הכבש היה חלק ומסוכן כטענת התובעת.   4. מכשול נסתר: התובעת לא הוכיחה כי הכבש היווה מכשול נסתר לעין, שכן מהנתונים המוכחים שלפניי עולה כי דלת המרפאה נפתחת כלפי פנים (ראה תמונה מס' 4 בנספח ב' לתצהיר התובעת ועדות התובעת - עמ' 10 לפרוטוקול ישיבת 21.11.01), דבר המחייב את פותח הדלת להתרחק ממפתנה תוך הגדלת טווח ראייתו קדימה באשר למתרחש מחוץ למרפאה, לרבות הכבש הצמוד על מפתן הדלת, מה גם כי תובעת אישרה כי ביקרה במרפאת הנתבע מספר פעמים קודם לארוע זה (ראה עדות התובעת בעמ' 11 לפרוטוקול יום 21.11.01), וחזקה כי הכירה את המקום. בנוסף, מהצילומים שלפניי (ראה ת/1, ת/2 לנספחי תצהיר התובעת) ניכר בעליל ובאופן ברור, כי ניתן היה בקלות רבה להבחין בכבש הבולט בצבעו וצורתו על רקע המדרכה שסביבו וכל שנדרש היה זוג עיניים ותו לא. גם כאן מבחן התוצאה מוסיף ומכריע, שכן העובדה כי מרפאת שיניים פעילה מזה שנים במצבה זה מאז סיום שיפוצה מבלי שאיש ממבקריה נפל או מעד באזור הכבש (ראה עדות נתבע 1 - עה/1), מעידה כי הכבש לא היווה מפגע בשל נסתרותו שאחרת סביר כי היו מתרחשים מספר ארועי נפילה.   5. מעקה: בנסיבות קרות הארוע, על פי גרסת התובעת, אין כל רלבנטיות לטענת התובעת להעדר מעקה, ולא מצאתי קשר סיבתי בין קיומו או אי קיומו של מעקה לבין הארוע. התובעת לא הוכיחה חובת הנתבע להתקין מעקה במקום וגם לא נראית סיבה להתקנתו, שכן ברור לחלוטין כי התקנת מעקה במקום הייתה יוצרת מחסום ומכשול רציני להולכי הרגל על המדרכה וספק אם רשות הפיקוח העירונית הייתה מאשרת לנתבע להתקינו.   6. שילוט: גם טענת התובעת באשר להעדר שילוט אין בה כל ממש, שכן התובעת הכירה את המרפאה וכניסתה בבקרה בה מספר פעמים קודם לארוע, מה גם כי לא מצאתי כי הכבש מסוכן או כי מהווה מכשול הדורש שילוט מתריע.   ג. אשם עצמי: מהתשתית הראייתית שלפניי הגעתי למסקנה, כי נפילת התובעת או מעידתה ארעה בשל רשלנותה או אשמה של התובעת שלא הבחינה במצוי מתחת לקצה חוטמה ולפיכך גם אם הייתי מוצא רשלנות כלשהי של הנתבע, הייתי מייחס לתובעת אשם עצמי בשעור ניכר כדי 100% שהיה מאיין את תביעתה וזאת מהטעמים הבאים:   1. התובעת אישרה כי הכירה את המקום מביקוריה הקודמים בו (ראה עמ' 11 לפרוטוקול יום 21.11.01), ולפיכך צריכה הייתה לדעת על קיום הכבש ונתוניו.   2. מהצילומים (ת/1+ת/2 לנספחי תצהיר התובעת), עולה כי הכבש בולט לעין וניכר לכל מי שעיניים לו.   3. הוכח כי מקום הארוע מואר דיו, ולא הוכח כי תנאי התאורה לא היו נאותים.   4. בהתאם לקביעותיי דלעיל, עולה כי הכבש לא היווה מכשול מסוכן בשל שיפועו ומשטח חלק או נסתרותו.   5. מהמקובץ עולה מסקנה שסבירותה רבה למדי כי מה שארע לתובעת נגרם בשל מעידה מקרית הקשורה לאופן הליכתה על הכבש, או מהירות הסתלקותה מהמרפאה או כל סיבה מקרית אחרת הקשורה בתובעת שאינה קשורה כלל ועיקר לרשלנות הנתבעים. נראה כי אילו הלכה התובעת כשעיניה בראשה תוך שימת לב למתרחש לפניה, הייתה פוסעת בבטחה לעבר מכוניתו של בעלה שעשתה בעבר וכמו שעשו עשרות מבקרי המרפאה שקדמו לה. לא סוד הוא כי בני אדם נופלים או מועדים או מחליקים גם ללא סיבה נראית לעין גם ללא רשלנות כלשהי של מאן דהוא. במקרה שלפניי, לא נדרש מהתובעת הרבה, לבד מזהירות מינימלית ורגילה המתבקשת מכל אדם בכל הליכה, ירידה ממדרגות או יציאה ממבנה תוך שימת לב מינימלית בסיסית ורגילה. ה"סיכון" או "המכשול" עליו התריעה התובעת בתביעתה התגלה כנמר של נייר והוא אינו חריג או שונה מהמצאות מדרגה, שפת מדרכה או כל מפתן אחר במקומות רבים, ולפיכך לא יעלה על הדעת לחייב כל מחזיק במקרקעין ברשלנות בגינם רק משום שמישהו נפל בשל גרירת רגליו, או שלא שם ליבו לדרך. חבל שהתובעת הגישה תביעה זו שאת תוצאותיה קל היה לצפות מראש, בוודאי, בשלב מוקדם מאוד של ההליך המשפטי.   ד. לנוכח קביעותיי דלעיל, ומשנוכחתי כי יש לדחות את תביעת התובעת כנגד הנתבעים בשאלת האחריות, אין מקום להתייחסותי להיקף נזקיה של התובעת כמו גם לטענות הנתבעים בהודעתם לצדדי ג'.   9. סוף דבר ולנוכח האמור, הנני דוחה את התביעה כנגד הנתבעים וממילא גם את ההודעה לצד ג' ששוגרה על ידם, ומחייב את התובעת, לפצות את הנתבעים בגין הוצאות המשפט שהוציאו: אגרת בית המשפט בגין ההודעה לצדדי ג', שכר המומחים מטעמם (עפ"י קבלות) ושכר העדים (עפ"י החלטותי) בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומן, וכן לשאת בשכ"ט בא כוח הנתבעים בסכום של 6,000 ₪ + מע"מ והפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.   כמו כן הנני מחייב את התובעת לשאת בהוצאותיהם של צדדי ג': שכר המומחה מטעמם (עפ"י קבלה) בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומו ושכר העדים (על פי החלטותיי), ולשאת בשכ"ט בא כוחם בסכום של 4,000 ₪ + מע"מ והפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.     המזכירות תמציא לצדדים העתק מפסק הדין באמצעות הדואר.     ניתן היום א' בניסן, תשס"ב (14 במרץ 2002) בהעדר הצדדים   שנהב מאיר, שופט        קרסולשבר