א. רקע 1. עניינו של פסק הדין החלקי הוא, קביעת אופן החישוב של דמי השכירות, שעל הנתבעת לשלם לתובעת ב 24 החודשים, מאז נפטרה סבתה ע"ה ומן החודש ה 25 ואילך. 2. סבתה של הנתבעת היייתה "זכאית", במובן חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח -1988 (להלן: "החוק"), ושכרה דירה ציבורית מן התובעת. 3. לאחר פטירת הסבתא הוכרזה הנתבעת ע"י בית המשפט (כב' סגה"נ השופט חמדני בת.א. 2563/97), במסגרת פסק דין (להלן: "פסק דין"), כ"דייר ממשיך" כהגדרתו בחוק. 3.1 בנוסף, הורה בית המשפט לתובעת לחתום עם הנתבעת על חוזה שכירות עפ"י הוראות החוק, כאשר על הנתבעת לשלם דמי שכירות מיום פטירת סבתה. 4. החוזה לא נחתם מיידית והנתבעת נקטה בהליכים בהתאם להוראות פקודת ביזיון בית המשפט. 4.1 בית המשפט קבע, בהחלטה מיום 14.4.02, כי הנתבעת עשתה ניסיונות נואשים לממש את זכויותיה , עפ"י פסק הדין, בתום לב ובסבירות ומנגד עשתה התובעת נסיונות "נואלים... לסכל את ביצוע פסק הדין, בתחבולות של סחבת, תוך 'בניית' חוב מנופח של דמי שכירות והתניית חתימת הסכם השכירות בתשלום חוב מנופח זה". 4.2 עוד קבע בית המשפט כי "גם אם נוצר חוב , ועל כך יחליט ביהמ"ש שידון בתיק החדש שנפתח, הרי שהוא נוצר בנסיבות של התמשכות ההליכים בתיק הראשון, עד למתן פסק הדין, וסחבת נוספת לאחר פסק הדין, כך שהיה מקום, ועדיין יש מקום, לגלות הבנה והתחשבות במבקשת, תוך פריסת החוב, כדי לאפשר תשלומו" 5. על כן ניתנה לתובעת ארכה בת 30 יום למלא אחר פסק הדין ולחתום עם הנתבעת על הסכם שכירות - ומעבר למועד זה חויבה התובעת לשלם למשיבה סך של - 1,000 ₪ עבור כל יום איחור בביצוע פסה"ד. 6. חוזה השכירות נחתם בין הצדדים רק ביום 28.7.02 ותחולתו רטרואקטיבית לתקופה של שנתיים החל מיום פטירת הסבתא - 11.7.97, דהיינו עד ליום 10.7.99. 7. בהתאם למידע שנמסר במהלך הדיון, הגישה הנתבעת את החלטת בית המשפט לגבי סכום הפיצוי ללשכת ההוצאה לפועל. 8. במקביל, הוגשה תובענה זו לפינוי ו/או סילוק יד של הנתבעת מן הדירה וכן תביעה כספית ע"ס 50,700 ₪ בגין חוב נטען של דמה"ש. 9. בית המשפט הורה לב"כ הצדדים להגיש סיכומים לעניין סוגיה זו ובהמשך - לאחר הגשת הסיכומים - גם הוגשו אסמכתאות לתחשיבי כל צד. 10. הצדדים לא הגיעו להסדר פשרה כולל שהוצע להם ע"י בית המשפט ולאחר שהודיעו זאת לבית המשפט , ביום 19.11.03 - נמסר פסק דין חלקי זה ונושא הפינוי - נקבע להוכחות. ב. טענות הצדדים 1. התובעת טוענת, כי לאחר שהנתבעת הוכרה כ"דייר ממשיך" עליה לשלם דמי שכירות, במשך 24 חודשים, בהתאם לסעיף 3(ג) לחוק ומתום החודש ה - 24 ואילך, דמי שכירות ראויים עפ"י הנוהלים של משרד הבינוי והשיכון לגבי דייר בדיור ציבורי ביחס לדירה כדוגמת הדירה שבה מתגוררת הנתבעת. 2. לטענתה, אופי הפרשנות הצריכה לחוק הוא בהתאם לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הווה אומר מבחינתה, פרשנות מצמצמת של החוק לטובת התובעת בשימת דגש על כך שהחוק פוגע בזכותה של התובעת לעשות ברכושה כרצונה. 2.1 לטעמה, פרשנות סעיף 3(ג) לחוק היא ככתבו, לאמור - "בתקופה של שנתיים, שתחילתן במועד פטירת הזכאי... לא יעלה שכר הדירה שישלם הדייר הממשיך על שכר הדירה שהיה משתלם על ידי הזכאי אילו המשיך להתגורר בדירה ציבורית". 2.2 לטענתה, אין כוונתו של הסעיף לשכר הדירה ששילם הזכאי בפועל. 3. עוד טוענת התובעת, כי הסבתא המנוחה הייתה משלמת עובר לפטירתה סך של 145 ₪ דמי שכירות לחודש. אולם סכום זה שולם על ידה בעקבות הנחה אישית שקיבלה ע"י המשרד להנחות שכירות - הבודק זכאות להנחות בהתאם למצב הכלכלי- וכן עפ"י הצהרה שנתנה המנוחה בדבר היותה מתגוררת בדירה בגפה, עובדה שמאוחר יותר - בקביעת ביהמ"ש, כי הנתבעת התגוררה עם סבתה המנוחה בדירה ועל כן נתפסת כ"דייר ממשיך" - התבררה כלא נכונה. לפיכך,טוענת התובעת, משהתברר, שהצהרת הסבתא המנוחה הינה כוזבת והיא מתגוררת עם נכדתה, אזי אילו הייתה ממשיכה להתגורר בדירת התובעת לא הייתה זכאית להנחה שלעיל בדמי השכירות והייתה נדרשת לשלם דמי שכירות בסך 440 ₪ (נכון לאותה תקופה) בצירוף דמי אחזקה בסך 36 ₪. על כן, טוענת התובעת, שבהתאם להוראות סעיף 3(ג') לחוק, דמי השכירות שהיו משתלמים ע"י הסבתא המנוחה, שהיא הזכאית, אילו המשיכה להתגורר בדירה הציבורית הינם 440 ₪ בצמוד למדד ובצירוף 36 ₪ דמי אחזקה סכום זה, כשהוא משוערך ליום הגשת התובענה, עומד על הסך של 489.96 ₪ ואותו על הנתבעת לשלם למשך 24 החודשים מיום פטירת סבתה ז"ל. 4. בנוסף, טוענת התובעת, כי ההנחה שקיבלה הסבתא המנוחה מהווה חלק מדמי השכירות ואין חשיבות לכך שסכום ההנחה שולם ע"י משרד הבינוי והשיכון באמצעות המשרד להנחות שכירות. על כן, אין הנתבעת יכולה להנות, גם מן הטעם הזה, מהנחה אישית של סבתה המנוחה. 5. לעניין הצמדת דמי השכירות למדד, טוענת התובעת, כי ההצמדה נובעת: מהוראות סעיף 4 לחוזה השכירות עם סבתה ז"ל של הנתבעת; הוראות סעיף 5 לחוזה הרטרואקטיבי עם הנתבעת ; הוראות סעיף 3(א) לחוק שעפ"יו הדייר הממשיך בא בנעליו של הזכאי; מהפסיקה, שקבעה, כי הצמדה למדד אינה משנה את הסכום אלא מתאימה אותו לערכו הריאלי. 6. לעניין אופן החישוב של דמי השכירות לאחר תום השנתיים הקבועות בסעיף 3(ג) לחוק, דהיינו מהחודש ה- 25 ואילך, טוענת התובעת, כי אין הוראת חוק אשר קובעת את דמי השכירות בדירה לאחר תום השנתיים ולכן דמי השכירות צריכים להקבע בהתאם לדמי שכירות ראויים ומקובלים ובכפוף להסכמת הצדדים. 6.1 דמי השכירות הראויים לתקופה זו בדירה נשוא התביעה, כפי שמקובל במסגרת השיכון הציבורי ובכפוף לנוהלים של משרד הבינוי והשיכון, לטענת התובעת, הינם 1,465.02 ₪ לחודש (בעת הגשת התביעה כשהם משוערכים למדד); 6.2 לטענתה, סכום זה הינו הסכום שהיה נקבע לכל דייר אחר בעל זכאות דיור בדיור הציבורי; 6.3 משחלפו השנתיים הקבועות בסעיף 3(ג) לחוק, הנתבעת הינה דייר זכאי ככל דייר זכאי אחר ולכן צריכה לשלם את דמי השכירות שלעיל. 7. עוד טוענת התובעת, כי חוזה השכירות הרטרואקטיבי - שנחתם בין התובעת לנתבעת ביום 28/7/02 עפ"י החלטת ביהמ"ש - אינו יכול להוות קנה מידה ובסיס לקביעת דמי השכירות הראויים לתקופה שלאחר השנתיים, זאת מאחר והתובעת גילתה דעתה, כי אין בכוונתה להמשיך את החוזה לאחר התקופה שצוינה בו. 8. הנתבעת טוענת, כי בסעיף 3(ג) לחוק נאמר כי "דייר ממשיך" ישלם במשך שנתיים את אותו הסכום ששילם הזכאי, ולא כתוב בשום סעיף בחוק זה, כי במידה ויתברר שהזכאי לא היה ראוי לשלם שכר דירה מסובסד מסיבה כלשהי, יהיה ה"דייר הממשיך", מנוע לשלם סכום זה. 9. לטענתה, לתובעת משולם שכ"ד מסובסד, כאשר ההפרש, שלכאורה התובעת מפסידה, משולם לה ע"י משרד הבינוי והשיכון. לכן, לטענתה, דרישת התובעת הינה ניסיון לגביית שכ"ד כפול. 10. הנתבעת טוענת עוד, כי הסכום שסבתה ז"ל שילמה הינו 114 ₪ וזה הסכום שיש לגבות גם ממנה, וכי אין לשערך את הסכום מכיוון שהתובעת סירבה לקבל מהנתבעת שכ"ד בסכום זה ולכן עליה לשאת בתוצאות. 11. לעניין שכ"ד מהחודש ה - 25 ואילך, טוענת הנתבעת, כי התובעת כפופה להוראות החוק ולהחלטות הממשלה, לפיהן אין התובעת יכולה לגבות שכ"ד מדיירים בדיור הציבורי כראות עיניה ועפ"י השוק החופשי, אלא עפ"י הקריטריונים שנקבעו לכך במיוחד. לטענתה, מי שקובע את גובה שכ"ד הן הועדות של משרד הבינוי והשיכון. 12. לטענתה, עפ"י חוזה השכירות שנחתם בינה לבין התובעת באוגוסט 2002, מחוייבת הנתבעת לשלם שכ"ד בסך 495 ₪ לחודש, מיום חתימת החוזה ואילך. בנוסף לחוזה, קיים הסכם בין הצדדים עפ"יו החוב של הנתבעת - מיום פטירת סבתה ז"ל ועד ליום חתימת החוזה - מסתכם ב- 18,592 ₪ כאשר הנתבעת התחייבה לשלם כל חודש 300 ₪ עבור פירעונו; לטענתה, דרישתה של התובעת לתשלומים גבוהים מ- 495 ש"ח בחודש נובעת מחוסר תום לב ונסיון להכשיל את הנתבעת לאור מצוקתה הכלכלית; 12.3 עוד טוענת הנתבעת, כי הועדה הציבורית מטעם משרד הבינוי והשיכון, אשר קובעת את גובה שכ"ד של כל דייר בדיור הציבורי עפ"י הכנסותיו המוכחות, קבעה, כי הנתבעת צריכה לשלם שכ"ד בסך 495 ₪ בלבד ולפיכך דרישותיה של התובעת אינן מבוססות עפ"י החוק. 13. בסיכומי התשובה של התובעת נטען, כי יש לדון - לגבי דמי השכירות מהחודש ה-25 ואילך - עפ"י הוראות חוק הקשורות לדמי שכירות, דמי שכירות ראויים או דמי שימוש. 14. עוד סבורה התובעת, כי טענתה של הנתבעת לפיה, שהתובעת מקבלת ממשרד הבינוי והשיכון החזר על ההפרשים בדמי השכירות איננה נכונה ומשוללת כל בסיס. 15. לטענת התובעת, המחוקק לא קבע קריטריונים ולא הקים וועדות לגבי שכ"ד, אלא קריטריונים מנחים אשר אינם מחייבים את התובעת. אולם, אף על-פי-כן, התובעת דורשת דמי שכירות בהתאם לקריטריונים הנ"ל. ובהמשך, כי טענתה של הנתבעת - לגבי קביעת הועדה הציבורית של משרד הבינוי והשיכון, שהנתבעת צריכה לשלם 495 ₪ לחודש מהחודש ה- 25 ואילך- אין לה אחיזה במציאות ואין כל זכר לקביעה שכזו. 16. עוד מוסיפה התובעת, כי הצמדת המדד נועדה לשמור על ערכו הריאלי של הכסף וכי אין בחלוף הזמן כדי לפגוע בזכותה להצמדת דמי השכירות למדד. 16.1 בנוסף, כב' השופט חמדני לא קבע כי אין לשערך את הסכום. ג. דיון 1. משהוכרה הנתבעת כ"דייר ממשיך", בהתאם להגדרת החוק , יש לבחון גם את סוגיית גובה דמי השכירות המגיעים ממנה במסגרת הוראות החוק. 1.1 דא עקא, שבחוק יש התייחסות לגובה דמי השכירות ששילם הדייר הממשיך רק בשנתיים הראשונות מפטירת "הזכאי". 1.2 בנסיבות אלו, ובהעדר כל חוק ספציפי המסדיר את יחסי השכירות ואת דמי השכירות במסגרת השיכון הציבורי, יש להתייחס לתקופה שלאחר תום שתי שנות השכירות הראשונות, בהתאם להוראות חוק השכירות ולפי דיני החוזים הרגילים. לגבי שתי שנות השכירות הראשונות 2. סעיף 3 (א) לחוק, דן בזכות לשכירות של "דייר ממשיך" להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית וקובע , כי בכפוף להוראות ס.ק. (ג) תחתום עמו החברה לדיור ציבורי על חוזה שכירות ויראו את הדייר הממשיך כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר ועניין. 2.1 ס' 3 (ג) לחוק קובע , בין היתר, כי בתקופה של שנתיים שתחילתן במועד פטירת הזכאי "לא יעלה שכה"ד שישלם הדייר הממשיך על שכר הדירה שהיה משתלם על ידו אילו המשיך להתגורר בדירה הציבורית". 2.2 אין קביעה חד משמעית שהדייר הממשיך ישלם את דמי השכירות ששולמו בפועל ע"י הזכאי ערב פטירתו. 3. מקובלת עלי גישת ב"כ התובעת, לפיה הוראות החוק מהוות התערבות של המחוקק בחופש שיש לבעל נכסים להחליט כיצד לנהוג בנכסיו ופגיעה בזכות הקניין שלו בחייבו אותו להחזיק דייר בניגוד לרצונו וזאת בניגוד לאמור בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" (להלן:"חוק היסוד") 4. יחד עם זאת, מקובלת עלי גם גישת ב"כ הנתבעת - המקבלת ביטוי גם בהחלטתו של בית המשפט השלום (כב' סגה"נ השופט חמדני) בבקשה בהתאם להליכי ביזיון בית משפט, לפיה "החוק הוא סוציאלי, המבין ומתחשב בקשייהם של הדיירים, כולל הדייר הממשיך, ומן הראוי שהמשיבה (כאן-התובעת) תפנים זאת ותמלא אחר החוק ואחר כוונות המחוקק לסייע לדיירים מסוג זה". 5. המסקנה מן האמור לעיל היא שלא תמיד יפורשו הוראות החוק בצמצום ובדווקנות כדי לצמצם את הפגיעה בבעלים, אלא שיש לבחון את הוראות החוק לאור נסיבות כל מקרה לגופו. 6. שוכנעתי, מעיון בחומר שהועמד לעיוני, כי דמה"ש שנרשמו בחוזה הרטרואקטיבי משקפים את גובה דמי השכירות הציבוריים (משוערכים לפי עליית המדד), בהם הייתה מחוייבת הסבתא ללא ההנחה אותה קיבלה מן המשרד להנחות שכירות. 7. עוד נחה דעתי, כי הסבתא, שהגישה בקשה למשרד להנחות שכירות (מה"ש), זכתה להנחה עד לגובה של 114 ₪ לחודש, קיבלה את ההנחה בעקבות הצהרתה כי היא מתגוררת בדירה לבדה ומתקיימת מקצבת ביטוח לאומי שלה בלבד. 7.1 אילו היו במשב"ש מודעים לעובדה, כי הסבתא לא דיווחה אמת ובהתאם לקביעת כב' בית המשפט בת.א. 2563/97 היא התגוררה עם נכדתה, הנתבעת, סביר להניח שהיא לא הייתה זוכה לאותה הנחה מדמה"ש הציבוריים והייתה משלמת אותם ללא הנחה. 8. לא יעלה על הדעת שהנתבעת תיהנה מאותה הנחה אישית שקיבלה הסבתא בגין דיווח לא אמת. 9. בנוסף, אין כל מניעה להצמיד את דמי השכירות הציבוריים למדד וכבר נקבע לא אחת, שהפרשי הצמדה אינם אלא שמירת ערכו הריאלי של סכום ואינם מיועדים "להעניש" את המשלם. ע.א. 19/83 שלמה כרמל בע"מ נ' בריח חברה לייצור בע"מ. פד"י ל"ט (4) 522. ע.א. 2258/92 נאות מדבר נ' הבנק הבינ"ל, פד"י מ"ז (5) 350. ע.א. 527/89 מאג'ד ראבה נ' קיבוץ נחשולים, פד"י מ (1) 375, 378. 10. על כן, הנני קובע , כי במשך השנתיים מיום פטירת הסבתא, יעמדו דמי השכירות על הסך של - 495 ₪ בתוספת 36 ₪ דמי אחזקה לחודש ובסה"כ - 531 ₪ לחודש. בתקופה שלאחר תום השנתיים הראשונות 11. כאמור, בחוק אין התייחסות לשכירות ולגובה דמי השכירות שישלם הדייר הממשיך מעבר לשנתיים הראשונות לאחר פטירת הדייר הזכאי או יציאתו לבית אבות. 12. בנסיבות אלו, יש לקבוע את גובה דמי השכירות בהתאם להסכמת הצדדים, אם תושג, או בגובה דמי שימוש ראויים לפי הכללים המקובלים. 12.1 הצדדים לא הגיעו להסכמה - ועל כן מן הראוי לקבוע דמי שימוש ראויים עפ"י הכללים המקובלים. 12.2 המדובר בכללים מקובלים עפ"י נוהלי משרד הבינוי והשיכון לגבי דיירים בדיור הציבורי, בהתחשב במיקומה של הדירה ובגודלה. 12.3 זהו גובה דמי השכירות שהייתה התובעת זכאית לגבות מדייר אחר בדיור הציבורי, אילו עבר להתגורר באותה דירה. 13. בהתחשב בתעריפי שכר הדירה בשיכון הציבורי כעולה מנספח ג' למסמכים שהוגשו ע"י ב"כ התובעת, בעובדה כי שטח הדירה הוא 78 מ"ר (כעולה מחוזה השכירות הרטרואקטיבי מיום 28.7.02) וכי גובה דמה"ש למ"ר הוא, בעיר אשדוד, 18.52 ₪ למטר - שכה"ד הראוי הוא 1,444.56 ₪ לחודש, בהתאם לחישוב כדלהלן: 1,444.56 = 18.52 X 78. 13.1 לסכום זה יש להוסיף סך של 50 ₪ עבור אחזקה ושירותים. 14. ער אני לטענות ב"כ הנתבעת ולמסמכים שצירף לגבי גובה ההכנסה. 14.1 יחד עם זאת, אין הוראה בחוק המבססת את גובה דמה"ש על הכנסות הדייר הממשיך. 14.2 לצורך זה, רשאית הנתבעת לפנות למה"ש ולעתור לקבלת הנחה מגובה דמה"ש. 15. בהתאם להחלטה מיום 19.11.03 - נקבע התיק להוכחות בשאלת עילת הפינוי. ניתן היום כ"ח בחשון, תשס"ד (23 בנובמבר 2003) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי ב"ש. חדש חיים - שופטסגן נשיא בניהמשרד הבינוי והשיכוןשכירותדמי שכירות