הסדר פשרה בתיק תביעות קטנות

א. מבוא  זוהי תביעת שיבוב בגין תאונת דרכים מיום 15.12.00, בה היו מעורבים מבוטחה של התובעת (להלן: "המבוטח") והנתבע 1 (להלן: "התאונה").   הצדדים הסכימו כי בית המשפט יתן פסק דין מנומק בעניין שאלת החבות. אין מחלוקת בנוגע לגובה הנזק. בנוגע לשאלת האחריות לתאונה, הוסכם כי בית המשפט יכריע על פי שיקול דעתו ללא נימוקים (פרוט' בית משפט מיום 1.4.03, עמ' 3, שו' 15-17).   העובדות בעניין החבות, אף הן אינן שנויות במחלוקת. באי כוח הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב בשאלה זו.   ב. תמצית העובדות הצריכות לתובענה   ב.1. בתאריכים 31.12.00 ו-14.1.01, שילמה התובעת למבוטחה סכום כולל של 21,779 ₪ בגין נזקים שנגרמו לרכבו בתאונה הנ"ל, מכוח חבותה על פי פוליסת ביטוח מקיף שהיתה למבוטח אצלה.   ב.2. לאחר שהמבוטח קיבל את התשלום האמור מהתובעת, תבע המבוטח את הנתבע 1 בבית משפט לתביעות קטנות בת"א, בת.ק. 10489/01, לפיצוי עבור נזקים נוספים שנגרמו לו בתאונה ושבגינם לא פוצה על ידי התובעת.   ב.3. בתאריך 25.12.01, הגיעו המבוטח והנתבע 1 לידי הסדר פשרה בתיק התביעות הקטנות בת"א, שקיבל תוקף של פס"ד, לפיו שילם הנתבע 1 למבוטח סכום של 4,630 ₪.   ב.4. במסגרת ההסדר בבית המשפט לתביעות קטנות בת"א, חתם המבוטח מאוחר יותר על מסמך, נושא תאריך 24.1.02 (להלן: "מסמך הויתור"), שבו נכתב, בין השאר, כי הוא מאשר הסכמתו לקבל את סך 4,630 ₪ עבור הנזקים שנגרמו לו בתאונה על ידי הנתבע 1, וכן הסעיף הבא:   "הנני/ו מצהיר/ים בזאת שעם קבלת סכום זה לא תוגש נגדך תביעה אחרת מכל סוג שהוא בגין המקרה הנ"ל כן אני/ו מאשר/ים בזה כי לא תובא בעתיד שום תביעה מצדי/נו או בשמנו או מצד כל גוף שהוא בקשר למקרה הנ"ל ואני/ו מתחייב/ים לפצותך עבור כל הסכומים ו/או הוצאות לרבות הוצאות משפט, ריבית ושכ"ט עו"ד שתידרש לשלם אם תוגש תביעה בעקבות תאונתי/נו הנדונה. הנני/ו מאשר/ים כי תשלום הסכום הנ"ל שיתקבל על ידי הינו סופי ומוחלט לכל דבר ועניין". (עותק מפסק הדין בת.ק. 10489/01 ומהמסמך הנ"ל, צורפו כנספחים א ו-ב לכתב ההגנה).   ג. תמצית טענות הצדדים   ג.1. הנתבע 1 טוען כי לאור מסמך הויתור עליו חתם המבוטח, אין כל עילה לתובעת בהגשת התביעה נגד הנתבע 1.   ג.2. הנתבע 1 טוען עוד כי על פי סעיף 62 (א) ו-(ג) לחוק חוזה הביטוח התשמ"א-1981, הזכות לקבלת פיצוי הינה של המבוטח והוא רשאי לוותר עליה כלפי צד ג', ובמידה ופגע בזכות שעברה למבטח ללא ידיעתו או הסכמתו, עליו לפצות את המבטח בשל כך. הנתבע 1 טוען כי לתובעת יש עילה לתבוע את המבוטח שלה בגין רשלנות או מרמה בויתור על הזכות, אולם אין לה עילה לתבוע את הנתבע 1, שכלפיו נעשה הויתור על ידי המבוטח.   ג.3. מנגד, טוענת התובעת, כי מרגע ששילמה את חלקה בשיפוי המבוטח, עברה זכות השיפוי אליה בכל הקשור עם הסכום אותו שילמה, כאמור בסעיף 62 (א) לחוק חוזה הביטוח. במקרה דנן, חתם המבוטח על מסמך הויתור כשנה לאחר שהתובעת שילמה את הכספים למבוטח. במועד זה, לא היתה למבוטח כבר זכות שיפוי על הסכום שקיבל מהתובעת. ג.4. התובעת טוענת כי חתימת המבוטח על מסמך הויתור חלה רק על סכומים שהמבוטח הוציא בגין התאונה, אולם לא על זכות השיבוב שעברה לתובעת בכל הנוגע לתשלומים שהיא שילמה למבוטח.   ג.5. התובעת טוענת כי גם הצדק מחייב פירוש זה של חוק חוזה הביטוח, שאם לא כן, יוכל המזיק לצאת נשכר, שעה שכנגד סכום קטן שישלם למבוטח, הוא יופטר מחובתו לתשלום מלוא הנזק שנגרם על ידו ואשר המבוטח שופה בגינו על ידי חברת הביטוח שלו, וכך יעשה המזיק עושר שלא במשפט.   ג.6. התובעת טוענת עוד כי פסק הדין שניתן בבית המשפט לתביעות קטנות בת"א, אשר על פיו נחתם המסמך מיום 24.1.02, עסק אך ורק בהפסדי המבוטח שאותם הוא תבע כדין באותו בית משפט ושעליהם התפשר מתוקף זכותו לעשות כן, ולא על הכספים ששולמו על ידי התובעת.   ד. דיון   ד.1. סעיף 62 (א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, קובע כדלקמן: "62 (א). היתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכוח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם".   ד.2. לפי סעיף 62 (א) הנ"ל, הרי מרגע ששילמה התובעת למבוטחה את תגמולי הביטוח על פי פוליסת הביטוח שהיתה ביניהם, בסכום של 21,779 ₪, בתאריכים 31.12.00 ו-14.1.01 (נספח א' לכתב התביעה), הרי שבמועד זה עברה לתובעת זכות השיפוי כלפי הנתבע 1, הוא הצד השלישי.   המשמעות הברורה העולה מכך שזכות השיפוי עברה במועד הנ"ל לתובעת היא, שמרגע התשלום ואילך, לא היתה יותר למבוטח כל זכות כלפי הנתבע 1 על הסכום שקיבל מהתובעת. זכות זו עברה כבר לתובעת והיא בידיה מהמועד שבו שילמה הפיצוי למבוטח. ממילא, לא יכול היה המבוטח לוותר כלפי הנתבע 1 על זכות שלא היתה לו עוד. ככל שהמבוטח מוותר על זכות זו, בהנחה שמדובר באותה זכות, הרי שאין תוקף לוויתור כזה. אין אדם יכול לוותר על מה שאין לו.   ד.3. המלומד י. אליאס, בספרו "דיני ביטוח" הוצאת בורסי, כרך ב, עמ' 560-561, אומר: "סעיף זה (סעיף 62 (ג) לחוק - א.מ.) מקנה למבטח תרופה חוזית (פיצויים) כלפי המבוטח. עם זאת, במקרים רבים, כפי שנראה להלן, המבטח כלל אינו נזקק לתרופת הפיצויים, שכן פעולות המבוטח ממילא משוללות כל תוקף מחייב כלפיו".   ובהמשך: "הכלל הבסיסי מורה, אם כן, כי המבטח רשאי להתעלם מכל הסדר פשרה או ויתור שעשה המבוטח עם הצד השלישי לאחר תשלום תגמולי הביטוח".   "הטעם המונח ביסוד כלל זה מובן מאליו. לאחר תשלום תגמולי הביטוח רוכש המבטח את הזכויות המהותיות של המבוטח כלפי הצד השלישי, ומכאן שכל התחייבות של המבוטח בנוגע לזכויות אלו הינה חסרת כל תוקף (void)". (שם).   גם המלומדים מאיר יפרח ורפאלה חרל"פ, בספרם "ששון - דיני ביטוח", הוצאת פרלשטיין-גינוסר, מהדורה שניה, בעמ' 386, כותבים: "ויתור (לאחר קרות הנזק) שניתן על ידי מבוטח-ניזוק (שקיבל את דמי הביטוח) למזיק הוא מעשה תרמית כלפי המבטח, ועל כן אין הויתור או השחרור תקף כלפי המבטח". .... "הסכם בתנאים המתוארים הוא בגדר תרמית כלפי המבטח ונעדר נפקות כלפיו".   ד.4. הנתבע 1 מפנה לסעיף 62 (ג) לחוק חוזה הביטוח האומר כדלהלן: "62 (ג). קיבל המבוטח מן האדם השלישי פיצוי או שיפוי שהיה מגיע למבטח לפי סעיף זה, עליו להעבירו למבטח; עשה פשרה, ויתור או פעולה אחרת הפוגעת בזכות שעברה למבטח, עליו לפצותו בשל כך".   הנתבע 1 טוען כי מסעיף 62 (ג) סיפא הנ"ל עולה, שהמבוטח יכול לעשות פשרה או ויתור אשר פוגעים בזכות שעברה למבטח, ובמקרה כזה קובע הסעיף שעל המבוטח לפצות את המבטח בשל כך.   ד.5. בספר "ששון - דיני ביטוח", נאמר בעניין זה כדלהלן: "הסיטואציה המתוארת בסעיף 62 (ג) סיפא לחוק חוזה הביטוח, כמו גם איסור הפגיעה בזכויות המבטח, חלה - על פי לשונה - רק מהמועד בו עברה הזכות אל המבטח, כלומר: מששילם המבטח את תגמולי הביטוח למבוטחו. מכאן משתמע, לכאורה, כי המבוטח אינו חייב לעמוד על משמר זכויותיו של המבטח עובר לתשלום תגמולי הביטוח, וכי המבוטח רשאי להתפשר עם המזיק ולשחררו מאחריות (לכל הנזק או לחלקו) עם קבלת פיצוי מן המזיק. עם זאת, אין לדעתנו להתיר למבוטח ליהנות משני העולמות: לקבל פיצוי מן המזיק תוך שחרורו מאחריות, ולאחר מכן לדרוש מן המבטח תגמולי ביטוח". (שם, בעמ' 387).   ד.6. הסיטואציה שבה דן סעיף 62 (ג) סיפא לחוק חוזה הביטוח, כלשונה, מדברת על מקרה שבו המבוטח קיבל קודם פיצוי מן האדם השלישי - המזיק, ושחררו מאחריות, ולאחר מכן דורש מן המבטח תגמולי ביטוח, כאשר המבטח איננו יודע על הפשרה או ויתור שנעשו קודם לכן על ידי המבוטח כלפי הצד השלישי.   ד.7. במקרה שלנו, מדובר בסיטואציה הפוכה. קודם קיבל המבוטח את השיפוי מחברת הביטוח ולאחר מכן תבע וקיבל מהצד השלישי גם כן פיצוי בגין נזקים שאינם כלולים בפוליסה, תוך ויתור על כל נזק נוסף.   בסיטואציה כזו, נאמר בספר "ששון - דיני ביטוח", על ידי המלומדים יפרח וחרל"פ: "המבטח קשור, כמובן, בפשרה שעשה המבוטח עם המזיק לפני קבלת תגמולי ביטוח מן המבטח. אשר לפשרה שנעשתה לאחר קבלת תגמולי הביטוח - ושחרור המזיק מאחריות במסגרת אותה פשרה - אפשר לסבור שאין אלה משפיעות על המבטח, שכן המבטח כבר רכש לו זכויות תחלוף, ורק הוא מוסמך לגרוע מהן או לוותר עליהן". (שם, בעמ' 388, ה"ש 42).   גם המלומד אליאס בספרו "דיני ביטוח" אומר בעניין זה כי "המבטח רשאי להתעלם מכל הסדר פשרה או ויתור שעשה המבוטח עם הצד השלישי לאחר תשלום תגמולי הביטוח" (שם, בעמ' 561).   גם המלומדים דניאל פרידמן ונילי כהן, בספר "דיני חיובים - חלק כללי", דניאל פרידמן-עורך, "הוצאת אבירם", 1994, בעמ' 298, סע' 3.129, אומרים: "... אם ההסדר שבין המבוטח למעוול נערך לאחר שהמבוטח קיבל מן המבטח את דמי הביטוח, בשלב זה עברה כבר עילת התביעה כלפי המעוול למבטח. ויתור של המבוטח למעוול או פשרה ביניהם אין כוחה יפה כלפי המבטח, שיוכל לתבוע את המעוול ולהתעלם מן הפשרה או הויתור של המבוטח". (הדגש שלי - א.מ.).   ד.8. בע"א 434/60 המוסד לביטוח לאומי נ. דורון ואח', פ"ד ט"ז (1) 7, מביא כב' השופט כהן פסיקה מארה"ב, שהוא מקבל אותה, כדלקמן: "מקום שהמזיק ידע על זכות הסוברוגציה של המבטח, והוא עושה הסכם עם הניזק, המבוטח, ללא ידיעתו והסכמתו של המבטח, רואים את ההסכם כאילו נעשה בכפוף לזכויות המבטח, ואין נזקקים לטענת שחרור על פי הסכם כאמור". (בעמ' 16 ו ).   וכן: "כשחברת הביטוח שילמה לנתבע (הוא הניזק) את דמי הביטוח, הזכות לכל סעד שהנתבע היה זכאי לו כלפי מאן דהו, עברה/בסוברוגציה לחברת הביטוח, והנתבע לא היה רשאי לעשות בכל זכות שכזאת מעשה העלול לפגוע בחברה". (בעמ' 17 א ).   כב' השופט כהן קובע בפסה"ד הנ"ל: "משמע שהניזוק לא היה רשאי גם לשחרר את המזיק מאחריותו, שאין לך מעשה העשוי לפגוע בזכויות המבטח פגיעה גדולה מזו. משלא היה רשאי לעשות מעשה השחרור, ממילא השחרור נעשה ללא רשות וסמכות; ואם כי הניזק עצמו ייתכן ויהא מושתק מלטעון כך כלפי המזיק, אין שום השתק יכול למנוע טיעון כזה מצד המבטח". (בעמ' 17 ב). (כל הדגשים שלי - א.מ.).   כפי שראינו לעיל, כך הוא המצב גם לפי חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981.   יצויין כי לפי סעיף 62 (ג) לחוק חוזה הביטוח, נראה כי אין גם נפקא מינה אם המבוטח ידע על זכות השיבוב של המבטח או שתהיה במעשיו פגיעה בזכות השיבוב, אם לאו. החיוב בפיצוי נשאר בכל מקרה. ההנחה היא, כך נראה, שהוא צריך היה לדעת זאת.   ד.9. המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא, כי לסעיף הויתור עליו חתם הנתבע 1 במסמך מיום 24.1.01, אין כל תוקף כלפי התובעת. זכות השיבוב בגין הכספים שהתובעת שילמה למבוטחה עברה אליה כשנה לפני שנחתם המסמך הנ"ל על ידי המבוטח - ביום 31.12.00 שבו שילמה את מרבית התשלום למבוטח. במועד שבו חתם המבוטח על מסמך הויתור - 24.1.02, לא היתה כבר בידי המבוטח הזכות כלפי צד ג' - הנתבע 1. ממילא הוא לא יכול היה לוותר עליה.   ד.10. אינני נכנס לשאלה שנרמזה על ידי ב"כ התובעת, אשר עורר תמיהה לגבי החתמת המבוטח על מסמך הויתור. לכאורה לא היה צורך במסמך כזה, שכן ניתן כבר פסק דין בפשרה בבית משפט לתביעות קטנות חודש לפני החתמת אותו מסמך. פסק הדין ניתן ביום 25.12.01 (נספח א' לכתב ההגנה), ומסמך הויתור נחתם ביום 24.1.02 (נספח ב' לכתב ההגנה). האם חברת הביטוח של הנתבע 1 החתימה את המבוטח במסגרת התביעה בבית המשפט לתביעות קטנות על סעיף הויתור כדי לנצל את אי ידיעתו והבנתו את משמעות הדברים ולחסום בכך את תביעת השיבוב של התובעת? מאחר ועניין זה הועלה ע"י התובעת רק כתמיהה בלבד, אם כי גם כ"חשד", תשאר השאלה בגדר תמיהה.   ד.11. עוד בנוסף, ניתן גם לומר כי המסמך שעליו חתם המבוטח ובו סעיף הויתור, אינו מתייחס לכספים ששילמה התובעת למבוטח. המסמך הנ"ל נחתם במסגרת התביעה שהגיש המבוטח בבית המשפט לתביעות קטנות בת"א לתביעת נזקים שלא כוסו בפוליסת הביטוח שלו. נזקים שאותם הוא לא קיבל מהתובעת במסגרת השיפוי ששיפתה אותו על פי הפוליסה. הואיל וכך - הוחתם המבוטח בתביעות הקטנות על סעיף ויתור שבמסגרתו התחייב שלא לתבוע יותר את הנתבע 1 וכל מי בשמו או מטעמו, כשכוונת הויתור הינה אך   ורק לכספים ונזקים נוספים שיש או שיהיו לתובע, ושבגינם לא היה לו כיסוי בפוליסת הביטוח שלו ולא קיבל עליהם שיפוי מהתובעת. הויתור בא על מנת למנוע מהמבוטח אפשרות של תביעות נוספות נגד הנתבע 1 בגין נזקים כאלה.   אם לא היינו אומרים כן, היה יוצא שהנתבע 1, כמו גם חברת הביטוח של הנתבע 1, יכולים לרכוש בנזיד עדשים פטור מחובת הפיצוי החלה עליהם לתשלום מלוא הנזק שגרם הנתבע 1 למבוטח, והיה יוצא המזיק נשכר בדרך זו שלא כדין.   פרשנות זו לסעיף הויתור מתחייבת הן מהקשר הדברים, הן מהעובדה שהויתור נעשה במסגרת בית משפט לתביעות קטנות, והן מההגיון המסחרי והכלכלי שיש לתת ולפרש סעיף זה.   ד.12. יתר על כן, בפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית המשפט לתביעות קטנות בת"א, ואשר קיבל תוקף של פסק דין, נרשם במפורש, במסגרת הסכמת הצדדים, כי "אין בהסדר פשרה זה כדי להודות ו/או לוותר על כל טענה שבפי צד זה או אחר".   על פי הפירוש שמבקש הנתבע 1 לתת למסמך הויתור, עומד סעיף הויתור בניגוד לפסק הדין הנ"ל. אמנם צדדים יכולים לוותר בהסכמה על זכויותיהם, אולם ככל שלא הוכחה כוונה והסכמה כזו, יש לפרש את סעיף הויתור באופן שיעלה בקנה אחד עם פסק הדין, כפי שפרשנו לעיל. מה גם שמסמך הויתור נוסח והוכתב על ידי הנתבע 1 או חברת הביטוח שלו, והמבוטח חתם עליו - כך נראה - רק כדי לקבל את הכסף שנפסק לזכותו בפסק הדין בתביעות הקטנות. (הגם שלא היה צורך בכך, לאור פסק-הדין).   ד.13. לאור האמור לעיל, אני מקבל את טענת התובעת בעניין החבות, ודוחה את טענת הנתבעים כאילו חל מסמך הויתור גם על הכספים ששילמה התובעת למבוטח ועל זכות השיבוב של התובעת כלפי צד ג'-הנתבע 1.   ה. הנזק   ה.1. כפי שנאמר בפרק המבוא, אין מחלוקת בין הצדדים בעניין גובה הנזק. הנזק הנתבע הוא סכום של 21,779 ש"ח. לסכום זה יש להוסיף סך של 560 ש"ח בגין שכ"ט שמאי שבו נשאה התובעת. סה"כ: 22,399 ₪ (קרן).   ו. האחריות   ו.1. הצדדים הסכימו כי בכל הנוגע לשאלת האחריות, יכריע בית המשפט על פי שיקול דעתו, ללא נימוקים.   ו.2. נסיבות התאונה הינן שהרכב המבוטח עמד בחניה והרכב הפוגע הגיע מאחור ופגע בו.   הנתבע 1 טען כי הרכב הנתבע עמד במקום אסור לחניה. לטענתו, בזמן התאונה היה ערפל כבד ולפתע יצא מהחניה רכב אחר, הוא הסיט את ההגה לשמאל כשהבחין ברכב האחר ואז הוא פגע ברכב הנתבע.   בפרוטוקול בית המשפט לתביעות קטנות בת"א, טען התובע כי הוא חנה במקום של חניה חוקית.   ו.3. אין ספק כי האחריות לתאונה רובצת על הנתבע 1. לטענה בדבר חניה במקום בלתי חוקי אין גם תימוכין, אולם אפילו אם כך היה, אין הדבר גורע מאחריות הנתבע 1 בנסיבות התאונה. אינני רואה מקום להפחית מאחריותו המלאה של הנתבע 1 לתאונה.  ז. סיכום   ז.1. לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת.   ז.2. הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובעת את הסך של 22,399 ש"ח. לסכום זה יתווספו ריבית והפרשי הצמדה למדד מיום 31.12.00 (יום התשלום למבוטח), ועד התשלום בפועל.   ז.3. בנוסף, ישלמו הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, לתובעת, החזר אגרת תביעה, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה למדד מיום ההוצאה ועד ההחזר בפועל, וכן בנוסף, שכ"ט עו"ד בסך 2,500 ש"ח, בתוספת מע"מ, ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה למדד מהיום ועד התשלום בפועל.     המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ שני הצדדים בדואר רשום + אישור מסירה.     ניתן היום י"ט באייר, תשס"ג (21 במאי 2003) בהעדר הצדדים.     א. מקובר, שופט  תביעות קטנותהסדר פשרהפשרה