האם נהיגה וסבלות יכולים לפגוע בעמוד השדרה ?    1. התובע, יליד 11.6.1955, נפגע בתאונת דרכים ביום 23.2.1999. אין מחלוקת לגבי חבותם של הנתבעים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. המחלוקת היחידה הינה לגבי גובה הנזק.   2. הפגיעה א. התובע נפגע בצווארו, גב עליון ורגל שמאל. למעט רגישות מעל עמוד שדרה לכל אורכו ומעט הגבלה בתנועות הצוואר, לא נמצא ממצא פתולוגי והתובע שוחרר, בלא שאושפז.   ב. התובע היה באי כושר 28 ימים ונזקק לאנלגטיקה וטיפולי פיזיוטרפיה.   ג. ד"ר קורן, אשר נתמנה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, מצא בבדיקת עמוד שדרה צווארי: "... הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה צווארי. ללא חסר נוירולוגי נלווה לפגיעה צווארית. בדיקות העזר מלמדות על בלטי דיסק צווארי". ד"ר קורן היה בדעה כי לתובע נותרה נכות לצמיתות בשיעור 10%.   ד. בתשובה לשאלת הבהרה ולאחר עיון במסמכים רפואיים משנת 1985 ואילך, הבהיר ד"ר קורן כי: "אינני סבור, לאור מיעוט הרישומים לגבי עמוד שדרה צווארי, על פני השנים שקדמו לתאונה הנדונה, כי ניתן ללמוד על מצב כרוני מתמשך קודם לתאונה הנדונה לגבי עמוד שדרה צווארי. אינני סבור שיש להפחית מהנכות הצמיתה בגלל מצב קודם לתאונה הנדונה לגבי עמוד שדרה צווארי".   ה. ד"ר קורן לא נחקר על חוות דעתו ועל כן נותרה זו בלתי מעורערת.   2. הפסד השתכרות א. עובר לתאונה עבד התובע כטכנאי בחברת ביופרמה בע"מ מפברואר 1996, חברה שעיסוקה מערכות רפואיות ממוחשבות.   ב. התובע עבד בחברה זו עד אפריל 2000 ומספטמבר 2000 הוא עובר בחברת מיני ליין תקשורת בע"מ המייצגת את חברת LG הקוראנית המייצרת בין השאר טלפונים סלולריים. בעוד שבחברת ביופרמה עבד התובע בפועל בהתקנת המערכות הרפואיות, הענקת שירותי אחזקה והדרכת המשתמשים, עובד התובע בחברת מיני לין בתמיכה והדרכת טכנאים אחרים.   ג. לטענת התובע הכאבים והגבלות התנועה בעמוד שדרה מנעו ממנו המשך עבודה בביופרמה והוא החליט למען בריאותו למצוא עבודה חילופית בחברת מיני לין שם העבודה קלה יותר (סעיף 21 לת/2). במהלך עדותו טען התובע במפתיע כי פוטר מעבודתו בביופרמה בשל קשיי תיפקוד. לטענה זו לא נמצא רמז בתצהיר עדותו הראשית ואף לא בעדות חברו לעבודה (ת/1).   ד. 1. התובע עזב את ביופרמה רק שנה וחודשיים לאחר התאונה כשהנתבעות הוכיחו חד משמעית כי עשה כן ללא קשר לפגיעתו בתאונה הנדונה כמפורט להלן.   2. חברו לעבודה של התובע, עד תביעה מספר 1, יאיר רומנו, העיד כי: "היתה שם תחלופה אדירה של אנשים... היתה תחלופה גדולה מאד בעיקר בגלל שהעבודה קשה" (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 19 - 18). ועדותו נתמכה גם ע"י התובע שהעיד ש"אני לא חושב שנשאר עוד מישהו מאז" (עמ' 10 לפרוטוקול שורה 22). התובע ועד התביעה העידו על יחסי אנוש עכורים בחברת ביופרמה: "אמרתי שלא היה נעים בגלל שזו עבודה מלחיצה והמנכ"ל הוא אדם לא נעים, בלשון המעטה, האווירה לא היתה הכי נעימה וזו הסיבה לתחלופה גבוהה של הטכנאים" (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 7 - 6 ועמ' 10 לפרוטוקול שורות 23 - 22).   שניהם כאחד הצביעו על הקושי הכרוך בעבודה בה נדרשו לבצע גם עבודות סבלות ונהיגה למרחקים "וגם בחברה לא היה נעים כי היו דרישות בלתי הגיוניות מטכנאים או הנדסאים כמו הקטע של סבלות" (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 17 - 16) בלא תמורה לשעות נוספות (עמ' 7 לפרוטוקול שורה 12).   3. התובע הודה חד משמעית כי "לו לא הייתי בעל משפחה הייתי עוזב עוד לפני התאונה" (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 24 - 23) ו"העבודה החדשה במיני לין הרבה יותר קלה, ולו רק בגלל העדר נסיעות. המקום הנוכחי הוא נעים, הבוסים הרבה יותר נחמדים והאווירה הרבה יותר טובה והעבודה קלה יותר" (עמ' 12 לפרוטוקול שורות 4 - 1).   4. למותר לציין כי התובע המתגורר בראשון לציון העדיף ומובן מדוע עבודה בפתח תקווה באווירה נעימה בשעות נוחות, ללא נסיעות וסבלות על העבודה בקיסריה עם נסיעות ארוכות, עבודות סבלות וללא תגמול על השעות הנוספות הרבות שנאלץ להשקיע. אני קובעת איפוא כי התובע לא עזב העבודה בביופרמה כתוצאה מפגיעתו בתאונה הנדונה.   ה. הפסד השתכרות בתקופת אי הכושר 1. מיום התאונה 23.2.99 היה התובע באי כושר עד 12.3.99, סה"כ 17 ימים ואחר כך ארבעה ימים במהלך חודש אוקטובר 1999, 43 יום במהלך אפריל-מאי 2000 ושבעה ימים ביולי 2000 ולטענתו נעדר 71 ימים.   2. התובע העיד כי: "סה"כ נעדרתי מעל חודשיים. אתה מבקש לדעת מספר ימים במדויק - נעדרתי 17 ימים. חלק מהימים באתי לעבודה וקבלתי שכר עבור הימים האלה. היו מקרים דחופים שאמרו לי שאני חייב לבוא, ויש לי בוס שפחדתי שיפטר אותי ולכן לא הלכתי כשהוא ביקש ממני. הייתי טכנאי בכיר שם ועם כל הכאב והסבל הייתי חייב ללכת. אני לא זוכר כמה ימים לא נעדרתי בפברואר ובמרץ, אבל נעדרתי המון ימים. עברו שנים ואני לא זוכר כמה ימים נעדרתי. על הימים שהייתי בבית נוכו לי ימי חופשה. אתה מציג בפני את תלוש השכר של פברואר 1996 ושואל היכן נוכה החופש - לא תמיד זה מתעדכן בחודש שלאחר מכן, לפעמים זה מתעדכן חודש או חודשיים מאוחר יותר. אתה מציג בפני את תלוש חודש מרץ 1999 - אין פה עדכון של החופש, מנכים יום וחצי או יומיים מתוך ה-17 ימים. כן, עבדתי ממרץ עד אוקטובר ואז באוקטובר נעדרתי. נעדרתי ארבעה ימים ואם אני לא טועה עבור שלושה ימים ראשונים לא מקבלים, מבחינת שכר לא הורד לי, אך יום חופש זה יום ששווה כסף. כן, פוטרתי באפריל 2000. כן, עשינו התחשבנות של ימי החופשה וזה לא בידי אך אפשר לשאול את החשב. מה שהגיע לי קבלתי, אין לי טענות. כן, באפריל 2000 היו לי שוב ימי מחלה, היו לי 13 ימי מחלה. כן, זה שנה וחודשיים אחרי התאונה וזה היה בחודש אפריל של הפיטורין שלי. אתה מבקש לדעת אם נוכה לי שכר בגין ימים אלה - אני לא יכול להשיב לך, מבחינת תלוש שכר קבלתי משכורת במלואה אך ניכו לי ימי חופשה וזה שווה כסף" (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 30 - 16 ועמ' 10 לפרוטוקול שורות 4 - 1).   3. בתלוש השכר, אין, כאמור, ניכוי ימים, לא ניתן הסבר מדוע נוכו ימי חופשה במקום ימי מחלה, לא הומצאה התחשבנות ימי החופשה בסיום העבודה ולא זומן חשב החברה לעדות, וכידוע: והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בביהמ"ש הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך, ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד... התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד... היה בכך כדי לתמוך בגירסת היריב. הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל - מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה" (קדמי, על הראיות, חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"ט-1999, עמ' 1391).   4. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי לא הוכח שהתובע הפסיד שכר בתקופת ההעדרות, אם אכן נעדר בפועל.   ו. הפסד שכר בעקבות המעבר לחברת מיני לין תקשורת בע"מ 1. משקבעתי כי המעבר מחברת ביופרמה לחברת מיני לין נבע משיקולים שאין ביניהם לבין הפגיעה בתאונה ולא כלום, מתייתר הצורך לדון בהפסדים הנטענים כתוצאה ממעבר זה.   2. למעלה מהצורך אתייחס גם לטענות התובע לגבי הפסד חדשי קבוע בסך 2,488 ₪ בשל שכר נמוך יותר, העדר תשלום עבור קרן השתלמות, גילום הרכב והעדר תשלום עבור ארוחות צהריים.   3. על פי הטבלאות שצרף התובע לתצהירו, היה שכרו החודשי הממוצע ברוטו בחודשים 7/98 - 1/99 בחברת ביופרמה 11,884 ₪ (נספח כ"ז) ובארבעת החודשים מ-9/00 עד 1/01 בחברת מיני לין 12,045 ₪ (נספח כ"ט). כלומר, שכרו ברוטו עלה ולא ירד. גם התובע העיד: "במיני לין שכרי נטו הינו 7,000 ₪ בלי הטבות, אולי עוד 200 או 300 ₪ קרן השתלמות... ההבדל הוא קרן השתלמות וארוחות" (עמ' 11 לפרוטוקול שורות 27 - 22). מיותר לציין, כי צרוף תלושי השכר שלא התקבלו כראיות ע"י ב"כ הנתבעות לסיכומים, ראוי לגינוי והתעלמות (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית עמ' 513).   4. לטענת התובע במיני לין אינו מקבל קרן השתלמות בעוד שבחברת ביופרמה תרם המעביד את חלקו בקרן ההשתלמות בגובה 891 ₪. על פי תלושי השכר אכן נוכה לתובע על חשבון קרן השתלמות אך להפרשת המעביד אין זכר ומשלא הומצא אישור על הפרשה כנטען ולא הועד חשב החברה, לא זו בלבד שהנזק הנטען לא הוכח אלא שכאמור: "... הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית תוביל את ביהמ"ש למסקנה, שאילו הובאה היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה" (ע"א 27/91 קבלו נ' בן שמעון, עבודות מתכת בע"מ ואח' פ"ד מ"ט (1) 450, 457). ראה גם ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מ"ד(4) 595 וע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ ואח', פ"ד מ"ד(1) 239, 245).   5. בתלושי השכר מחברת ביופרמה אין גילום הרכב בניגוד לניכוי בתלושי השכר ממני לין אך התובע העיד כי: "במיני לין אני מקבל רכב פרטי, דייהו אוטומטי. בביופרמה קבלתי רכב מסחרי" (עמ' 11 לפרוטוקול שורה 21). ועל כן לא ניתן להשוות ההטבה רק עם הגלום בפועל. אין ספק שבביופרמה שימש הרכב לצורכי עבודה ונסיעות ארוכות ברחבי הארץ אך לעדות התובע כי הרכב גם הוצמד לו לצרכיו הפרטיים, לא נמצאה תמיכה.   6. לטענת התובע נהנה בחברת ביופרמה מארוחות מסובסדות בערך 30 - 45 ₪ תמורת תשלום של 8 ₪ ועוד 4 ₪ לכל יום עבודה, סה"כ בערך 550 ₪. גם לעדות זו לא נמצאה תמיכה בעדות חשב החברה או אישור החברה ואפילו לא בעדות חברו לעבודה, עד תביעה מספר 1. מאידך, על פי תלושי השכר קיבל התובע בין 12 - 3 ארוחות לחודש, בלבד, באופן לא קבוע, ואלה גולמו בשווי 23 ₪ עד 108 ₪ בלבד.   7. לאור כל האמור לעיל ומבלי לפגוע בטענה שהמעבר לחברת מיני לין לא נבע מהפגיעה בתאונה, אני דוחה הטענה להפסד שכר. 8. הפסד שכר לעתיד לכאורה איפוא לא נגרם לתובע כל הפסד שכר וסביר להניח כי גם לא ייגרם לו אך אמונה על הפסיקה המכירה בהפסד כושר השתכרות, נראה לי לנכון לפצותו עבור העתיד בסכום גלובלי של 85,000 ₪.   3. הוצאות בגין נסיעות מוגברות ותשלום בגין תרופות א. כדין טוען ב"כ הנתבעים כי נזק מיוחד יש להוכיח. אשר למידת הוודאות והדיוק המתבקשת מהנפגע בהוכחת הנזק והפיצוי, ההלכה היא כי: "תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נדרש דיוק מתימטי, ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע - התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה... כלומר, באותה מידת ודאות המתבקשת מנסיבות העניין... על כן, באותם מקרים בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי" הדגשה שלי - מ.ש.) (ציטוט מע"א 355/80 אניסמוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד ל"ה (2) 800, 809 בע"א 605/88 תבורי ביח"ר למשקאות קלים בע"מ ואח' נ' מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ ואח', פ"ד מ"ה (2) 10-11).   ב. התובע לא המציא ולו בדל ראיה או אישור על הוצאה כלשהי ומשלא נפגע בגפיו התחתונות, אין גם הצדקה להוצאות נסיעה מוגברות.   ג. למותר לציין כי משהוכחה התאונה כתאונת עבודה כמשמעה על פי דין, חלות כל ההוצאות הרפואיות, לרבות הוצאות נסיעה לקבלת טיפולים רפואיים, על המוסד לביטוח לאומי.   ד. התאונה היתה תאונת עבודה כמשמעה על פי דין והוכרה ע"י המל"ל ועל כן יכול היה התובע לפנות למל"ל בתביעה לנכות לפני מינויו של ד"ר קורן ולחסוך בשכרו ומשבחר לא לעשות כן, אין להטיל הוצאות אלה על הנתבעות.   4. כאב וסבל התובע לא אושפז ונותרה לו נכות בשיעור 10% ועל כן הינו זכאי לפיצוי בראש נזק זה בסך 14,302 ₪.   5. ניכוי תקבולי המל"ל מוסכם על הצדדים כי מסכום הפיצוי יש לנכות 6,814 ₪ שקיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי.   6. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייבת הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע כדלקמן: א. הפסד השתכרות בעתיד 85,000 ₪ ב. כאב וסבל 14,302 ₪ סה"כ 99,302 ₪ בניכוי תקבולי המל"ל 6,814 ₪ סה"כ 92,488 ₪   בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, וכן אגרת משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ.  משפט תעבורהעמוד השדרהשאלות משפטיות