בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט למשפחה בירושלים בתמ"ש 17810/01 (כב' סגן הנשיא פ' מרכוס) מיום 8.1.04, לפיה נקבע כי הסמכות לדון בתביעת מזונותיה של המבקשת נתונה לבית הדין הרבני, כאמור בהסכם הממון שנחתם על ידי הצדדים, ולפיכך נדחתה התביעה על הסף, ומכאן בקשת רשות הערעור, שהוגשה ביום 15.3.04. 1. תיק זה נכרך עם ע"מ 525/04 שכן המשיב בבר"ע זו הינו אביה של המשיבה בערעור הנ"ל, אם כי אין קשר בין התיקים פרט לעובדה הנ"ל ולכך שבאי כוח בעלי הדין הם אותם עורכי הדין. לאור זאת ניסו הצדדים לקיים הליך גישור בפני כב' השופט (בדימוס) ע' קמא. משלא צלח הגישור שבו הצדדים לטעון בתיקים הנדונים וביום 9.9.04 התקיים הדיון בפני, ובסופו אפשרתי לצדדים להשלים סיכומיהם בכתב. ביום 20.10.04 ניתן על ידי פסק דין בע"מ 525/04. אשר לבקשה זו, הצדדים נשאלו אם הם מסכימים שאדון בבקשה כבערעור גופו, כאילו ניתנה הרשות. ב"כ המבקשת לא נתן הסכמה ואילו ב"כ המשיב השאיר זאת לשיקול דעת בית המשפט. לאחר שעיינתי בכל החומר שבפני, הגעתי למסקנה שיש לדון בבקשה כבערעור כאילו ניתנה הרשות כאמור בתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בין היתר הואיל ומדובר בנקודות מצומצמות הנוגעות, בקליפת אגוז, בשאלה האם הסכם הממון שנחתם בין הצדדים עובר לנישואין הינו תקף, ולפיכך אני אכן מחליט לדון בבקשה כבערעור כאילו ניתנה הרשות. טענות הצדדים 2. הטענה המרכזית של המבקשת הינה כי נפל פגם באישור ההסכם על ידי רושם הנישואין, ולפיכך הסכם הממון בטל. המשיב טוען כי צדק בית המשפט קמא בקבלו את בקשת המחיקה באשר גם אם היה פגם ב"שרשרת" האישורים הרי שהוא אושר בדיעבד, ומכל מקום על פי הפסיקה, חרף הוראות החוק ההסכם תקף. הסכם הממון ואישורו 3. אין מחלוקת בין הצדדים כי הסכם הממון נחתם על ידי הצדדים ביום 12.8.92, וכי הם נישאו לאחר מועד זה. ההסכם נערך על ידי עו"ד ש' שרשבסקי ונחתם בפניו. סעיף 11 להסכם קובע לעניין הסמכות הייחודית לדון בו כדלקמן: "הסמכות הייחודית בכל הקשור והכרוך בהסכם זה, לרבות עצם תוקפו, יישומו, החלתו, הפרתו ואכיפתו, תהיה בידי בית הדין הרבני בירושלים". וכן כי גם לגופן של מחלוקות יכריע בית הדין הרבני: "מוסכם בזה בין הצדדים כי תביעה על יסוד הסכם זה והתדיינות מכוחו וכן כל תביעה הקשורה או כרוכה בענייני הרכוש של בני הזוג יכרכו בתביעות גירושין בבית הדין הרבניים ולבית הדין הרבני תהיה סמכות הבלעדית בהם". אין מחלוקת בין הצדדים כי טקס החופה והקידושין נערך על ידי הרב חנניה אדרי. הטענה המרכזית של המבקשת הינה כי ההסכם לא אושר כדין על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ז-1973 (להלן - "חוק יחסי ממון"). כותרת של סעיף 2 לחוק הינה "אשור ואימות" והוא קובע: "אישור ואימות (תיקון: תשנ"ה) (א) הסכם-ממון טעון אישור בית המשפט לענייני משפחה (להלן - בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן - בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור. (ב) האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו. (ג) בהסכם-ממון שנכרת לפני הנישואין או בשעת עריכתם יכול אימות רושם הנישואין לבוא במקום אישור בית המשפט או בית הדין. (ג1) הסכם ממון שנכרת לפני הנישואין יכול שיאומת בידי נוטריון לפי חוק הנוטריונים, התשל"ו-1976, ובלבד שהנוטריון נוכח שבני הזוג הניצבים בפניו עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו. (ד) הסכם בין הזוג שאושר בפסק-דין גירושין על ידי בית הדין, דינו כדין הסכם-ממון שאושר לפי סעיף זה". לפיכך טענת עו"ד בובליל הינה כי הרב אדרי, שערך את החופה והקידושין, אינו "רושם נישואין" כמובנו של סעיף 2(ג) לחוק כמצוטט לעיל. 4. ב"כ המבקשת הציע בדיון בבית משפט קמא ביום 5.3.03 לקבל חוות דעת מטעם היועץ המשפטי של משרד הדתות, עו"ד קולין, אשר יסתמך על תיק הנישואין של בני הזוג. עו"ד קולין חיווה דעתו וציין בה, וכך עולה אף ממכתבו של רב העיר אשדוד, הרב שיינין, כי אכן רבני הערים הם אמנם "הרשות הרושמת" לצורך רישום נישואין על פי פקודת הנישואין והגירושין (רישום), ולכן הם אלה שגם חתומים על תעודת הנישואין, אולם הנוהג הוא כי רבני המועצה הדתית או רבנים שהוסמכו לכך מרושם הנישואין, מהווים את זרועו הארוכה של רב העיר. אותו הרב חנניה אדרי אישר במכתב כי הוא ערך את החופה והקידושין של בני הזוג, וכי הזוג והעדים לכתובה חתמו בפניו גם על הסכם הממון, או אז אישר את חתימתם בחתימת ידו. 5. בית המשפט קבע כי אמנם הרב אדרי אינו "רושם נישואין" במובן פקודת הנישואין, שכן אינו רב עיר, אך הוא אחד מאותם רבני מועצה דתית שקיבלו הרשאה מרב העיר לערוך חופה וקידושין. הרב שיינין אישר במכתבו מיום 9.10.03 שהסכם הממון "אושר כדת וכדין לפני נישואיהם שנערכו על ידי הרב אדרי". בית המשפט קמא קבע כי בני הזוג ידעו על הצורך באישור הסכם ממון, ובצורך לאשרו, והסכימו לעשות כן בפני רושם הנישואין, ועל רקע האמור לעיל "תפסו את ההסכם כמאושר לכל דבר" (עמ' 9 לפסק הדין). בקביעה עובדתית זו אין להתערב. בית המשפט קמא התחזק בקביעתו זו בהסתמך על האמור בתביעת האישה לשלום בית, בה היא כותבת: "לפני נישואיהם זל"ל חתמו הצדדים בתאריך 12.8.92 על הסכם ממון בין בני זוג ההסכם הוגש למסדר הקידושין של חבר לשכת הרבנות המקומית באשדוד... האשה עומדת גם כיום מאחורי התחייבויותיה ע"פ הסכם הממון שנחתם בין הצדדים ומוכנה לפעול על פיו ובלבד שהבעל ימלא את חלקו אף הוא". בכך ניתן לראות הודאה מפורשת שהיא חתומה על ההסכם בפני מסדר קידושין, ולמעשה חיה על פיו שנים רבות ללא הרהור או ערעור. בית המשפט קמא ראה בקריאת התגר של המבקשת חוסר תום לב מצדה (עמ' 8 לפסק הדין). במקביל ניתח בית המשפט קמא את נפקותו של הסכם ממון גם בהנחה שלא אושר. 6. פתרון אחר נמצא לשיטתו מכוחו של עקרון תום הלב, כאמור לעיל, כשהוא סומך ידו על ע"מ (י-ם) 557/00 עליזה אהרונסון נ' אהרון אהרונסון, תק-מח 2001(1), 4327, והאסמכתאות שם. בית המשפט קמא קבע כי גם אם הסכם הממון לא אושר כדין, דין הבקשה להתקבל, שכן יש להתייחס אליו כאל הסכם "רגיל", לדבריו, כפי שנקבע בפסיקה כך בע"א 3868/95, בג"צ 5385/95 ורבר נ' ורבר, פ"ד נב(5), 817: "הסכם זה הוא הסכם ממון שאושר כחוק על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, יתירה מכך, אפילו תאמר כי נפלו פגמים בהליך האישור גם אז יש להכיר בנפקותו המשפטית של הסכם הן מכח פסק הדין שנתן לו תוקף, והן עפ"י דיני החוזים הכלליים, הרואים בהסכם שכזה, בלשון בית המשפט 'הסכם סתם' שאינו הסכם ממון". ובהמשך: "... על מנת לבצע הקנייה, תקפה של זכויות בין בני זוג, אין כל צורך בפורמליות ונוקשות הנדרשת לצורך קיומו של 'הסכם ממון'. בני הזוג עשויים לסמוך על הסדרים שהתקבלו בתוך חיי המשפחה ולנקוט על יסודם צעדים ממוניים ורכושיים שונים. בית המשפט הדגיש, כי מערכת היחסים בין בני זוג היא מארכת יחסים מיוחדת. אחד ממאפיניה הוא העדר פורמליות". (כן ראו ע"א 169/03 יוני שי נ' שי ששון, פ"ד לט(3), 776). בית המשפט קמא אף מביא את דברי כב' השופט ד' לוין ב"פרשת רודן", ע"א 151/85 רודן נ' רודן, פ"ד לט(3), 194, שאף שם התעוררה שאלת תקפות הסכם לאחר 9 שנים מיום שנכרת באומרו: "נראה לי כי במקרה זה מנועה המשיבה מלהעלות טענה זו בשלב כה מאוחר, 9 שנים לאחר שנכרת ההסכם לאחר שהיא קיבלה את מה שההסכם העניק לה ובעת שהיא נדרשת לעמוד בנדר שממנה על פיו. העובדה שהיא נהגה על פי ההסכם במשך 90 שנים מעידה על כך שהיא הכירה בתוקפו..." 7. נראה כי קביעת בית המשפט קמא עולה בקנה אחד הן עם הפסיקה עליה השתית את פסיקתו, והן על פי המגמה המתמשכת בפסיקה לריכוך דרישות המסויימות והכתב, הן במישור החוזי (ע"א 475/87 אהרונוב נ' אהרונוב, פ"ד מג(3), 165) והן בתחום המעמד האישי (ע"א 7388/07 עזבון המנוח משה שמיר ז"ל נ' דולב (שמיר), פ"ד נג(1), 596; פרשת "יעקב-קנובלר", ע"א 1915/91, פ"ד מט(3), 529; רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי דינים-עליון, כרך סב, 491). אף המחבר ד"ר שחר ליפשיץ, במאמרו הסדרת החוזה הזוגי במשפט הישראלי: מתווה ראשוני, קרית המשפט, כרך ד', 2004 מציין: "על רקע השיקולים התומכים בהקלת תנאי הכניסה לחוזה המשפחתי, אני סבור, כי קיימים מקרים שבהם מוצדק יהיה ליתן תוקף משפטי להסכמי ממון חרף העובדה שלא אושרו באופן רשמי על ידי בתי משפט". שם, 315). דברים אלה תואמים, כאמור, את גישת הפסיקה, כפי שאף המחבר מציין, בפרשת רודן, הנ"ל, בה ניתן תוקף להסכם ממון שלא אושר אך החל להתבצע. בהערת שוליים מביא המחבר את דברי כב' השופט א' גלובינסקי בתמ"ש (חיפה) 53930/97 א.ל. נ' ו.ל., תקדין משפחה 2000(1) 105 כדלקמן: "הצדדים דנן החלו בביצוע התחייבויותיהם על-פי החוזה ולא המתינו לפקיעת הנישואין, ולכן צריך לקבוע שדיני החוזים הרגילים חלים על ההסכם ולא לדקדק בתחולת חוק יחסי ממון. כאמור לעיל מתחשבת ההלכה בפסיקה בהתנהגותם של הצדדים, כפי שהדבר קרה במקרה זה, לכן אני קובע שההסכם צריך לחול למרות שלא אושר כחוק". מן הכלל אל הפרט 8. נראה כי אמנם זו המגמה, אם כי בתי המשפט ערים גם למקרה בו מבוקש לאשר הסכם שהינו מקפח את הצד החלש. במקרה שלפנינו נראה לי כי קביעה שהסכם הממון תקף תהא מידתית מהסיבות הבאות: א. ההסכם נכרת לפני כ-9 שנים, והצדדים פעלו על פיו, והמבקשת לא חלקה עליו עד לקרע בין הצדדים, ואף הודתה בנפקותו, בתנאי שיהא הדדי, כמצוטט לעיל. ב. מדובר בנישואים שניים. מצב שהצדדים מודעים יותר לעריכת הסכמי ממון. ג. המחלוקת שהתעוררה במקרה הנדון נסובה, למעשה, על סעיף 11 להסכם, הנ"ל, לפיו קבעו הצדדים סעיף שיפוט, ולא מדובר במחלוקת על רכוש מסוים. לא מצאתי לנכון להעמיק חקר בנושא החתימות על ההסכם, באשר בסופו של יום הומצא הסכם חתום, ולא הוכח כי המדובר באישורים מזויפים. התוצאה היא, איפוא, שהערעור נדחה. בהערת אגב אעיר כי המחלוקת שהתעוררה בתיק זה הינה, לדברי ב"כ המבקשת, הרב עו"ד צוריאל בובליל, כי התדיינות בבית הדין הרבני בעניין מזונות המבקשת יהא בעוכריה, בשל דעה קדומה שיש למותב היושב בדין בענייני הצדדים בבית הדין, אולם לכך צריך ב"כ המבקשת למצוא פתרון במישור אחר. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.ערעורמזונותבית דין רבני