התפטרות בגלל אי תשלום דמי חופשה

1. התובע הגיש כנגד הנתבע תביעה לתשלום הרכיבים הבאים: א) פיצויי פיטורים בסך 6,000 ₪. ב) הפרשי שכר בגין חודש יולי 1997 בסך 5,760 ₪. ג) פדיון חופשה בסך 2,337 ₪. ד) דמי הבראה בסך 1,225 ₪. בכתב התביעה נטען שהתובע עבד בשירות הנתבע בתקופה שבין 01/08/96 ועד 03/08/97 בעבודות ריתוך עמודי ברזל, ושכרו חושב לפי מספר וסוג העמודים שריתך, בהתאם לתפוקת עבודתו. לטענת התובע בתלושי השכר שהופקו בגינו נרשמו באופן פיטקיבי סכומים שהיו נמוכים מהשכר שהגיע ושולם לו בפועל. עוד נטען כי הנתבע לא שילם לתובע דמי הבראה וחופשה, ומשדרש לשלמם לו והנתבע סירב - התפטר התובע. על כן טען התובע שיש לראות בו מתפטר בדין מפוטר. 2. מצד הנתבע נטענו הטענות העיקריות הבאות: א) תלושי השכר שהופקו בגין התובע שיקפו נכונה את התשלומים ששולמו לו. ב) התובע דרש מהנתבע דמי הבראה מעבר למגיע לו על פי הדין, ולאחר שהתברר במועצת הפועלים שהמגיע לו נמוך ממה שדרש, תבע העלאה דרסטית בשכרו והנתבע סירב. משסרב הנתבע, עזב התובע את עבודתו מבלי שנתן הודעה מוקדמת. ג) התובע תכנן להתפטר בשל רצונו להעתיק מקום מגוריו, והעימות עם הנתבע "בוים" כדי לזכות ממנו בכספים שלא מגיעים לו מכח הדין. ד) התובע קיבל חופשה בתשלום כמגיע לו ודמי ההבראה שולמו לו לאחר הגשת התביעה. ה) הנתבע הגיש תביעה שכנגד על סך של 39,730 ₪, בטענה שזהו הנזק שנגרם לו בגין אי מתן הודעה מוקדמת עובר להתפטרות התובע ועובד נוסף. 3. זה המקום לציין שבתחילה התבררה התביעה שבפנינו במאוחד עם תביעה זהה של עובד נוסף שעבד בשירות הנתבע בשם קרטשוב סרגיי. עובד זה חזר בו, בשלב מאוחר יותר מתביעתו, ואף הוגש מטעמו תצהיר עדות ראשית בתמיכה לטענות הנתבע דווקא. עוד נציין כי הצדדים הודיעו בהסכמה שהם מסמיכים את ביה"ד להכריע בתביעה ובתביעה שכנגד על דרך פסיקה לפשרה בהתאם להוראות ס' 79 א' לחוק בתיה"מש וזאת לאור מכלול החומר שבתיק, לרבות תצהירי עדות ראשית שהוגשו מטעם הצדדים ללא חקירת המצהירים. 4. הפלוגתאות הטעונות הכרעה בענייננו - ואליהן גם חוייבו הצדדים להתייחס בתצהיריהם, הוגדרו כדלקמן: "א) מה הייתה תקופת עבודתו של כל אחד מהתובעים בשירות הנתבע. ב) מה היו נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים, האם יש לראות מי מבין התובעים כמתפטר בדין מפוטר ומתוקף זה, כזכאי לפיצויי פיטורין. ג) במידה ומי מבין התובעים זכאי לפיצויי פיטורין, מה שיעורם ולפי איזה שכר קובע יש לחשבם. ד) האם התובעים קיבלו חופשה בתשלום כמגיע להם, לפי חוק חופשה שנתית. ה) מה שיעור שכר העבודה שהגיע לכל אחד מהתובעים בגין חודש יולי 97, והאם זו שולם במלואו. ו) במידה והתובעים עזבו עבודתם ללא הודעה מוקדמת, האם לאור נסיבות העניין מגיע לנתבע פיצוי כלשהו בעקבות זאת (פלוגתא זו רלוונטית, רק במידה ותוגש תביעה שכנגד בגין העילה שהועלתה ע"י ב"כ הנתבע)" 5. להלן, בתמצית, עיקר השיקולים שלקחנו בחשבון לעניין הסך שנפסק לתשלום בפשרה: א) התובע טוען שיש לראותו כמתפטר בדין מפוטר נוכח העובדה שלא שולמו לו דמי חופשה והבראה. הנתבע טען שהתובע קיבל חופשה בתשלום, וכי דמי ההבראה לא שולמו משדרש התובע סכומים מוגזמים בגינם. נציין כי התובע לא התיימר לטעון בתצהירו כי התרה בנתבע שאם דמי ההבראה והחופשה לא ישולמו לו - הרי שיתפטר. בנוסף - עצם העובדה שהתובע טען בתצהירו כי הנתבע הפנה אותו למועצת הפועלים לברר מהם הסכומים המגיעים לו עפ"י הדין - תומכת במסקנה לפיה הנתבע לא סרב מלכתחילה לשלם לו דמי הבראה אלא שהפנה אותו לבדוק מה בדיוק מגיע לו. ב) בהקשר לחילופי הדברים בין הצדדים מסביב להתפטרות התובע, הוגשו מטעם שני הצדדים מספר תצהירים כאשר האמור בתצהירי המצהירים מטעם התובע סותר כליל את האמור באלה שמטעם הנתבע. נזכיר, שנטל ההוכחה בהקשר לטענת התובע לפיה יש לראות בו מתפטר בדין מפוטר - מוטל עליו וכי מטעם הנתבע הוגש תצהיר של מי שתבע אותו יחד עם התובע, ובו הוא מצהיר שדברי הנתבע אמת וכי מדובר בתביעת סרק. יש לציין כי בעוד שבתביעת התובע העילה לתשלום פיצויי פיטורים מעוגנת בטענת מתפטר בדין מפוטר, הרי שלפתע, בתצהיר התובע, טוען הוא שחזר בו מהתפטרותו למחרת היום בו התפטר אלא שהנתבע אמר לו שאינו רוצה בעבודתו, ושולח אותו לדרכו. ג) אשר לשכר המגיע לתובע בגין עבודתו בחודש 07/97- נטל ההוכחה להראות שיעורו של השכר , מוטל על התובע. התובע בתצהירו טען רק שהוא מבסס את השכר הנתבע על רישום עבודות שביצע באותו החודש. רישום כאמור לא הומצא ע"י התובע, וגם לא פירוט כיצד הגיע לתוצאה לפיה מגיע לו סך של 5,900 ₪. אין חולק שלתובע שולם בגין החודש האמור סך של 3,000 ₪, ולטענת הנתבע זה הסך שהגיע לו. ד) אשר לחופשה בתשלום - נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על הנתבע. זה טען, מצידו, שהתובע נעדר לעתים מזומנות מעבודתו כך שקיבל חופשה בתשלום, אולם לא המציא כל פירוט בדבר המועדים בהם נעדר התובע מעבודתו. לא ניתן גם ללמוד מאומה מתלושי השכר שהופקו בגין התובע שכן הנתבע לא טרח להמציאם והתובע המציא עותק מתלוש אחד בלבד. המסקנה היא שהנתבע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו להראות שהתובע קיבל חופשה בתשלום כדין. ה) אשר לדמי הבראה - אין חולק שאלה שולמו לאחר הגשת התביעה. ו) אשר לתביעה שכנגד - התובע לא התיימר לטעון שנתן לנתבע הודעה מוקדמת עובר לעזיבתו. לא נראה שמדובר בנסיבות בהן אין לצפות מעובד שיעבוד בתקופת הודעה מוקדמת עובר לעזיבתו, ולמעשה טענה זו לא נטענה מצד התובע. הנתבע (התובע שכנגד) מבסס את הסך הנתבע על הפרשים בין הכנסותיו בחודשים שקדמו לעזיבת התובע וחברו - לאלו שהיו נכון לחודש שלאחר העזיבה. לטענתו - התובע וחברו היוו שליש מכח העבודה שלו, שהיה צוות מיומן ומקצועי, ועזיבתם ללא הודעה מוקדמת הביאה לגריעה כדי שליש מהיקף תפוקת העבודה שסיפק צוות עובדיו. טענת הנתבע בהקשר האמור וראיותיו לוקים בחסר ממספר סיבות: ראשית, הסכום הנטען מיוחס לתובע ולעובד נוסף ללא יחוס ספציפי למי מהם וקשה להניח ששניהם סיפקו אותה תפוקת עבודה בדיוק. שנית - אין לראות את ההפרש בין ההכנסות בחודש שלפני ובזה שלאחר עזיבת התובע וחברו, כנזק הנכון שנגרם לנתבע שכן מהפרש זה יש לנכות מסים והוצאות נוספות, ששיעורן לא ידוע ולא הובא כל תחשיב בעניין זה. 6. לאחר ששקלנו את המכלול האמור לעיל, במצטבר, החלטנו שהתוצאה הנכונה לפשרה בנסיבות העניין הינה שאיש מהצדדים לא ישלם לרעהו מאומה, וכל צד ישא בהוצאותיו. התובע פטור מאגרה דחויה. 7. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דיננו זה עליו להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 15 קבלת עותק פסק הדין. ניתן היום ט"ז באלול, תשס"א (4 בספטמבר 2001) בהעדר הצדדים. להפצה מיום 04/11/2001. שפר ורד - שופטת נציג ציבור (עובדים) נציג ציבור (מעבידים) התפטרותדמי חופשה שנתית