התובעת רונית בנימיני הגישה תביעה בתיק דמ 3659/01, לתשלום סך 6,100 ש"ח בגין דמי נסיעות עבור תקופת עבודתה בתאריכים 2/98 עד 4/01. הנתבעת הגישה כתב הגנה בו טענה כי לא פורטו הוצאות הנסיעה, כי השכר נקבע בהסכמה כשכר כולל נטו, כי התובעת מועלם לא חלקה על תלושי השכר למרות שקיבלה תלושים מידי חודש, ולפיכך יש לדחות את התביעה. התובעת זילכה לילך הגישה תביעה בתיק דמ 3041/01, לתשלום דמי נסיעות בסך 5,170 ₪ עבור תקופת עבודתה בתאריכים 1/98 עד 2/00 וכן הפרשים לחודשים 3/00 עד 10/00. הנתבעת הגישה כתב הגנה בו טענה טענות דומות לטענות שבתיק דמ 3659/01. ביום 1/6/01 ניתנה החלטת סגנית השופטת הראשית, השופטת פוגל, לפיה אוחד הדיון בשני התיקים. ביום 28/6/01 התקיים דיון מוקדם בשני התיקים הנ"ל ובתיק נוסף, של התובעת משאט מירב (דמ 3737/01) באותו עניין. בסיום הדיון ניתנה לתובעות ארכה להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה. כל אחת מהתובעות הגישה בקשה לצירוף תביעה לתשלום שעות נוספות, ולאחר מכן הוגשו הבהרות נוספות. בהחלטתי מיום 30/9/01, המצויה בתיק, קבעתי שאין להעתר לבקשות לתיקון כתב תביעה מחמת שהוגשו בקשות לא מפורטות, ללא חישוב הסכומים. לפיכך קבעתי מועד לשמיעת הוכחות בתביעתן של התובעות בתיקים דמ 3041/01 ו- 3659/01, ואילו התביעה בתיק דמ 3737/01, הועברה לשמיעת הוכחות בפני שופט. ביום 28/11/01 נשמעו ראיות הצדדים. התובעות העידו בפני וכן העיד מר אשר קמחי מטעם הנתבעת. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, להלן פסק הדין: התובעות טוענות כי הן זכאיות לדמי נסיעות בגין תקופת עבודתן. התובעות ביססו את סכום התביעה על מסמך שקיבלה כל אחת מהן משי"ל (שירות יעוץ לאזרח), לגבי שעור דמי הנסיעה בתקופת העבודה (ת/1 ו- ת/3). הנתבעת טוענת כי הוסכם עם התובעות על תשלום שכר כולל, וכן כי התובעות לא הוכיחו כי השתמשו בתחבורה צבורית ומה עלות הנסיעה בתחבורה ציבורית, וכי במסמכים הנ"ל (ת/1 ו- ת/3) אין די ע"מ להוכיח את שעור הזכאות לדמי נסיעות. ב"כ הנתבעת הסתמך על פסה"ד דב"ע נו/46-3 רונית עילם נ' אטלס, וטוען כי התובעות לא הוכיחו שנסעו בתחבורה צבורית ומה עלות הנסיעה. ואולם, מעיון בפסק הדין עולה כי עובדותיו שונות בתכלית מעובדות המקרה שבפנינו. בפסה"ד הנ"ל דובר בעובדת שביצעה עבודתה במקום שבו היו הסעות מאורגנות למקום העבודה, ולכן נדרשה להוכיח באילו ימים לא השתמשה בתחבורה שהועמדה לרשותה, לצורך קבלת תביעתה לתשלום דמי נסיעה. במקרה שבפנינו עולה מכתב התביעה כי התובעות הן תושבות חולון ובת-ים, ואילו מקום מושבה של הנתבעת הוא בתל-אביב. התובעות לא נחקרו באשר לשאלה האם בבעלותן רכב פרטי או שמא הגיעו לעבודה בכל דרך אחרת. לפיכך, משמתברר כי אין אפשרות להגיע רגלית ממקום מגוריהן למקום העבודה, ומשלא הוכח כי לא נסעו בתחבורה צבורית, הרי שהוכחה זכאותן לדמי נסיעה. מעדות התובעות עולה: התובעות הועסקו במשך 5 ימים בשבוע בין השעות 8:00 עד 5:00 אחה"צ, ופעם בחודש ביום ו' למשך 4 שעות. עדותן לא נסתרה. ב"כ הנתבעת טען כי הוא מתנגד להרחבת חזית. הטענה הועלתה כאשר העידה התובעת בנימיני לגבי שעות עבודתה. אין לקבל את הטענה של הרחבת חזית ביחס לעדות זו. מטרת העדות בעניין שעות העבודה היא להוכיח את טענתה של התובעת, כי לא יתכן ששכרה היה שכר הכולל דמי נסיעות, שכן משמעות הדבר היא כי השתכרה שכר הנמוך משכר המינימום. אכן, ככל שיש בעדות זו כדי להרחיב את החזית ע"י הוספת תביעה לשעות נוספות, אין להתיר זאת. ואולם במקרה הנדון לא כך הדבר. מעיון בתלושי השכר של רונית בנימיני, ת/2, עולה כי שכרה ברוטו לחודשים ינואר, פברואר ומרץ 2001, עומד על סך 3,779 ₪ ברוטו. מעיון בתלושי השכר של התובעת לילך זילכה עולה כי בראשית עבודתה לא קיבלה דמי נסיעות כלל, מחודש 3/00 קיבלה דמי נסיעות בסך 100 ₪, כאשר שעור השכר לא השתנה, ומחודש 11/00 קיבלה דמי נסיעות בסך 180 ₪ וכן תוספת לשכר העבודה. לעניין התובעת בנימיני, עולה כי סה"כ הועסקה כ- 206.5 שעות בחודש, והשכר לשעה הוא סך 18.3 ₪. שכר המינימום לשעה בחודש 3/01 עמד על סך 15.93 ₪ לשעה (2,964.95 ₪ למשרה מלאה). ההפרש בין השכר לשעה בפועל לבין שכר המינימום הוא 2.37 ₪, ובהכפלת מספר השעות לחודש סך 489.4 ₪. סכום זה עולה על עלות כרטיס חופשי חודשי בתחבורה הצבורית. לפיכך, הטענה ששכרה של התובעת כלל תשלום עבור נסיעות, אינה חורגת מהוראות חוק שכר מינימום (תלוש שכר לחודש 4/01, החודש האחרון לעבודה, לא הובא בפני). לעומת זאת, לעניין התובעת זילכה, משהוברר כי כאשר החלה לקבל 100 ₪ עבור נסיעות, לא חל שינוי בשכרה, וכי כאשר החלה לקבל סך 180 ₪ לחודש, חלה בנוסף העלאה בשכר, הרי שיש בכך חיזוק לטענתה כי אין מדובר בשכר כולל, והראיה - שבשלב כלשהו החלה הנתבעת לשלם לה דמי נסיעות. באשר לטענת שכר כולל שנטענה בעדות הנתבעת, התובעות ובמיוחד רונית בנימיני הכחישו עובדה זו מכל וכל. טענה התובעת כי פנתה במשך שנה לנתבעת ודרשה דמי נסיעות, וכי נושא זה שב ועל ידה ועל ידי העובדות האחרות, במהלך כל תקופת העבודה. העד מטעם הנתבעת העיד כי הוא זה שסיכם עם התובעות את תנאי עבודתן וכי סיכם איתן על תשלום שכר כולל. כשנשאל לגבי נסיעות, השיב כי לא דובר במפורש על נסיעות. ההלכה היא כי הסכם על שכר הכולל נסיעות חייב להיות ברור וחד משמעי דב"ע 98/ 63-3 גדי בובליל נ' א.א.צ. שרותים משפטיים בע"מ, פד"ע לב 91. מכאן כי אין לקבל את טענת הנתבעת לפיה סוכם בתחילת העבודה על תשלום שכר הכולל גם דמי נסיעות. מכאן שלגבי התובעת בנימיני, אף שהוכח שהשכר לשעה כולל נסיעות לא פחת משכר המינימום, עדיין, משהוכח כי לא דובר עם התובעת על תשלום שכר הכולל דמי נסיעות, משהוכח כי התובעת פנתה בעניין זה לנתבעת במהלך כל תקופת העבודה, משלא נטען ולא הוכח כי כאשר התובעת פנתה בעניין זה, נאמר לה ששכרה כולל תשלום עבור נסיעות, הרי שיש לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת דמי נסיעות. לגבי התובעת זילכה, יפים הדברים שבעתיים, שעה שהמעביד החל לשלם לה דמי נסיעות במהלך תקופת העבודה, ובכך יש לראות משום הודאת בעל דין. באשר לשעור התשלום, התובעות הסתמכו על ת/1 ו- ת/3, מסמכים שקיבלו משי"ל. מסמכים אלה אינם יכולים להוות ראיה לטענות התובעות. במסמכים לא צויין מה מקור המידע, לא הובאה ראיה מגורם רשמי - אגד או דן באשר לעלות נסיעה בתחבורה ציבורית. המסמך ת/1, הערוך ע"ג נייר מסמכים של שי"ל, אינו חתום ולא ברור מי ערך אותו. המסמך ת/3 משורבט ע"ג "נייר חשבון", ללא כותרת וללא ציון שם עורך המסמך. ואולם, משנקבע כי התובעות זכאיות לדמי נסיעות בגין תקופת עבודתן, הרי שיש לפנות להוראות צו ההרחבה של ההסכם הקיבוצי הכללי להחזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה במשק הפרטי. לשם הדגמה: השעור המקסימלי של דמי נסיעות ליום, נכון לחודש 4/01 הוא 18.67 ₪, וסה"כ חודשי (22 ימים) - 410.74 ₪. התובעת תבעה 179 ₪ בלבד. השעור המקסימלי של דמי נסיעות ליום, נכון לחודש 8/98 הוא 16.66 ₪, וסה"כ חודשי - 366.52 ₪. התובעת תבעה 136 ₪ בלבד. כן נקבע בצו ההרחבה, סעיף 4, כי ההוצאות ייחושבו על פי מחיר כרטיס נסיעה מוזל. הנתבעת לא הוכיחה מה עלותו של הכרטיס המוזל. מאידך, אין לפסוק לטובת התובעות סכומים העולים על הסכומים שתבעו בכתב התביעה. לפיכך, קובעת אני כי התובעות זכאיות להחזר דמי נסיעה, בסכומים המפורטים בכתב התביעה. הנתבעת תשלם לתובעות כדלקמן: לתובעת רונית בנימיני סך 6,100 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/5/01 ועד לפרעון. לתובעת לילך זילכה 5,170 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/4/01. לאור הבקשות שהוגשו בתיק זה לתיקון כתב התביעה, והחלטתי מיום 30/9/01, ולאור מכלול הנסיבות, מצאתי לנכון שלא לחייב את הנתבעת לשלם לתובעות הוצאות משפט. ניתן היום י"ט בטבת, תשס"ב (3 בינואר 2002) בהעדר הצדדים. יהלום הדס, רשמת דמי נסיעה