תקנה 371 לתקנות סדר הדין האזרחי   1. מדובר בערעור על החלטת כב' הרשם מיום 2.10.02 (בש"א 2478/02), לפיה חולט הערבון בשיעור 5,000 ₪ שהפקיד המערער במסגרת צו עיקול זמני שניתן לבקשתו נגד המשיבה מס' 1 (להלן "המשיבה") במעמד צד אחד (צו עיקול זמני מיום 27.2.02 בתיק בש"א 1448/02).   כן מערער המערער על החלטת כב' הרשם מיום 4.7.02, על פיה עוכבו הערבויות האחרות שהמציא במסגרת הענות לבקשתו למתן צו עיקול זמני, עד להחלטה/פסק דין אחר/אחרת.   2. הרקע להגשת הערעור: א. ביום 26.2.02 הגיש המערער תביעה נגד המשיבים לתשלום שכר עבודה ולפיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתו ב"משיבה" מאז חודש יולי 1986 עד למכירתה בחודש ספטמבר 2000.   ב. במצורף לתביעה הגיש המערער בקשה למתן צו עיקול זמני נגד "המשיבה".   ג. הן בכתב התביעה והן בבקשה לצו עיקול זמני, התובע/המערער אינו מציין את המשיב מס' 2 כצד לתביעה, אולם הן בגוף התביעה והן בגוף הבקשה לצו עיקול זמני צויין המשיב מס' 2 כצד. למרות האמור לעיל, צו העיקול הזמני ניתן במעמד צד אחד נגד "המשיבה" בלבד.   ד. להשלמת התמונה יצויין, כי המערער הינו בעל 49% ממניות "המשיבה" יחד עם רעייתו של המשיב מס' 2 המחזיקה ביתרת המניות עבור המשיב מס' 2 (כך נטען על ידי המשיבים בבקשתם לביטול העיקול הזמני).   ה. ביום 27.2.02 ניתן צו עיקול זמני נגד "המשיבה" ושני מחזיקים ( ח. כהן סוכנות מזון ומשקאות בע"מ ובנק מזרחי בע"מ, סניף 426). העיקול ניתן על סך 60,000 ₪ בלבד. צו העיקול הזמני הותנה בהפקדת ערבות צד ג' בסך 40,000 ₪ וכן ערבות בנקאית בשיעור 5,000 ₪, כאשר נקבע, כי ערובות אלה ישמשו כבטוחות לשיפוי כל נזק שייגרם למי שאליו מופנה הצו כתוצאה ממתן צו העיקול הזמני, אם תיפסק התובענה או יפקע הצו מאליו, בנסיבות המפורטות בסעיף 5 לצו. ו. המערער המציא הערבויות שהושתו עליו.   ז. בעקבות סעיף 5 לצו העיקול הזמני הפקיד המשיב מס' 2 בבית הדין ביום 4.3.02ערבות בנקאית על סך 60,000 ₪, ובעקבות כך נשלחה הודעת ביטול העיקול הזמני ל"משיבה" ולמחזיקים.   ח. ביום 14.3.02 הגישו המשיבים בקשה לביטול צו העיקול הזמני. ביום 6.5.02, ובהסכמת ב"כ הצדדים, בוטלו העיקולים הזמניים והערבות הבנקאית שהפקיד המשיב מס' 2 הוחזרה לידיו. באשר לשאר הערבויות שהפקיד המערער נקבע, כי אלה לא יושבו אליו בשלב זה, ואם יגישו ב"כ המשיבים כתב תביעה בגין הנזקים שנגרמו להם בגין צו העיקול הזמני ובתוך 30 יום, יוכנס עותק מהתביעה גם לתיק המתנהל בבית הדין (סעיף 4 להחלטה).   ט. ביום 6.6.02 ניתנה החלטת כב' הרשם, לפיה חוייב המערער בהוצאות הדיון מיום 6.5.02 בסך 1,200 ₪.   י. ביום 4.7.02 קבע כב' הרשם, כי בהמשך לסעיף 4 להחלטתו מיום 6.5.02 ובהתאם לתקנה 371 לתקנות סדר הדין האזרחי, מורה על השארת הערבון והערבויות במזכירות בית הדין לעבודה וזאת עד להחלטה/פסק דין אחר. כן נקבע, כי "חילוט הערבון לטובת מי מהמשיבים יהיה בהתאם לקביעתו של בית משפט השלום אליו הוגשה תביעת נזקי העיקול". יא. ביום 4.6.02 הגישו המשיבים תביעה נגד המערער ואישתו (כערבה בערבות צד ג') בגין נזקי העיקול הזמני בבית משפט השלום בבאר-שבע, וביום 13.7.02 ניתן כנגד המערער ואישתו פסק דין בהעדר הגנה (להלן "פסק הדין").   יב. הבקשה לחילוט ערבון הוגשה ע"י המשיבים לבית הדין ביום 13.8.02. המשיבים טוענים בבקשתם, כי בקשתם זו מוגשת בעקבות מתן "פסק הדין" בבית משפט השלום בבאר שבע, וביקשו להורות על העברת כספי הערבון לידי בא-כוחם על חשבון החוב שנפסק לטובתם.   יג. כב' הרשם בהחלטתו מיום 15.8.02 העביר הבקשה לתגובת ב"כ המערער, ובכל מקרה נקבע, כי הוראת החילוט תינתן לאחר ש"פסק הדין" יהפוך לחלוט.   יד. בתגובת המערער לבקשה נטען, כי מטרת הערבון הוא הבטחת נזקים שיגרמו כתוצאה מהעיקול אשר על המשיבים להוכיח נזקים אלה ורק לאחר מכן רשאים לבקש חילוט הערבון. כן נטען, כי אין מדובר בפסק דין חלוט, שכן הוגשה מטעם המערער בקשה לביטול "פסק הדין", הכל כמפורט בתצהיר המערער שתמך בתגובתו.   עפ"י החלטת כב' הרשם מיום 5.9.02, המציא המערער את בקשתו לביטול "פסק הדין" מיום 2.9.02. טו. ביום 2.10.02 ניתנה החלטת כב' הרשם בבקשה לחילוט הערבון. החלטתו הינה נשוא הערעור שבפנינו. 3. ההחלטה נשוא הערעור כב' הרשם נעתר לבקשה וחילט הערבון בשיעור 5,000 ₪ והורה על העברתו ל"משיבה". לאחר ציטוט תקנה 371 לתקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 6), התשס"א - 2001 (להלן "התקנות"), קבע כדלקמן: "8. על פי ס"ק (א) לתקנה הנ"ל ובהשוואה לסעיפים הקטנים האחרים של התקנה, קיימת אבחנה ברורה בין עירבון לבין ערבות לפיה, לצורך חילוט הערבון (אף לפני מתן פסק דין בתובענה העיקרית) אין כלל צורך בהגשת תובענה או בקשה לפיצויים בגין נזק עקב מתן הצו הזמני ואין חילוט העירבון מותנה בהוכחת גובה הנזק. 9. בהתאם לתקנה, די אם בית המשפט (או הרשם - בהתאם לסמכותו בתקנה 372 לתקנות) יראה (כתנאים מצטברים), כי נגרמו למי שאליו מופנה הצו הזמני נזק או הוצאות עקב מתן הצו וכי הבקשה לא היתה סבירה בנסיבות העניין, לצורך קביעה בדבר חילוט העירבון, כולו או מקצתו. 10. ... 11. מהבקשה לביטולו של העיקול הזמני, מהשתלשלות הדברים כמפורט לעיל ומעמדות ב"כ הצדדים בכתביהם השונים, השתכנעתי כי הבקשה לצו העיקול הזמני לא היתה סבירה בנסיבות העניין והיא נעדרת גילוי נאות, ואם המשיב היה מגלה את מלוא העובדות על מערכת יחסיו עם המבקשים, לא היה ניתן הצו הזמני במעמד צד אחד. בנוסף לעלות הערבות הבנקאית, די לעיין בהיקפה ובתוכנה של הבקשה לביטול העיקול הזמני, כדי להתרשם שנגרמו למבקשים הוצאות עקב מתן הצו כאמור, אף בסכום העולה על סכום העירבון. 12. לאור האמור לעיל, איני סבור שהיה צורך או שיש צורך להמתין להחלטת בית משפט השלום בבקשת המשיב לביטול פסק הדין או לפסק דינו בתביעה העיקרית, אם יבוטל פסק הדין, כדי להכריע בקשה ובגורלו של העירבון. הערבות, לעומת זאת, לא תוחזר למשיב והיא תמשיך להיות מופקדת במזכירות בית הדין לעבודה עד להחלטה אחרת של בית משפט השלום, בפניו מתבררת התביעה לנזקי העיקול. 13. אשר על כן, למרות האמור בסעיף 4 להחלטתי מיום 4.7.02, אני מצווה על חילוט העירבון (ע"ס 5,000 ₪) שהפקיד המשיב במזכירות בית הדין במסגרת בש"א 1448/02 בתיק ועל העברתו למבקשת 1 (או לבא כוחה), נגדה ניתן ואליה היה מופנה צו העיקול הזמני".   4. טיעוני המערער: א. הבקשה לחילוט הערבון הוגשה באיחור, היינו לאחר המועד הקבוע בתקנה 371(ד) ל"תקנות". צו העיקול בוטל ביום 6.5.02 והבקשה לחילוט הערבון הוגשה ביום 13.8.02, היינו לאחר עבור 60 יום ממועד ביטול צו העיקול הזמני וכנדרש בתקנה 371(ד) שפורטה לעיל.   ב. טעה כב' הרשם כאשר קבע, כי יש מקום לחלט הערבון עפ"י התנאים המצטברים שפורטו בתקנה 371(א) ל"תקנות".   ג. לטענת המערער, לא התמלאו התנאים המצטברים הנ"ל. יתרה מזו, לא הוכח, כי נגרמו, למי שאליו הופנה הצו, נזק או הוצאות עקב מתן הצו, או כי הבקשה לא היתה סבירה בנסיבות העניין.   ד. אין ללמוד מהיקף ותוכנה של הבקשה לביטול העיקול הזמני, כדי להתרשם, כי למשיבים בערעור נגרמו הוצאות עקב מתן הצו כאמור אף בסכום העולה על סכום הערבון שחולט.   ה. המשיב מס' 2 הוא זה שהפקיד הערבות הבנקאית, אם כי הצו הופנה נגד "המשיבה" בלבד, ואם הרי נגרם לו נזק - אין לו להלין אלא על עצמו, אולם עובדה זו אינה עילה להעתר לבקשה לחילוט הערבון.   ו. המשיבים המציאו כתב התביעה שהגישו לבית משפט השלום בגין הנזק שנגרם להם, ולטענת המערער כב' הרשם התעלם מן העובדה, כי ל"משיבה" אין כל עסק וכי עסקה נמכר, ולפיכך לא הוכח כל גרימת נזק כלשהו על ידי מתן הצו או על הוצאות שנגמרו ל"משיבה" אלא כתב התביעה מוכיח את ההיפך.   ז. טעה כב' הרשם בשינוי רצף החלטותיו בעניין עיכוב הערבות והתליית העיכוב בתוצאות התביעה שהוגשה לבית משפט השלום בבאר שבע עד למתן "פסק הדין". כב' הרשם קבע בהחלטתו, כי מיום הסרת העיקול יש להמתין לתוצאות התביעה בבית משפט השלום על מנת לקבוע האם יחולט הערבון אם לאו, אולם פעל שלא עפ"י החלטותיו.   ח. טעה כב' הרשם בהתעלמו מן הסכסוך רחב ההיקף המתנהל בין המשיב מס' 2 ובין המערער, ומכתבי התביעה שצירף לבקשותיו השונות עולה, כי גם אם המערער היה מורשה חתימה ב"משיבה" שימש כ"חותמת גומי" ועשה כל שהתבקש ע"י המשיב מס' 2, אשר ניהל את ספריה וענייניה הכספיים של "המשיבה". למערער לא היה כל מושג על מה חתם, עפ"י בקשת המשיב מס' 2, ועל כן בשלב הגשת התביעה ובקשת העיקול הזמני, הבקשה היתה סבירה בנסיבות העניין במועד בו הוגשה.   ט. ל"משיבה" אין עסק, שכן עסקה נמכר כבר בשנת 2000, וכל קיומה בנכסיה עליהם השתלט המשיב מס' 2.   י. עובדות אלה הוצגו בפני כב' הרשם ולמרות האמור לעיל התעלם מקיומן.   יא. לפיכך מבקש המערער לבטל ההחלטה ולהורות על השבת הערבון למערער. כן מבקש לבטל ההחלטה בדבר עיכוב הערבויות האחרות (סעיף 10 לכתב הערעור).   5. בתגובת המשיבים נטען כדלקמן: א. יש לדחות ערעור המערער על החלטת הביניים של כב' הרשם מיום 4.7.02, בדבר עיכוב הערבויות שהמציא המערער בעקבות צו העיקול הזמני. אין לערער על החלטת ביניים אלא במסגרת פסק הדין הסופי, וממילא הערעור הוגש באיחור.   ב. לעניין ההחלטה לחילוט הערבון - תומכים המשיבים בהחלטת כב' הרשם ומנימוקיו, ומדגישים את העובדה, כי המערער העלים מבית הדין העובדה שהינו בעל 49% ממניות ה"משיבה" ושהיה מורשה החתימה הבלעדי של "המשיבה" במועדים הרלוונטיים לתביעה.   ג. במעמד ביטול צו העיקול הורה כב' הרשם, כי אם תוגש בתוך 30 יום תביעה בגין נזקי העיקול לבית המשפט, אזי יעוכבו הערבויות שהוגשו על ידי המערער. המשיבים פעלו עפ"י החלטה זו והגישו התביעה, ולאחר שניתן "פסק הדין" הגישו הבקשה לחילוט הערבון. אמנם הוגשה בקשה לביטול "פסק הדין" אך לא ניתן צו המעכב ההליכים עפ"י "פסק הדין". בנסיבות אלה, כאשר הבקשה לחילוט הערבון נועדה להבטיח ביצועו של "פסק הדין" שניתן נגד המערער - אין למערער כל עילה להתנגד לבקשה.   ד. יש לדחות טענת המערער, כי הבקשה לחילוט הערבון הוגשה באיחור, לאור האמור בתקנה 371(ד) ל"תקנות", בין היתר מהטעם, כי המערער לא העלה טענה זו בפני כב' הרשם ולפיכך מנוע עתה מלטעון לאיחור בהגשת הבקשה.   לאור נוסח תקנה 371 (ד) ל"תקנות", אין להסיק, כי הבקשה הוגשה באיחור.   במקרה הנדון, הוגשה התביעה לבית משפט השלום במועד ועפ"י החלטה מפורשת של כב' הרשם, ולכן עוכב הערבון כדין. מכאן ואילך אין כל הגיון ואין כל הוראה שבדין הקוצבת מועד להגשת בקשה לחילוט הערבון.   ה. באשר להוכחת הנזק וסבירות הבקשה נטען, כי עצם הטלת העיקול אף ללא הוכחת כל נזק כספי, גורמת נזק לשם הטוב, וכפי שעולה מהבקשה העיקול הוטל גם בבנק בו מנהלת "המשיבה" חשבון, וברור, כי הטלת עיקול אצל הבנק בנסיבות שכאלה גורמת נזק, ומפנה לפסיקה שעניינה פיצויים בגין הוצאת לשון הרע.   ו. מסמכות כב' הרשם לחלט את הערבון ללא קשר למתן "פסק הדין", וממילא משלא עוכב ביצועו אין מקום לעכב כל הוצאה לפועל שלו.   ז. אין מקום להשיב הערבון למערער, ואף אם כל הנימוקים שפורטו בבקשה לחילוט לא הוכחו,שכן משהוגשה תביעה לנזקים במועד, יש להותיר את הערובה שהופקדה לצורך עילה זו, עד לסיום ההליכים.   6. בתגובת המערער לתגובת המשיבים חזר על טענותיו בכתב הערעור והוסיף, בין היתר, כי אין מדובר ב"פסק דין חלוט", שכן הוגשה בקשה לביטול פסק דין על ידו. לטענתו, לא ניתן לחלט הערבון ללא שהוגשה בקשה לחילוטו תוך 60 יום ממועד פקיעת צו העיקול הזמני, והחלטת כב' הרשם לעיכוב הערבון אינה "מכשירה" איחור בהגשת הבקשה לחילוט ב-3 חודשים.   המערער מפרט, כי אם לא ינתן צו להשיב הערבון לחזקתו, יש להפקידו בבית הדין עד לסיום ההליכים בתביעתו שבין הצדדים.   7. ההכרעה: א. לאחר עיון בטענות הצדדים ובהחלטת כב' הרשם נשוא הערעור, מסקנתנו היא, כי מן הדין לדחות הערעור מהטעמים שפורטו בהחלטה נשוא הערעור, ובהתאם לאמור בתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991.   ב. אין מקום להתערב בהחלטת כב' הרשם, אשר קבע בהחלטתו, כי עפ"י ס"ק (א) לתקנה 371 לתקנות סדר הדין האזרחי, תוך השוואה לסעיפים הקטנים האחרים של התקנה, קיימת אבחנה ברורה בין ערבון לבין ערבות, לפיה, לצורך חילוט הערבון אין כלל צורך בהגשת תובענה או בקשה לפיצויים בגין נזק עקב מתן הצו הזמני, וכי אין חילוט הערבון מותנה בהוכחת גובה הנזק.   כך עולה מלשון התקנה.   השיקולים המנחים את בית הדין בבואו ליתן החלטה בבקשה לחילוט ערבון הינם השיקולים שפורטו בתקנה 371(א), היינו אם ראה כי נגרמו למי שאליו הופנה הצו, במקרה הנדון "המשיבה", נזק או הוצאות עקב מתן הצו, וכי הבקשה לא היתה סבירה בנסיבות העניין.   כב' הרשם בסעיף 11 להחלטתו נעתר לבקשה, שכן קבע, כי הבקשה לצו מניעה זמני לא היתה סבירה בנסיבות העניין, ונימק מסקנתו זו לאחר שעיין בבקשה לביטול צו העיקול הזמני, ואין מקום להתערב בהחלטתו זו.   "צו עיקול זמני, שכעניין של שיגרה ניתן במעמד צד אחד (תקנה 362) הוא כלי רב עוצמה, שתובע עלול לעשות בו שימוש בלתי ראוי, אם ברשלנות ואף במזיד, ולפגוע באמצעותו בקניינו של הנתבע, שלא כדין או במעבר למידה הדרושה; בטרם משפט ולעיתים אף בטרם הוגשה התביעה (תקנה 360(ג))" (רע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין, תק-על 2000 (4), 760 בעמ' 763).   שיקול נוסף בהחלטתו הינה העובדה, כי מעיון בהיקף ותוכנה של הבקשה לביטול העיקול הזמני, התרשם, כי למשיבים נגרמו הוצאות עקב מתן הצו האמור אף בסכום העולה על סכום הערבון.   עפ"י האמור בתקנה 371 (א) מדובר בשני תנאים מצטברים, היינו הוכחה כי נגרם נזק או הוצאות עקב מתן הצו למי שאליו מופנה הצו, וכי הבקשה לא היתה סבירה בנסיבות העניין.   אמנם הפקדת הערבות הבנקאית על סך 60,000 ₪ ע"י המשיב מס' 2 נעשתה ביוזמתו ועל דעת עצמו, וזאת עפ"י טענתו בסעיף 11 לכתב התביעה מיום 4.6.02 שהגיש לבית משפט השלום בבאר-שבע, ולשם הסרת צו העיקול שלטענתו פגע בשמו הטוב שלו ושל החברה, אולם באשר לסוגיית ההוצאות, כעילה לחילוט הערבון - בשים לב לעלות הערבות הבנקאית שהמציא המשיב מס' 2 ושפורטה בתביעת המשיבים שהוגשה לבית משפט השלום, אף אם לא הופנה כלפיו הצו, אין ספק, כי ניתן לצורך הסרת העיקול הזמני שניתן נגד "המשיבה", ולפיכך ניתן לייחס הוצאות אלה ל"משיבה". מסקנתנו זהה גם באשר להערכת שיעור ההוצאות שנגרמו ל"משיבה" בגין הגשת הבקשה לביטול העיקול הזמני, בשים לב להיקפה ותוכנה. מסקנתנו היא, כי אין להתערב גם בנימוק זה, בשים לב לשיעור הערבון שהופקד בקופת בית הדין.   אף אם צודק המערער בטיעוניו, כי לא הוכח, כי נגרמו ל"משיבה", שנגדה ניתן הצו, נזקים בגין הוצאת הצו ואף אם נרחיק לכת ונקבע, כי אין לראות בפגיעה בשמו הטוב של המשיב מס' 2 כנזק שנגרם ל"משיבה" שנגדה ניתן הצו, הרי אין ספק, כי נגרמו ל"משיבה" הוצאות בגין הצו. עובדה זו בצירוף העובדה, כי נקבע שמדובר בצו שאם היה המערער מגלה את מלוא העובדות באותה עת - לא היה ניתן הצו במעמד צד אחד, מובילות למסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטת כב' הרשם, וכי נשקלו השיקולים הראויים עובר להענות לבקשה לחילוט הערבון.   ג. ובאשר לטענת המערער, כי הבקשה לחילוט הערבון הוגשה באיחור - די בטיעוני המשיבים בתגובתם לערעור, כדי לדחות הטענה. המערער לא העלה הטענה בתגובתו להגשת הבקשה לחילוט הערבון. אין מדובר בטענה שעניינה סמכות עניינית של כב' הרשם, אלא בטענה פרוצדורלית שיש להעלותה בהזדמנות הראשונה, ואין מקום להעלאת הטענה במסגרת הערעור.   ד. המערער בטיעוניו טוען, כי כב' הרשם "סטה" מהחלטות הביניים שניתנו עד להחלטה נשוא הערעור, בין היתר בשים לב להחלטתו מיום 4.7.02, בה נקבע, כי "חילוט הערבון לטובת מי מהמשיבים יהיה בהתאם לקביעתו של בית משפט השלום אליו הוגשה תביעת נזקי העיקול".   ככלל, צודק המערער בטיעוניו, אך אין בעובדה זו כדי להוות מחסום ליתן החלטה בבקשה לחילוט הערבות טרם מתן פסק דין חלוט בתביעת הנזק שהוגשה בבית משפט השלום בבאר-שבע, לאור ההוראות הספציפיות שפורטו בתקנה 371 לתקנות סדר הדין והנימוקים פורטו בסעיף 12 להחלטת כב' הרשם. ה. יצויין, כי לא הוגשה כל בקשה מטעם המערער לעיכוב החלטת כב' הרשם נשוא הערעור, במסגרת הגשת הערעור הנוכחי.   ו. לפיכך ומכלל הסיבות שפורטו לעיל, דין הערעור בעילה זו להידחות.   ז. יש לדחות ערעור המערער שהוגש במסגרת הדיון הנוכחי על החלטת כב' הרשם מיום 4.7.02, לרבות בהחלטה נשוא הערעור הנוכחי, על פיה עוכבו ערבויות המערער הנוספות עד להחלטה של בית משפט השלום, בפניו מתבררת התביעה לנזקי העיקול, ודי בטעמים שפורטו בתגובת המשיבים לכתב הערעור. יצויין, כי החלטת כב' הרשם בעילה זו מנומקת ותואמת הוראות הדין.   8. סוף דבר - דין הערעור להידחות. המערער ישלם למשיבים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 2,500 ₪ + מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד החלטה זו עד לפרעון המלא בפועל.   9. התיק יועבר לכב' הרשם לסיום ההליכים המקדמיים.   10. לאחר עיון בכתבי הטענות שבתיק ולאור מהות הסכסוך, בית הדין ממליץ לצדדים להגיע להסדר בתביעה הנוכחית, או לפנות להליכי גישור.  תקסד"א 1984 (הישנות)