פקיעת שטר עקב פרעון החוב בגינו הוצג בפני תביעה בסך של 15,504 ₪ אשר ראשיתה בהגשת שטר לביצוע במסגרת תיק הוצל"פ שמספרו 3-02-72597-01. בקשת ההתנגדות לביצוע שטר של הנתבע, נתקבלה באופן שהתצהיר התומך בבקשה שימש ככתב ההגנה. רקע התובעת הינה חברה המייצרת ומשווקת מוצרי צריכה שונים, הידועים תחת השם המסחרי "סנו". הנתבע, יחד עם שותפו מר איל כהן, היה הבעלים של מינימרקט בשם "ניוז מרקט" (להלן "השותפות") ומספר הלקוח שלו אצל התובעת היה 534277. כך גם, על מסמכי החברה, "טופס פתיחת לקוח חדש" והחשבוניות מופיע שם הלקוח "ניוז מרקט". השותפות מסרה שבעה שיקים לפרעון חוב פתוח בגין סחורה שסופקה לה על ידי התובעת. שבעה שיקים אלה, בהם מחזיקה התובעת, משוכים על חברה בשם א.א.א.נ מרקט בע"מ (להלן "החברה"). התובע היה, במועדים הרלוונטיים לתביעה, אחד משני מנהליה ובעלי מניותיה של החברה, אשר עסקה בניהול מינימרקט. בתחילת יחסיהם המסחריים של התובעת עם הנתבע ושותפו, החתימה אותם התובעת ביום 15/10/98 שטר חוב לבטחון, לשם הבטחת פרעון התשלומים שטר החוב נחתם על ידי הנתבע ושותפו כאשר על השטר צוין מספרו של החייב אצל הנתבעת, 534277 הוא המספר שניתן על ידי התובעת ל"ניוז מרקט". בשנת 2002, נקלע עסקו של הנתבע לקשיים כלכליים כבדים, אשר הביאו לקריסתו, ולסגירתו ביולי 2002. טרם סגירת המינימרקט, פנה הנתבע אל התובעת, לבירור החוב. ביום 23/7/02, הגיע סוכן המשיבה, מר אורן פישמן למינימרקט, קיבל סחורות בשווי 3,732 ש"ח וחתם על מסמך בזו הלשון (להלן "המכתב"): "לכבוד כהן איל ונחום נודלמן" קיבלתי מכם בטובין סך של 3,732 ש"ח לשביעות רצוני ע"ח החוב של חברת א.א.א.נ מרקט בע"מ ובזאת אין לי יותר כל טענה או תביעה בגין החוב של החברה. אורן פישמן סוכן סנו (-) חתימה" לטענת הנתבע, לאחר כתיבת המכתב, לא נותר כל חוב אצל התובעת שכן בעצם כתיבת המכתב, וויתרה התובעת על חובה. לטענת התובעת, בעת כתיבת המכתב, סברה כי לנתבע אין כל חוב שכן השיקים שמסר הנתבע, נתקבלו בהנהלת החשבונות של התובעת כתקבול. אולם, לאחר כתיבת המכתב, החלו לחזור השיקים של הנתבע ופתחו את החוב מחדש. סכומם הכולל של השיקים, בהם מחזיקה התובעת עולה כדי 20,719 ₪. על השיקים, אין כל כיתוב או סימן לאי כיבוד השיק ע"י הבנק למעט שיק בסך של 3,354 ₪ שחזר מהסיבה "אכ"מ +נ.ה.ב ". לטענת התובעת, היא לא טרחה להפקידם בבנק שכן ידעה כבר כי לנתבע אין יכולת לפורעם. בכל מקרה, התובעת אינה תובעת בגין השיקים, אלא בגין עסקת היסוד ומכוחו של שטר החוב, קרי, רכישת המוצרים ע"י הנתבע, בשווי 15,457 ₪ הוא הסכום אשר בשטר החוב הנתבע. שטר החוב נמסר לתובעת כאשר צוינו בו תאריך עשיית השטר פרטי הנתבע ושותפו וחתימותיהם. התובעת מילאה במועד מאוחר יותר את סכום השטר ומועד הפירעון. טענות הצדדים טענות התובעת להוכחת טענותיה, העידה התובעת את מר אורן פישמן, סוכן התובעת ואת מר ישראל כהן, רו"ח ואחראי על גביית החובות אצל התובעת. לטענת התובעת, השותפות מסרה שיקים לפירעון חוב פתוח בכרטסת, בגין סחורה שסופקה. השיקים לא כובדו ע"י הבנק הנמשך והשותפות מסרה שיקים אחרים מעותדים, מחשבון הבנק של חברת א.א.א.נ מרקט בע"מ. הנתבע לא ביקש לשנות את שם עסקו בספרי התובעת וכל החשבוניות שהנפיקה התובעת, הונפקו ל"ניוז מרקט". ביום 9/7/02, (בתצהירו של מר פישמן נכתב 23/7/02, אולם נראה כי זוהי טעות קולמוס והכוונה היא ל 9/7/02, התאריך שנכתב בתצהירו של מר כהן) נקלטו במערכת החברה, השיקים המעותדים שמסרה החברה. מאחר וטרם הגיע מועד פרעונם ולא נודע על החזרת שיקים, הם הופיעו במערכת כתקבול ולכן, ביום זה, כרטסת השותפות היתה מאופסת. לאחר קליטת השיקים הדחויים ואיפוס חשבון השותפות בחברה, הזמינה השותפות סחורה נוספת בסך של 1,689 ₪. הזמנת הטובין סופקה בשל התייחסות החברה, לשיקים הדחויים כתקבול, שכן ההנחה החשבונאית היא, ששיקים דחויים הינם כתקבול לכל דבר. כך גם מבחינת רשויות המס - התובעת שילמה מס הכנסה על הדיווח של קליטת השיקים הדחויים כתקבול. כמו כן, התובעת האמינה כי השיקים הדחויים ייפרעו ללא בעיות, כפי שהבטיח הנתבע. פנייתו של הנתבע לתובעת, בה ביקש לדעת את מצב החשבון של השותפות בתובעת בשל חיסול העסק, היתה לאחר קליטת השיקים במערכת המחשוב של התובעת. מר כהן, שלח לשותפות, עותק מכרטסת הנה"ח בה הופיע חובה כמאופס, לאחר קליטת השיקים המעותדים למעט, יתרת חוב קטנה שנבעה מחשבונית פתוחה של 1,689 ש"ח ושיק אחד חוזר של 3,379 ש"ח. הנתבע הודיע כי הוא ושותפו מסובכים בחובות וכי פדיון המינימרקט ירד והציע להחזיר לתובעת סחורה בשווי 3,732 ₪. סכום זה אמור היה לכסות את החשבונית הקטנה ע"ס 1,689 ₪ + השיק הראשון שחזר ע"ס 3,379 ₪. התובעת הסכימה לכך בשל טענת הנתבע שזהו גובה החוב ונראה היה שהעסק חוסל ואין בו פעילות. הנתבע הכתיב את המכתב למר פישמן, בנוסח מעורפל, על מנת להכשילו, להטעותו ולהשתמש במסמך שלא למטרתו. במכתב לא היתה כל כוונה לוותר על חוב שעלול להיווצר משיקים חוזרים אלא לחוב שהיה ידוע באותה עת. לא נכתב במכתב כי התובעת חייבת להחזיר את השיקים המעותדים ללקוח ו/או שהיא מוותרת על גביית החוב מושא השיקים. לטענת התובעת, ידוע כי זיכוי לקוח בהנה"ח, בשיקים דחויים, אינו סופי ומותנה בפירעונם. לכן, כל אישור על סגירת חוב, הוא אישור על מצב לקוח בספרי החברה לאותו יום. השיקים שנתקבלו ע"י החברה לא כובדו ע"י הבנק הנמשך ופתחו את החוב מחדש. חוב זה, אשר סכומו מצוין על שטר החוב, הוא נשוא התביעה. טענות הנתבע לטענת הנתבע, על אף טענת התובעת לפיה השיקים/השטר הוצגו לפרעון, לא עולה מעיון בשטר ובבקשת הביצוע, כי הוצגו הם לפרעון. לחילופין, טוען הנתבע כי טעתה התובעת בחישוב סכום התביעה. בשטר החוב נכתב מפורשות כי באם לא יפרע השטר במועד, יתווספו על סכום החוב, הפרשי הצמדה וריבית כחוק, היינו בהתאם לחוק ריבית והצמדה התשכ"א 1981 ואילו התובעת עשתה שימוש בסע' 81(א)א לחוק ההוצל"פ התשכ"ז 1967. במועד מסירת שטר החוב לתובעת, לא צוינו בשטר החוב, מועד הפרעון וסכום החוב והתובעת חרגה מהרשאתה, בכך שמילאה בשטר פרטים מהותיים ללא כל הרשאה מהנתבע, לעשות כן. ומשמילאה התובעת את זמן הפרעון ללא הרשאה, יש להתייחס לשטר כאילו לא נאמר בו זמן פרעון, היינו שטר בר פרעון, עם דרישה, בהתאם לסע' 9(א)(2) לפקודת השטרות, אשר על פי סע' 44(ב)(2), יש להציגו בתוך זמן סביר, לאחר הוצאתו. זאת ועוד, חיובו של התובע על פי שטר חוב אינו מוחלט ומותנה בקיומו של חוב כלפי התובעת. משלא נתקיים כל חוב והתובעת קיבלה לחזקתה סחורה, אזי החברה אינה חייבת לתובעת מאומה. כמו כן, בכתיבת מכתב הויתור, ויתרה התובעת על החוב ועל זכויותיה כלפי המבקש. התובע מפנה לסע' 62 לפק' השטרות שעניינו "ויתור מפורש", לפסיקה ולדבריו של לרנר בספרו "דיני שטרות". לטענת התובע, משנכתב במכתב הויתור: "…ובזאת אין לי כל טענה או תביעה בגין החוב של החברה", פקע שטר החוב והגשתו לביצוע ע"י התובעת הינה בחוסר תום לב. דיון ההכרעה לענייננו תיגזר מהתשובה לשלוש שאלות - שאלת קיומו של החוב הנטען על ידי התובעת, שאלת תוקפו של שטר החוב בו מחזיקה התובעת ושאלה אחת נוספת, היא השאלה המכרעת, לעניין המכתב מיום 23/7/02, שנכתב ע"י סוכן התובעת לנתבע. שאלת קיומו של החוב כלל יסוד בדיני השטרות קובע כי כל מי שחתום על שטר חב על פיו. כפי שנראה להלן, הנתבע אינו מכחיש כי החתימה על שטר החוב הנטען, חתימתו היא. על כן, הנטל להוכיח אי קיומו של החוב הוא על הנתבע. להוכחת תביעתה, העידה התובעת את סוכן המכירות שעבד עם הנתבע ואת רואה החשבון, האחראי על הגבייה. כמו כן צרפה התובעת לתצהירים, כרטסת הנהלת חשבונות מיום 1/1/02 עד ליום 14/8/02 כאשר נכון ליום 14/8/02 עומד חוב השותפות בגין הזמנת סחורה על הסך של 15,504 ₪, הוא הסכום הנטען בשטר החוב. לטענת התובעת, החוב נפתח מחדש ביולי 2003 כאשר השיקים שניתנו ע"י הנתבע לא כובדו. סכום השיקים בהם מחזיקה התובעת מגיע כדי הסך של 20,719 ₪ ובשטר החוב נטען חוב בסך של 15,457 ₪, הוא החוב הנטען. לטענת מר כהן, ההפרש בין סכום השיקים בו מחזיקה התובעת ובין הסכום המצוין על גבי שטר החוב, נובע מהחזרת סחורה. יש לתובעת יותר שיקים מחוב, אבל היא לא השתמשה בהם אלא על פי יתרת החוב בכרטיס (ר' עמ' 5 לפרוטוקול). על השיקים בהם מחזיקה התובעת ואשר לטענתה לא כובדו, אין כל הודעת חילול ע"י הבנק. טענתה של התובעת לעניין זה הינה כי לאחר שהפקידה שיק אחד לגבייה מיום 18/7/02 והוא חולל ביום 21/7/02 מהסיבה "אכ"מ +נ.ה.ב", היה לה ברור כי הנתבע לא מתכוון לפרוע את היתר. כמו כן, מאגר השיקים של החברה נבדק כל לילה מול נתוני בנק ישראל והבנק הודיע שהחשבון מוגבל מיום 20/7/02. על כן, התובעת לא הפקידה את יתרת השיקים בבנק וגם לא תובעת בגינם, אלא בגין עסקת היסוד כאמור לעיל. לטענת הנתבע, אוחז בשיק יכול לתבוע אותו או להסתמך עליו, רק אם הציגו תחילה לבנק מבלי שכובד הואיל וחילול השיק הוא המקים את הזכות תביעה על פיו (מפנה סע' 44(א) לפקות השטרות ולע"א 776/80 Israel British Bank נ' עזבון ולטר נתן ויליאמס ז"ל, פ"ד לח(3), 645). משלא תבעה התובעת בגין השיקים, אלא בגין עסקת היסוד, אשר סכומה הוא הסכום הנתבע בשטר החוב, לא מצאתי לדון בטענות הצדדים לעניין אי הגשת השיקים לבנק. לא עולה מדבריו של הנתבע הכחשה לגופו של החוב. הנתבע הודה כי חשב שהשיקים שמסר לתובעת בגין קבלת הסחורה, נפרעו (עמ' 8 לפרוטוקול). היינו, הנתבע לא התכחש לחוב ואף מסר שיקים לכיסויו. מששיקים אלה לא נפרעו, מכל סיבה שהיא, הרי שהחוב לא כוסה ונותר חייב כשהיה, טרם מסירת השיקים. כמו כן, הסכים הנתבע לטענת התובעת כי טרם חתימת "מכתב הויתור", היה לשותפות חוב (עמ' 10 לפרוטוקול). משלא מצאתי עוד מחלוקת בין הצדדים לשאלת קיומו של חוב לתובעת, שוכנעתי כי עד ליום 23/7/02, יום קבלת הסחורה מהנתבע וכתיבת מכתב הוויתור, היה לנתבע חוב אצל התובעת. כל שנותר לבחון, הוא האם גם לאחר כתיבת המכתב, נותר חוב, כנטען על ידי התובעת. שטר החוב המדובר לטענת התובעת, בשטר חוב שהינו התחייבות אישית לפירעון חובות העסק ואין מדובר בשטר חוב שנמסר כערבות לחובה של חברת א.א.א.נ מרקט בע"מ, שכלל לא היתה קיימת באותה עת. על פי עדותו של מר פישמן (עמ' 2 לפרוטוקול) לא הוא מילא את שטר החוב ועושי השטר לא חתמו בפניו. מר כהן העיד כי עושי השטר חתמו בפני סוכן 192 אך לא ציין את שמו. הוא אינו זוכר מי מילא את השטר, והוא לא קיבל הרשאה מעושי השטר להשלים בו פרטים (עמ' 4 לפרוטוקול). לטענת התובעת, על פי סע' 19 לפקודת השטרות שעניינו "מסמך לא שלם או חתימה על-החלק" ועל פיו: (א) היה השטר חסר פרט מהותי, האדם המחזיק בו יש לו רשות לכאורה להשלים את החסר ככל שנראה לו. (ב) מסמך כאמור שהושלם תוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה, יהא אכיף על כל אדם שנעשה צד לו לפני ההשלמה; זמן סביר, לענין זה, הוא שאלה שבעובדה; ואולם אם סיחרו את המסמך לאחר השלמתו לאוחז כשורה, יהא השטר בידו כשר ובר-פעל לכל דבר, והוא יכול לאכוף אותו כאילו הושלם בתוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה. התובעת מפנה גם ללרנר "דיני שטרות", עמ' 197 וע"א 2688/91 רפפורט נ' רוט תק-על 95(1), 543). וכדברי לרנר: "שאלה זו (השלמת שטר - א.ס), שכיחה יחסית, משום שבפרקטיקה מוסר אדם לזולתו לא פעם מסמכים לא שלמים, תוך כוונה שהאוחז ישלים אותם בעתיד. כוונה זו עולה בבירור מהשארת מקומות ריקים בטפסי השיקים במערכת הבנקאית או בשטרי החוב הסטנדרטיים" לטענת הנתבע, לא נתן הרשאה לתובעת ו/או למי מטעמה, להשלים פרטים חסרים בשטר החוב ואלו מולאו תוך חריגה מהרשאה (ר' עמ' שני לסיכומי הנתבע) אולם, לשאלת ב"כ התובעת, האם התובעת היתה זכאית למלא בשטר את החוב לפני מכתב הויתור, ענה הנתבע בחיוב. הנתבע לא זוכר שמילא את שטר החוב (עמ' 7) אולם מודה כי חתימתו מופיעה על השטר. משכך, אין חולק כי הנתבע שימש כערב לחובות השותפות או החברה, כטענתו והוא הנתבע בתיק זה באופן אישי כך שטענתו לפיה, על התובעת היה לפנות לחברה, שממילא קשריה העסקיים עם התובעת לא הובררו, נמצאה מיותרת. אי יכולתם של חברות, תאגידים ואף בתי עסק קטנים כגון שותפויות, מסוג דנן, לפרוע חובותיהם, אינו מחזה נדיר בימנו. על כן, ספקים ונותני שירות רבים נוהגים להחתים ערבויות אישיות של בעלי המניות או השותפויות, כבמקרנו, להבטחת פרעון תשלומים המגיעים להם. כמוהם, כך גם התובעת, אשר כטענתה, היתה מחתימה שני ערבים מבית העסק, המצטרף כלקוח חדש לשורותיה, והיתה משאירה את החלק של הסכום, פתוח (עמ' 6). נראה כי, הנתבע, בחותמו על שטר חוב חסר פרטים מהותיים כגון סכום השטר ומועד פרעונו ומסירתו להחזקת התובעת, לקח בחשבון ואף הסכים לכך, כי במועד מסוים ובהתקיימו של תנאי מסוים, יידרש השטר לפרעון וימולאו בו הפרטים החסרים. על כן, ן לא מצאתי כי מילוי הפרטים על ידי התובעת הינם בבחינת חריגה מהרשאה. המכתב מיום 23/7/02 ביום 23/7/02, היה כאמור סוכן התובעת בבית עסקו של הנתבע, זיכה את הנתבע בגין סחורה שנתקבלה בחזרה וכתב לו מכתב, כפי שפורט לעיל. לטענת התובעת, אין במכתב זה כל וויתור על יתרת חובו של הנתבע וסכום ההחזרה 3,732 ₪ היה אמור לכסות רק את יתרת החוב הפתוח ולא את השיקים המעותדים שלא נפרעו. השיקים עודכנו במערכת כתקבול היינו, כסכום ששולם כל עוד לא השיקים לא חוללו ומשחוללו, נפתח החוב מחדש. כמו כן, לא כתוב במכתב הויתור שצריכים להחזיר שיקים או שטר חוב והנתבע לא דרש את השיקים ואת שטר החוב בחזרה. עוד טענה התובעת כי במכתב לא נכתב כי אין תביעה כלפי "ניוז מרקט" או כלפי הנתבע ושותפו אלא רק כנגד החברה "א.א.א.נ מרקט בע"מ" ולכן, הנתבע עצמו לא הופטר מסכום החוב. לטענת הנתבע, במועד עריכת כתב הויתור, כבר חוללו שני שיקים של החברה, באי פרעון. משמע, התובעת ידעה במועד עריכת כתב הויתור כי אין לחברה יכולת לכבד את השיקים שמסרה וכי השיקים מחוללים באי פרעון. כמו כן, המכתב הופנה אליו ואל שותפו באופן אישי. מכרטסת הנהלת החשבונות אשר צורפה לכתבי טענותיה של התובעת, עולה כי בימים הסמוכים למועד כתיבת המכתב היינו, ביום 22/7/02 וביום 25/7/02, שלא כפי שנטען ע"י התובעת, חובו של הנתבע לא היה מאופס, אלא עמד על הסך של 5,053.14 ₪ ו5,270.14 ₪ בהתאמה. טרם כתיבת המכתב, אשר מלשונו עולה, כי בקבלת הטובין אין לסוכן, שאינו אלא שלוחה של התובעת, "כל טענה או תביעה בגין החוב של החברה". לפיכך, היה על הסוכן לבדוק את חובו של הנתבע ב"זמן אמת" ולקחת את כל הסיכונים האפשריים לחובות עתידיים. משלא עשה כן וחתם על מסמך הוויתור, אין לתובעת, שולחתו, להלין אלא על עצמה. מעשיו של הסוכן יש בהם כדי לחייב את הנתבעת לעניין זה. הנתבע מפנה בסיכומיו לסע' 62 לפקודת השטרות שכותרתו "ויתור מפורש", ואשר קובע תנאיו של פקיעת שטר. על פי סע' 62(א) לפקודה, השטר נפקע ע"י ויתור האוחז ובלבד שנתקיימו התנאים הבאים: הוויתור נעשה בחלותו של השטר או לאחריה; הוויתור היה כלפי הקבל; הוויתור היה מוחלט וללא תנאי ואחרון הוא כי הוויתור ונעשה בכתב או שנמסר השטר לקבל (ר' זוסמן "דיני שטרות", מהדורה שישית, עמ' 331). לעניין מועד חלותו של השטר, הרי שכפי שהובהר לעיל, התובעת היא שמילאה את מועד פרעון השטר ואת סכומו וזאת לאחר כתיבת מכתב הוויתור שכן, רק לאחריו נתברר לה חובו של הנתבע, כפי שנטען על ידה. על כן, בהתקיימותם של יתר התנאים, אשר הופכים את מכתב הסוכן למכתב וויתור על חוב הנתבע, החוב מתאיין ומשאיננו, הרי שממילא אין תוקף לשטר החוב, אשר החובה לפרעונו, מותנית בקיומו של חוב. אינני מקבל את טענת התובעת, לפיה הנתבע ניצל את תמימותו של הסוכן והכתיב לו את מכתב הויתור. כטענת התובעת, על פי סע' 25א' לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973, חוזה יפורש על פי אומד דעתם של הצדדים. כפי שעלה מכל האמור, אומד דעתם של הצדדים היה לסיים את החבויות ביניהם הא ותו לא. לסיכום בימנו אנו, אין זה מחזה נדיר שבתי עסק קורסים. לשכות ההוצאה לפועל, מלאות בדרישות ביצוע של שיקים מחוללים של אנשים ובתי עסק שקצרה ידם מלפרוע חובותיהם. על התובעת היה לקחת בחשבון שיקוליה, גם סיכון זה, במיוחד לאור העובדה ששני שיקים של הנתבע, כבר חוללו טרם כתיבת מכתב הוויתור (כפי שעולה מדו"ח שיקים חוזרים שצורף לתצהירי התובעת). משנכתב מכתב הוויתור, כפי שנכתב, לא נותר לי אלא לקבלו כלשונו וכפי המשתמע ממנו ולקבוע כי על אף קיומו של חוב לנתבע טרם כתיבת המכתב ועל אף הרשאתה של התובעת למלא את פרטי השטר, הרי שבכתיבת המכתב, ויתר הסוכן בשם התובעת על חובו של הנתבע, אם בהשבת הסחורה, כאמור ואם בוויתורה של התובעת על זכותה לגבייתו. לפיכך, התוצאה היא שהתביעה נדחית התובעת תשלום לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪ + מע"מ. סכום זה יהיה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל. חובשטר