פיצויים המשתלמים לשאירים של עובד שנפטר   1. הרב (להלן: המנוח) כיהן כרב המקומי של העיר נתיבות משך 38 שנים, במסגרתה של המשיבה (להלן: המועצה הדתית). לאחר פטירתו, פנו נכדו ושני בניו של המנוח (הם המערערים שלפנינו; להלן גם: הבנים) למשרד הדתות, בבקשה לגרום לכך שישולמו להם שכרו האחרון של המנוח בגין חודש נובמבר 1994, פדיון חופשה, דמי הבראה ופיצויי פיטורים.  2. משלא נענה מבוקשם, הגישו תביעה נגד המשיבה לבית הדין האזורי בבאר שבע (השופט הראשי מרדכי כליף כדן יחיד; עב 300621/95). בשלב מסוים צורפה המדינה כנתבעת נוספת, אך לבסוף הגיעו הצדדים להסכמה, כי הנתבעת היחידה בתיק היא המועצה הדתית.   3. כשנתיים לאחר הגשת התביעה, ביום 22.7.1997, נשלחה אל התובעים המחאה על סך 52,391 ₪, כתשלום עבור שבעה ימי עבודה בחודש נובמבר 1994 וכפדיון חופשה בגין 152 ימי חופשה שנצברו לזכותו של המנוח. 4. בית הדין האזורי דחה את טענת נכדו של המנוח (להלן: הנכד), לפיה היה סמוך על שולחנו של הסב המנוח במשך שנים ועד לפטירתו ביום 7.11.1994. בית הדין קבע, כי "עדותו של הנכד, רובה ככולה, אינה אמינה בעיני". בנדון זה בחן בית הדין את העדות ומצא כי היא "אינה רצינית והיא מלאכותית ובלתי אמינה". כזאת הסיק בית הדין מהעדות עצמה והן ממכלול הנסיבות, מהן הובהר כי המדובר ב"משפחה מורחבת", בה שני הבנים, שאחד מהם הוא אביו של הנכד, גרו בסמיכות לבית המנוח, ובתוך כך אף הסתייע המנוח בעזרתו ובנוכחותו של הנכד בביתו. בית הדין הוסיף וציין, כי "שאר העדים שהופיעו בפני בית-הדין לא היה בידם לסייע ועדותם היתה, בדרך כלל, מבולבלת ומגמתית, ובסופו של דבר נותרה מחוסרת תועלת בעניין הנדון בתיק זה".   5. בערעור זה קובלים המערערים על פסיקת בית הדין האזורי בשני עניינים אלה: א. הקביעה לפיה לא הוכח שהנכד היה סמוך בחייו על שולחנו של הסב המנוח. ב.     קביעת בית הדין האזורי, לפיה אין ילדי המנוח בגדר "יורשים חוקיים", כמשמעותו של מונח זה בסעיף 76(ב) לחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות, החלה גם על עובדי המועצות הדתיות (להלן: חוקת העבודה), אשר התקבל ביום 29.7.1959.   זכאות הנכד לפיצויי פיטורים מכח החוק: 6. בסיס עילת התביעה של הנכד לפיצויי פיטורים מקורה בסעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים או החוק), שזו לשונו: "(א) נפטר עובד, ישלם המעביד לשאיריו פיצויים כאילו פיטר אותו. 'שאירים' לענין זה - בן זוג של העובד בשעת פטירתו, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו והוא גר עמו, וילד של עובד שהוא בגדר תלוי במבוטח לענין גימלאות לפי פרק ג' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968, ובאין בן זוג או ילדים כאמור - ילדים והורים שעיקר פרנסתם היתה על הנפטר וכן אחים ואחיות שגרו בביתו של הנפטר לפחות שנים עשר חודש לפני פטירתו וכל פרנסתם היתה על הנפטר... (ב) ..................... (ג) פיצויים המשתלמים לשאירים של עובד שנפטר לא יראו אותם כחלק מהעזבון".   הגדרת "ילד" בסעיף 5א לחוק שאובה מסעיפים 130 ו-238 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), שזו לשונם (בהוראות הצריכות לענייננו): "130(א) אלה בגדר תלויים במבוטח לענין סימן זה: (1) אשתו בשעת מותו; (2) ילדו כמשמעותו בסעיף 238; ................................. 238. בפרק זה "אלמנה".... (2)"ילד" - ילד של המבוטח לרבות נכד שכל פרנסתו על המבוטח ... מהוראות אלה, כשהן לעצמן ובהצטברותן, חוזר ועולה מבחן תלות דווקני ומחמיר של ה"ילד" או ה"נכד" במבוטח או בנפטר, עליו היו "כל פרנסתו" או "עיקר פרנסתו". על מבחן הכוּלוּת עמד בית דין זה כבר בראשית ימיו, בפסק הדין בעניין כדורי, שם נאמר כך: "בסעיף 74(א) לחוק (הוא מקבילו של סעיף 130 לחוק הביטוח הלאומי - נ.א.), מדובר באדם ש"כל פרנסתו" על הנפטר, ובאדם ש"עיקר פרנסתו על הנפטר", מדובר ב"תלות מלאה" וב"תלות חלקית". משבאים לפרש את המילה "עיקר" יש להביא בחשבון את התוצאות של הפירוש. התוצאה של קביעה כי במקרה פלוני "עיקר" פרנסתו היתה על הנפטר היא שהתלות היתה תלות מלאה ונכון על כן לפרש את הדיבור "עיקר" כקרוב יותר ל"כל", כך שאין זה די ב"מרבית", אם כי אין חייבים להגיע למצב שכל הפרנסה היתה על הנפטר" (דב"ע ל/7-0 יוסף וצביחה כדורי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע א' 109, 112). לא למותר לציין, כי אך לאחרונה דחה בית דין זה את ערעורם של הורי המנוח בעניין קוקה (עע 1460/02 עזרא קוקה ואח' - מדינת ישראל רשות השידור (טרם פורסם) ניתן ביום 19.1.2003), תוך שנקבע על ידי הנשיא סטיב אדלר, כי תכליתו של סעיף 5(א) לחוק פיצויי פיטורים היא למנוע פגיעה בהכנסתם של הורי המנוח "כאשר עיקר פרנסתם היה על העובד".   7.      בענייננו, משקבע בית הדין האזורי, כעובדה, שהנכד לא היה סמוך על שולחנו של המנוח, מאליה מתבקשת המסקנה כי אין מדובר ב"תלות מלאה של הנכד" בסבו המנוח, באשר אין הוא עונה על אמות המידה המחמירות של מי "שכל פרנסתו" על הנפטר.   8. המערערים ביקשו כי בית דין זה יתערב בממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי לשנותם, ולקבוע כי התמלאו בנכד התנאים הנדרשים בחוק פיצויי פיטורים. זאת, לטענתם, מן הטעם שבית הדין התעלם בממצאיו העובדתיים מעדים רבים, אשר תמכו בגרסתם. לכך אין בידינו להיעתר. אין המקרה שלפנינו מצדיק סטייה מן הכלל הידוע, לפיו ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, אשר ראתה את העדים, שמעה אותם והתרשמה מהם התרשמות ראשונית ובלתי אמצעית. מטבע הדברים, "כלים" אלה, שהיו מנת חלקו של בית הדין האזורי , אינם מצויים בידיו של בית דין זה, כערכאת ערעור. בית הדין האזורי התייחס לעדויות וחיווה את דעתו לגבי איכותן במילים נכוחות, תוך ניתוח הדברים, וניכר שמסקנותיו מבוססות על ההתרשמות מהראיות שהציגו בפניו. דבריו של בית הדין מבטאים את המשקל הסגולי שיש לדעתו ליתן להם, כאשר איכות העדויות היא הקובעת, ולאו דווקא כַּמוּת העדים.   9. לאור כלל האמור לעיל, דוחים אנו את ערעורו של הנכד, ומאשרים את ממצאיו ומסקנותיו של בית הדין האזורי, בנדון זה, מטעמיו.   תביעת הבנים לפיצויי פיטורים מכוח חוקת העבודה 10. המערערים, שהם כאמור בניו של המנוח, אינם באים בגדר ה"שאירים" להם מקים סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים זכות לפיצויים בפטירתו של העובד. משכך, תמכו ערעורם בהוראתו של סעיף 76(ב) לחוקת העבודה, אשר זו לשונו: "במות עובד יקבלו שאיריו החוקיים את הפיצויים או הגמלה המגיעים לו בהתאם למקובל במדינה" (ההדגשות הוספו - נ.א.).   לטענת המערערים, הגם שסעיף 76(ב) לחוקת העבודה משנת 1957 קָדַם לחוק פיצויי פיטורים, שהוחק בשנת 1963 , נותר הוא בעינו במהלך השנים. אי-לכך, אין לשנות מהוראתו, המדברת בזכות לפיצויים, הקמה, עם פטירתו של העובד, ל"שאיריו החוקיים ... בהתאם למקובל במדינה". לשיטתם, אין לקשור את האמור בסעיף 76(ב) עם הוראתו של סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים, המקנה את הזכות לפיצויים, עם פטירתו של העובד, לא ל"עזבון", כי אם ל'שאירים', שהם בן זוגו של העובד בשעת פטירתו וילדו של עובד - בתנאים המפורטים שם ובגדרם בלבד. אי לכך, טוענים הם, יש לפרש את המונח "שאירים חוקיים" שבסעיף 76(ב) לחוקת העבודה כקרובי משפחתו של המנוח היורשים אותו.   11.  פרשנות דחוקה זו נדחתה על ידי בית הדין האזורי, ואף אנו איננו מקבלים אותה. כפי שקבע בית הדין האזורי, המונח "שאירים חוקיים" בסעיף 76(ב) לחוקת העבודה אינו עומד לעצמו. אין הוא מהווה אלא מחציתו של השלם, הבא בכריכה אחת עם הקביעה "בהתאם למקובל במדינה". זכותם של "השאירים החוקיים" מוגדרת ומגודרת בדל"ת אמותיו של "המקובל במדינה", כפי היותו מעת לעת, ובכפוף ל"מקובל במדינה" מתגבשת זכותם של "השאירים החוקיים". המונח "המקובל במדינה" אינו סטטי, כי אם דינמי. בדרך זו יש לפרשו, כפי שראה המחוקק לקבוע בדין. אין הפרשנות קופאת על השמרים, כי אם תתאים עצמה להשתנות העיתים, על רקע עקרונותיה הכלליים של השיטה ומתוך הרמוניה חקיקתית. הפרשנות צריך שתיעשה על פי התכלית האובייקטיבית של הטקסט והעמדתה במבחן הזמן. יפים לכאן דבריו של אהרן ברק בספרו פרשנות תכליתית במשפט (הוצאת נבו, תשס"ג-2003) שם נאמר, בין היתר לענייננו כך: "... נקבע תוכנה של התכלית האובייקטיבית על פי מהותם של הערכים והעקרונות בעת הפירוש. התכלית אינה קפואה בזמן. אין היא מושג קשיח. התכלית האובייקטיבית ברמות הפשטה אלה היא מושג גמיש. אכן כמו הטקסט האינדיווידואלי, גם ערכי היסוד של השיטה הם אורגניזם החי בסביבתו. סביבה זו הינה, בין השאר, החיים החברתיים שבמסגרתם השיטה פועלת. חיים חברתיים אלה מצויים בשינוי מתמיד. עמם משתנים גם הערכים והעקרונות של השיטה. מכאן הגישה כי ערכי היסוד מקבלים מובן דינמי, המשתנה מעת לעת, על פי מועד הפירוש. אכן התכלית (האובייקטיבית) משתנה עם הזמן. מכאן התפיסה - בתחום פרשנות החקיקה - כי "החוק מדבר תמיד" (ראו: שם, בעמ' 201 והאסמכתאות; השוו, בשינויים המחוייבים, בג"צ 680/88 שניצר ואח' נ' הצנזור הצבאי הראשי ואח', פ"ד מב(4) 617, 628).   12. ודוק: מדברים אנו בפרשנותה של הוראה בחוקת העבודה. הפרשנות תיעשה על פי מטרתה ותכליתה של ההוראה שבחוקת העבודה, כפי שהיא נוהגת, הלכה ולמעשה, במרחב של חיי העבודה ודיני העבודה הכלליים, אשר מעצם טיבם וטבעם מתקיימים במציאות משתנה ודינמית. "המקובל במדינה" הוא הרֵאשִית, הוא התכלית, הוא מורה הדרך שטָבְעוּ הצדדים לחוקת העבודה לפרשנות חציו האחר של המונח "השאירים החוקיים", כפי שיהיה מעת לעת. משעה שבא לעולם חוק פיצויי-פיטורים, הרי הוא המגלם את "המקובל במדינה", וממועד חקיקתו ואילך יש לפרש את הוראתו של סעיף 76(ב) לחוקת העבודה בדרך זו: "במות עובד יקבלו שאיריו החוקיים את הפיצויים או הגמלה המגיעים לו בהתאם למקובל במדינה", קרי: בהתאם להוראות שנקבעו בחוק פיצויי פיטורים. הוראתו של סעיף 5 לחוק הפיצויים היא ההולמת את זכותם של השאירים לפיצויים עקב פטירתו של העובד. זוהי הוראה ספציפית, שעניינה, לפי כותרתה, ב"עובד שנפטר". סעיף 5 הוא המקים את הזכות לפיצויי פיטורים לשאיריו של "עובד שנפטר" ומכוחה בלבד חייב המעביד בתשלום הפיצויים למי שהמחוקק ראה לקבוע כשאיריו של העובד שנפטר, ולהם בלבד. בנדון זה, הוסיף המחוקק ודק פורתא, כאשר הורה בס"ק (ג) לסעיף 5 :"פיצויים המשתלמים לשאירים של עובד שנפטר לא יראו אותם כחלק מהעזבון".   13. יוטעם, כי מושא דיוננו אינו בעובד שפוטר או בעובד שהתפטר לפני פטירתו ושזכאותו הוא לפיצויי פיטורים על פי דין קמה לו לפני פטירתו, בין מחמת פיטורים ובין מחמת התפטרות. במקרה כזה, אכן באים יורשיו של העובד שפוטר או שהתפטר בנעליו, ואין נגרעת זכותם לרשת את נכסיו ואת זכויותיו. או אז, כל שהגיע למנוח בחייו עומד לזכות עזבונו ועומד לזכות יורשיו כדין. במסגרת זו, אכן שולמו לבנים, כיורשיו של המנוח, שכר עבודה ודמי הבראה, להם היה זכאי המנוח בחייו, עובר לפטירתו. לא כן הוא עת מדובר בזכות לפיצויי פיטורים. המנוח נפטר בעת שהיה עדיין בשירותה של המועצה הדתית. טרם מותו, לא היה המנוח זכאי לפיצויי פיטורים, שכן לא פוטר ולא התפטר משורותיה של המשיבה. באין זכות לפיצויי פיטורים למנוח, אין היא קמה לעזבונו או ליורשיו. פטירתו של העובד, היא בלבד המקימה "לשאיריו" של המנוח זכות תביעה לפיצויי פיטורים, מתוקף הוראתו של סעיף 5 לחוק ובמסגרתה בלבד, וככזו אף אינה נחשבת להיות חלק מן העזבון (וראו: דב"ע מז/64-3 עזבון פרופ' אברהם פרידמן - מעון אמשינוב בע"מ ואח', פד"ע י"ט 257).   14.  כללם של דברים בפרק זה: דין ערעורם של הבנים להדחות. אין הם באים בגדר תחולתו של סעיף 76(ב) לחוקת העבודה, באשר אינם נחשבים להיות "שאיריו של המנוח" "בהתאם למקובל במדינה", שהוא לענייננו הוראתו של סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים.   פדיון חופשה שנתית 15.  אין מקובלת עלינו טענתם של המערערים בדבר זכאותם לפדיון חופשה שנתית בגין 246 ימים, הנובעת מן הרשום בתלוש השכר האחרון של המנוח. זאת, לנוכח מגבלה ברורה שהוטלה על המועצה הדתית בחוזר של משרד הדתות, המתיר צבירה של 140 ימי חופשה בלבד. בנדון זה מקובלת עלינו טענתה של המועצה הדתית, כי לפנים משורת הדין היטיבה עם המערערים בתשלום פדיון 152 ימי חופשה למנוח, מעל המידה המותרת לצבירה. יוטעם, כי צבירת חופשה שנתית מנוגדת, ככלל, להוראות סעיף 7 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951. צבירת 246 ימים רחוקה מן הסביר והמקובל בנושא זה ומהתכלית הסוציאלית של החוק, הבאה לעודד יציאה לחופשה של עובדים לרווחתם ורווחת משפחותיהם, ולא לצבירת חופשה ופדיונה, שתוצאותיה כספיות ולא סוציאליות. לא למותר לציין, כי מפסק הדין של בית הדין האזורי לא עולה כי הובאה ראיה לכך שהמועצה הדתית מנעה מן המנוח לצאת לחופשה, או כי נבצר ממנו, מסיבות שאינן תלויות בו, לנצל את ימי החופשה שעמדו לזכותו (והשוו: דב"ע לא/3-1 ישראל ודן בראדון - שמחה ג'רד, פד"ע ב' 121, סעיף 9 בעמ' 128).   16.  המועצה הדתית הודתה, כאמור, כי לזכות המנוח נותרו 152 ימי חופשה ושילמה תמורתם למערערים סכום של 49,305 ₪. על סכום זה חייב בית הדין את המועצה הדתית להוסיף ולשלם למערערים הפרשי הצמדה וריבית כחוק, בשיעור של 13,706 ₪. מוסיפים המערערים וטוענים, כי לחלופין, אם אכן היו מגיעים למנוח 152 ימי חופשה, זכאים היו לקבל תמורתם סכום כולל של 67,013 ₪ (שהוא מכפלה של 152 יום בשכר האחרון של המנוח, אשר עמד על 11,021.97 ₪ בחלוקה ל-25 ימי עבודה).   17. טענתם זו של המערערים מקובלת על דעתנו. משהודתה המועצה הדתית בחובה כלפי המנוח, ולוּ גם לפנים משורת הדין, היה עליה לשלמו במלואו ולפי המשכורת האחרונה שהייתה משתלמת לו, ועל כן הסכום שנפסק אינו מלא ויש להשלימו בהתאם.   סוף דבר 18.  הערעור מתקבל בחלקו בלבד. על המועצה הדתית לשלם לבנים, יורשיו של המנוח, יתרת פדיון דמי חופשה שנתית בסכום כולל של 17,708 ₪, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 5.11.1995 ועד לתשלומו המלא בפועל. לאור התוצאה, ישא כל צד בהוצאותיו.   ניתן בהעדר הצדדים היום, ח' ניסן תשס"ג (10.4.2003) וישלח לצדדים.   סגנית הנשיא אלישבע ברק השופט עמירם רבינוביץ השופטת נילי ארד   נציגת מעבידים גב' שושנה פלומין   נציג עובדים מר משה כהן-סבן    פיצוייםעובד שנפטר