1. כללי לפני תביעה לפינוי ולסילוק ידו של הנתבע מחלקו של בניין הנמצא בעיר העתיקה בי-ם והידוע בשם "אלמדרסה אלג'והריה", ברח' באב-אל-חדיד 11 ליד מסגד אל-אקצה (להלן: "הנכס"). כמו כן, הוגשה כנגד הנתבע תביעה כספית בסך 166,000 ₪ לדמי שכירות ראויים. 2. טענות התובעים התובעים טוענים כי הינם הבעלים והמחזיקים בנכס, אשר אינו רשום בלשכת רישום המקרקעין, מכוח היותם יורשי הבעלים המקוריים. הנתבע, מחזיק בנכס בהתאם להסכמי השכירות, אשר נחתמו עם התובעים: האחד, נחתם ביום 1.9.81 בין ד"ר אמין אל-חטיב, ששימש כממונה מטעם משפחת אל-חטיב, על חלק מההקדש של ביה"ס "אלג'והריה", לבין מחלקת ההקדשים האיסלמיים, המתייחס ל-11 חדרים בנכס, לתקופה של 15 שנים, עד ליום 1.9.96. השני, נחתם ביום 31.3.84 בין מחלקת ההקדשים לבין הממונה על ההקדש, השיח' ג'מיל אל-חטיב, המתייחס ל-5 חדרים בנכס, לתקופה של 10 שנים, עד ליום 31.3.94. (נספחים לכתב התביעה) נטען, כי בבעלות התובעים 11 חדרים מכח ירושה, ואילו יתרת החדרים בנכס, שייכת לד"ר אמין אל-חטיב. התובעים טוענים, כי הסכמי השכירות לא חודשו ע"י הצדדים, והנתבע מסרב לפנות את הנכס, למרות דרישות חוזרות ונשנות לעשות כן. יתרה מכך נטען, כי הנתבע איננו משלם דמי שכירות מחודש מאי 1994, ובכך הפר את הסכמי השכירות. 3. טענות הנתבע מנגד, טוען הנתבע, כי דין התביעה להידחות. מדובר בנכס שהינו "ווקף ח'יירי צ'חיח", היינו, הקדש לצורכי צדקה, שנוצר לפני מאות בשנים. במשך השנים התחלפו הממונים על ההקדש ("אלמתוולי"), ונתמנו ע"י ביה"ד השרעי. הממונים האחרונים של הקדש זה, לפני הקמתו של הנתבע, היו ממשפחת אל-חטיב. לאחר הקמתו של משרד הווקף המוסלמי (הנתבע דנן), עברה לידיו הנהלתם של כל ההקדשים הציבוריים, עפ"י פקודה מיוחדת שהתפרסמה בחודש דצמבר 1921. עוד צויין, כי קדם להליך שלפנינו, הליך שנפתח ב-21.8.97 בת.א. 12559/97 ו-12560/97, בו תבעו התובעים בתור הממונים על ההקדש. בעקבות התביעות הנ"ל הוגשה ע"י הווקף המוסלמי-הנתבע, תביעה בביה"ד השרעי להדחתם של התובעים מהתולייה על הנכס. ביה"ד השרעי קיבל את התביעה והדיח את התובעים, ובכלל זה, את ד"ר אמין אל-חטיב. התובעים ערערו על ההחלטה בביה"ד השרעי לערעורים, אולם ערעורם נדחה (ראה נספח א' לכתב ההגנה). נוסף על כן נטען, כי המדובר בתביעה קנטרנית, שכן התובעים הגישו לפני שנים תביעות בעניין הנכס כממונים על הווקף. בעקבות תביעות אלה, הודחו, כאמור, מהתלויה על הנכס. לפיכך, חזרו התובעים מתביעותיהם והן נמחקו (נספח ב' לכתב ההגנה). עוד טוען הנתבע, כי הנכס הינו הקדש לצורכי צדקה בלבד, ומשום כך איננו בבעלותו של מאן דהו. טענתם של התובעים בדבר השכרת הנכס לנתבע מוכחשת מכל וכל, שכן אין זה אפשרי שאדם ישכיר לעצמו את רכושו. הנתבע הוא האחראי על הנכס וניהולו והוא אינו זקוק לגושפנקא על מנת למלא את תפקידו. יתרה מכך, עפ"י ההלכה לא ניתן להשכיר נכס ווקף שהוא בית מגורים יותר משנה אחת, אלא באישור ביה"ד השרעי. מכאן שהסכמי השכירות שצורפו לכתב התביעה נעשו בטעות, בחוסר סמכות ושלא כדין, ןלכן הם חסרי כל נפקות משפטית. 4. העדים מטעם התובעים העידו ד"ר אמין אל-חטיב, והתובעים בדר חטיב, מוסבח חטיב, ועזאם חטיב. מעדותם של אלה עולה, כי התובעים 1, 2 ו-5 אינם מתגוררים בנכס. ואילו מטעם התובעים האחרים, לא הוגש תצהיר עדות ראשית. מטעם הנתבע העיד מחמד עזאם אל-חטיב המשמש בתפקיד עוזר מנהל הווקף המוסלמי בירושלים. לתצהירו צורף מספר רב של מסמכים, הנוגעים לענייננו. לאחר עיון בכתבי הטענות, שמיעת העדים הנ"ל, ולאחר שנתתי דעתי לטענות ב"כ הצדדים בסיכומיהם בכתב, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות. 5. דיון ב"כ התובעים בסיכומיו טען: "הנכס, כמו נכסים אחרים בעיר העתיקה בירושלים, אינו רשום אצל רשם המקרקעין, אולם אין עוררין כי הם הבעלים והמחזיקים בנכס". קביעה זו, אין לה על מה שתסמוך, שהרי הזכויות בנכס שנויות במחלוקת, כפי שיובהר בהמשך. השאלה היחידה שאינה שנויה במחלוקת, היא סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בתובענה לסילוק יד ולפינוי הנתבע. מעיון מעמיק בכל המסמכים שצורפו על ידי ב"כ הצדדים, נראה, כי השאלות השנויות במחלוקת הן: מהו מעמדם של התובעים בנכס, האם הם זכאים לתבוע פינוי הנתבע, וכן הזכות לתבוע דמי שכירות מכוח הסכמי השכירות. 6. מעמדם של התובעים בנכס וזכותם לתבוע פינוי התובעים טוענים, כי הינם בעלי הנכס ומחזיקים בו מכוח "הקדש משפחתי", אשר היה מנוהל בכל הזמנים ע"י משפחת אל-חטיב, ובמסגרתו עבר הנכס בירושה מהבעלים המקוריים, זאת כמשתקף מה"עץ המשפחתי" שצורף לתצהירי העדות הראשית של התובעים. כמו כן מבקשים הם, לבסס תביעתם על הסכמי השכירות שצורפו לכתב התביעה. ההסכם הראשון נחתם בין ד"ר אל-חטיב כממונה על חלק מההקדש לבין הנתבע, וההסכם השני נחתם בין שיח' ג'מיל אל-חטיב כממונה על ההקדש. התובע מס' 1 העיד, כי לאחר פטירתו של השיח' ג'מיל, הוא מונה ע"י ביה"ד השרעי כממונה תחתיו. ולדבריו: "ש. את התביעה אתם הגשתם בהתבסס על הסכם השכירות שהגיש ד"ר אמין וג'מיל. ת. בשנת 1984 אחי ג'מיל נפטר. אחי ג'מיל עשה חוזה עם הווקף. ש. בזמנו הוא היה המוטאוולי על הווקף הזה. ת. 4-5 חודשים לאחר מכן הוא נפטר. ש. אחר כך אתה התמנית ע"י בית הדין השרעי למוטאוולי על הווקף. ת. נכון. [ראה עמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום23.10.01]. אלא, שחרף האמור, וכפי שצויין לעיל, מינויים של ד"ר אל-חטיב ושל התובע מס' 1 כממונים על ההקדש בוטל ע"י ביה"ד השרעי בפסק דינו מיום 12.7.98. ותחתיהם מונה הווקף האיסלמי-הנתבע. באותו פסק דין החליט ביה"ד השרעי כדלקמן: "... הנני פוסק בביטול מינוי הנתבע הראשון הד"ר אמין אל-חטיב על חלק מבניין בית-ספר אלגוהרייה לפי הצו שניתן ע"י בית הדין הזה..., ובביטול מינוי הנתבע השני בדר אלדין הנזכר על חלק מבית הספר הנזכר לפי צו-המינו שניתן ע"י בית הדין הזה....לאחר שהוכח, לבית הדין הזה שהנכס שהיו ממונים עליו הוא ווקף אלח'אנקה ובית ספר אלגוהרייה בי-ם הקדושה, על גבול באב-אלחדיד שהגבולות שלו...ושהן שייכות לווקף האסלאמי הכללי שהתועלת מהן לכלל הציבור, ואני מורה על הנתבעים למסור את ניהול הווקף הנזכר למנהל הווקף האסלאמי בירושלים הקדושה כדי שינהל אותו ולפקח עליו לפי תנאי מקדיש הווקף, ואני אוסר עליהם להתנגד לו בכך..." [הדגשות שלי- י' ש', ראה נספח א' לתצהיר ע"ה מס' 1]. 7. יודגש, כי התובע מס' 1 וד"ר אל-חטיב, ערערו על פסק דינו של ביה"ד השרעי בביה"ד לערעורים. ביה"ד לערעורים אישר את פסק דינו של ביה"ד השרעי, והערעור נדחה [ראה נספח ב' לתצהיר ע"ה מס' 1]. כפי שעולה מעדותם של התובעים, הרי שהם מודים בדבר קיומן של החלטות ביה"ד השרעי בערכאות השונות, אולם הם טוענים נגד תוקפן וחוקיותן. לעניין זה העיד ד"ר אמין אל-חטיב כדלקמן: "ש.אתה אומר כי בשנת 97' או 96' הגיש הווקף תביעה לבית הדין השרעי להדחתך מהמטאוולי על הבית? ת. נכון. ש. התביעה היתה נגדך או נגד בדר אל-חטיב? ת. כן. ש. התביעה התייחסה למטאוולי בית ספר נשוא התביעה? ת. על החלק שאני מטאוולי עליו. ש. נכון שהיו הרבה דיונים בבית הדין השרעי בתביעה הזו להדחתך מהטאוולי על הבית? ת. נכון. ... ש. אני רוצה לשאול אותך, נכון שזה פסק הדין של בית הדין השרעי? מפנה לנספח א' לתצהיר הנתבע. ת. נכון, השיח' פתחי שנתן את פסק הדין נתן את פסק הדין מאחר וחשב ושיח' עבדין וחסן טאבול לא היו יודעים שזה לווקף והם טעו. ש. נכון שאתם הגשתם ערעור על פסק דין של בית הדין השרעי? ת. הגשנו ערעור והערעור נדחה. [פרוטוקול הדיון מיום 23.10.01, בעמ' 4-3]. כמו כן העיד עד תביעה מס' 2, בדר ח'טיב, כדלקמן: "ש. הדיון שהיה בבית הדין השרעי בקשר לטואווליה אתה מאשר שהיה בקשר לנכס הזה. ת. כן. .... ש. אתה למעשה לא מכיר בפסק הדין השרעי. ת. לא. מדובר בפסק דין מקפח. בשביל זה באתי לבית משפט השלום". [עמ' 9 לפרוטוקול מיום 23.10.01]. 8. אני מקבל את טענות עו"ד ע' עאסי, (אשר ייצג את הנתבע כולל הגשת הסיכומים לפני מינויו כרשם בבית המשפט), במלואן, כפי שבאו לידי ביטויין בסיכומיו המפורטים והמנומקים היטב. ב"כ הנתבע טען, ובצדק, כי אין בית משפט זה הערכאה המתאימה להטיל דופי, להרהר ולערער אחר החלטות ביה"ד השרעי, שכן בידיו הסמכות הייחודית לדון בדבר יצירת הקדש וניהולו, כעולה מסעיף 52 לדבר המלך במועצה על א"י, 1922 כדלהלן: "52. לבתי הדין המוסלמים הדתיים יהא שיפוט יחיד בענייני המצב האישי של מוסלמים שהם נתינים ישראליים או נכרים שהינם כפופים בעניינים כאלה, לפי חוק נתינותם, לשיפוטם של בתי הדין המוסלמים הדתיים בהתאם לחוק הפרוצידורה של בתי הדין המוסלמים הדתיים מיום 25 באוקטובר, 1333 להיג'רה , כפי שתוקן על ידי כל פקודה או תקנות. כמו כן יהא להם, בהתחשב עם הוראות כל פקודה או הצו מיום 20 בדצמבר, 1921, המכונן מועצה עליונה לעניינים המוסלמים הדתיים או כל ציוויים או פקודות המתקנים אותם, שיפוט יחיד בעניינים של יצירת ווקף או ההנהלה הפנימית של ווקף שנוצר לטובתם של מוסלמים בפני בית דין מוסלמי דתי פסק דין שניתן על ידי בית דין של קאדי מגישין עליו ערעור בפני בית הדין המוסלמי הדתי לערעורים, והחלטתו של בית דין זה תהיה סופית". [הדגשות שלי- י' ש'] לאור האמור לעיל, אני דוחה את כל טענות התובעים ביחס ליצירת ההקדש, תוקפו, מינוי ממונים וכד'. נראה, כי הסמכות הייחודית בעניינים אלו נתונה לביה"ד הדתי. כמו כן, ניתן לקבוע, כי פסק הדין שניתן ע"י ביה"ד לערעורים הינו סופי ותקף כלפי כל הצדדים במקרה דנן, ואין לבימ"ש זה להרהר אחר קביעותיו. 9. לעניין שאלת מעמדם של התובעים בנכס יצויין, כי לא הובא ע"י התובעים כל מסמך שהוא המצביע על זכות שיש להם בנכס נשוא תובענה זו. נסיונם להיבנות משרטוט "עץ משפחתי" כמצורף לתצהיריהם, אין בו כל ממש. סבורני, כי ה"עץ המשפחתי" יהא מפואר ככל שיהא, אין הוא יכול להצמיח ולהכות שורשים אשר יביאו לידי זכויות קניין כלשהן לתובעים בנכס. האמירה של התובעים, בסיכומיהם, כי "אין עוררין" על זכויותיהם בנכס, נותרה אמירה בעלמא. בהקשר זה נפסק ע"י כב' השופט חלימה, בע"א 71/84 אלגרה לאלו נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רמת השרון ואח', פד"י מ(2) 774, בעמ' 777 כדלקמן: "... ואכן, מושכל ראשון הוא, שעל הטוען, כי קרקע מסוימת רשומה בשם מורישו ועברה אליו בירושה, מוטלת החובה להוכיח את כל האלמנטים שבטיעון זה על-ידי ראיה חוקית. אפס, המערערים לא המציאו לבית המשפט קמא נסח-רישום, שיעיד על שייכות החלקה למנוח, וגם לא המציאו צו-ירושה, שיאשר , כי הם יורשיו של הבעלים הרשום...". חיזוק לאמור לעיל, נמצא במסמכים שצורפו לתצהירו של עד ההגנה מר מחמד עזאם אל-חטיב, מהם עולה בבירור, כי הנכס נשוא התובענה הינו הקדש לצורכי צדקה, ועל ניהולו אמון ומופקד הנתבע, הוא ואין בלתו. כך למשל עולה ממכתבו של ד"ר אל-חטיב לראש עיריית י-ם, בו הוא מאשר, כי הנכס דנן הינו ווקף מוסלמי: "... ברצוני לאשר קבלת מכתבכם האחרון בנושא בניין בית ספר אלגווהריה בבאב אלחדיד, וכן להודיע על פינויים של החדרים שעומדים להתמוטט ע"י הצעת המהנדסים... אני העברתי המכתב לכבוד ראש מועצת ההקדש בהיותו המשגיח על כל רכוש ההקדש המוסלמי ומתוכו- בית ספר אלגווהריה" (הדגשות שלי י' ש') בנוסף, נכתב ביום 4.4.74 ע"י ד"ר אל-חטיב (ראה נספח מ/14 לתצהירו של ע"ה מס' 1) כדלקמן: "...ביום 1.4.74 הודיע לנו מר צפי רון יועץ ראש העיריה הישראלי לענייני הערבים כי ראש העיריה רוצה לבקר בבית ספר אלגווהריה הנמצאת בבאב אלחדיד בירושלים הערבית...וביקש ממני להיות במקום בעת ביקורו כדי להראות לו את חומרת המצב (התמוטטות ופילוג) שחלו בביה"ס כתוצאה ... . סעיף 4: בניין בית הספר שמוחזק כמקום דיור ע"י משפחת אל-חטיב הינו בבעלות משרד ההקדש המוסלמי ואינו בבעלות משפחת אל-חטיב (הדגשות שלי י' ש') במכתב נוסף שצורף (ראה נספח מ/12), מבקשים התובעים מהנתבע, כאחראי על נכסי הווקף הדתי, לשפץ את הנכס ולהגן עליו מפני הפגיעות שנגרמו לו ע"י חפירות רשות העתיקות: "...מודיע בזה לכבודך כי יש התמוטטות בשלושת הקירות של בי"ס אלגווהריה בבאב אלחדיד כתוצאה מביצוע חפירות מתחת הבניין...אבקשך לעזור לי בביצוע העבודות הנדרשות לשם שיפוץ החדרים הנפגעים". כפי שצויין פעמים אחדות, מתקבלת תמונה המבהירה, כי הנכס נשוא תובענה זו הינו הקדש לצורכי צדקה, אותו מנהל הנתבע, ולא אחר. יודגש, כי בחקירתם הנגדית, עומתו ד"ר אל-חטיב ותובע מס' 1 עם המכתבים הנ"ל, אולם לא הצליחו לתת מענה סביר לסתירות אלה. לא זאת אף זאת, מעדות התובעים בביהמ"ש אף עולה, כי הם אינם מתגוררים בנכס. כך למשל, העיד התובע מס' 1, כי הוא מתגורר באל-ראם (עמ' 7 לפרוט' הדיון מיום 23.10.01), התובע מס' 2 העיד כי הוא מתגורר באשקלון (עמ' 9 לפרוט'), והתובע מס' 5 העיד כי הוא מתגורר בשיח ג'ראח (עמ' 10 לפרוט'). יודגש, כי יתר התובעים לא הגישו תצהירים מטעמם. בנסיבות העניין, משלא הורם נטל ההוכחה ע"י התובעים בדבר בעלותם על הנכס ולאור פסיקת ביה"ד השרעי הקובעת במפורש, כי הנכס הינו הקדש לצורכי צדקה, אותו מנהל הנתבע, אני דוחה את התביעה לפינוי ולסילוק יד הנתבע. 10. דמי השכירות מעיון בפסיקתו של ביה"ד השרעי עולה, כי הדחתם של ד"ר אל-חטיב והתובע מס' 1 מתפקידם כממונים על ההקדש נבעה, בין השאר, מכך שהשניים חרגו מתפקידם בכך שכרתו הסכמי שכירות מוטעים החורגים ממהותו של הנכס כהקדש לצורכי צדקה. לפיכך קבע ביה"ד, כי ההסכמים חסרי כל נפקות משפטית (ראה עמ' 93 לפרוטוקול הדיון בביה"ד השרעי). לאור קביעת ביה"ד השרעי מחד, והמסקנה אליה הגעתי לעיל, מאידך, גם דין התביעה הכספית לדמי שכירות להידחות. 11 סיכומו של דבר נוכח כל האמור לעיל, ולאחר ששוכנעתי, כי התובעים לא עמדו בנטל הרובץ על כתפיהם להוכיח את בעלותם בנכס, אני דוחה את התביעה על כל מרכיביה. אשר להוצאות המשפט - אני מחייב את התובעים לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום י"ז בטבת, תשס"ד (11 בינואר 2004) בהעדר הצדדים. יצחק שמעוני, שופטסגן נשיא הקדש