פסק הדין ניתן במטבע זר 1. שני ערעורים על החלטת כבוד ראש ההוצאה לפועל מיום 6/11/2002, שעניינה בהוצאה לפועל של פסק הדין שניתן בבית משפט זה ביום 13/8/2001 (ת.א. 1008/97), בו ניתן תוקף של פסק דין להסדר פשרה בין הצדדים, בתביעה לחלוקת רכוש. הערעור האחד (ע"א 4056/03) הוא ערעורה של האישה, מרים מלמד, (להלן: "האישה"), בתיק הוצאה לפועל מס' 0322601011, בו היא ביקשה לבצע את פסק הדין בנוגע לחיובים הכספיים אשר הוטלו על בעלה, מלמד רפאל (להלן: "הבעל"), על-פי פסק הדין. הערעור השני (ע"א 4068/03) הוא ערעורו של הבעל על החלטת ראש ההוצאה לפועל בתיק 0304524021, שבו הוגשה על ידו בקשה לביצוע פסק הדין, בה הוא עתר להורות על-פינוייה של האישה מדירת בני הזוג המשותפת. 2. ערעור האישה מתייחס להחלטת ראש ההוצאה לפועל בעניין ביצוע החיובים הכספיים שהוטלו על הבעל בפסק הדין. חיובים אלה ננקבו בדולרים ונקבע שהם יבוצעו בתוך 30 יום ממועד פסק הדין. בהקשר זה מעלה ערעורה של האישה שתי שאלות. השאלה האחת, באיזה מועד תבוצע המרת החיוב מדולרים לשקלים, לצורך חישוב החיוב המוטל על הבעל במטבע מקומי. השאלה האחרת, נוגעת לגובה הריבית שתשולם על-ידי הבעל בגין האיחור בביצוע חיוביו. 3. על-פי פסק הדין הוטל על הבעל לשלם את הכספים בהם חויב, בתוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין, היינו עד ליום 13.9.01 השאלה בה נחלקו הצדדים בהקשר זה נוגעת למועד בו תחושב המרת החיוב הכספי שהוטל על הבעל בדולרים לשקלים. האם החישוב ייעשה למועד מתן פסק הדין, ביום 13.8.01, או למועד התשלום שנקבע בפסק הדין - ביום 13.9.01. מקורה של המחלוקת, כמובן, הוא בשינוי שערו היציג של הדולר בין שני המועדים. 4. ראש ההוצאה לפועל החליט כי המרת סכומי החיוב למטבע ישראלי תבוצע על-פי השער היציג למועד מתן פסק הדין, זאת, כאמור בהחלטה, הואיל ו"ההלכה הפסוקה קבעה כי יום מתן פסק הדין שניתן במטבע זר הוא היום שבו יש להמיר סכום שנפסק במטבע זר מקומי". 5. מסקנה זו אינה מקובלת עלי. גישה זו אכן נהגה לגבי סכומים אשר עומדים על-פי פסק הדין לתשלום מיידי, היינו, במועד מתן פסק הדין. במקרה כזה התעוררה בפסיקה השאלה מהו המועד ההמרה במקרה שהחייב לא שילם את החוב הפסוק במועדו. גם במקרים כאלה נקבע, עוד בפסק הדין בעניין דוביצקי נ' דוביצקי (ע"א 575/76, פ"ד לא(3) 197), שאין להפעיל, בהכרח, את כלל יום התשלום. כפי שמציין השופט קציר בספרו פסיקת ריבית, שיערוך והצמדה, "נראה מכך שמסתמנת מגמה של חיוב לפי יום התשלום, במקרי הצמדה מוסכמת למטבע חוץ, מה עוד שאין עוד היום בעיה לברר את שערו של מטבע החוץ המשמש כמטבע ההתייחסות המוסכם" (עמ' 502). אם כך פני הדברים לגבי פסק דין המטיל חיובים כספיים (במטבע חוץ) אשר עומדים לתשלום מיידי, מקל וחומר שזה הדין כאשר מדובר בחיובים במטבע חוץ שעל-פי פסק הדין יש לשלמם במועדים נדחים. ודאי שזה הדין מקום שמדובר בפסק דין שאישר הסכם פשרה. לגבי הסכם כזה, חזקה על הצדדים שנקבו מועד נדחה לביצוע תשלום במטבע חוץ, שכיוונו לכך שהתשלום יבוצע על-פי שער הדולר ביום התשלום. 6. לעניין הריבית, ראש ההוצאה לפועל קבע, שהתשלום ישא ריבית בשיעור של 11% לשנה החל מיום מתן פסק הדין. ב"כ האישה טוען, ששיעור הריבית צריך שיעמוד על 16% (ולא על 11%). זאת, לטענתו, מכוח סעיף 4(א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, כפי שתוקן בתיקון מס' 8, תשס"א-2001, בצירוף סעיף 1(2) לצו הריבית (שינוי שיעורים), תשנ"ג-1993 (ק"ת תשנ"ג מס' 5525 מיום 1.6.1993). בצו האחרון נקבע, כי "שיעור הריבית לעניין הוראות החיקוקים המפורטים להלן, יהיה כקבוע לצדם ... (2) בסעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 - 16%". ב"כ הבעל טוען, לעומתו, כי ראש ההוצל"פ, חייב את המערער בתשלום ריבית בשיעור 11% לשנה ללא סמכות (סעיף 65 לערעורו). 7. לדעתי, ראש ההוצאה לפועל טעה בקביעת הריבית. אני סבור שגם ב"כ האישה טועה כאשר הוא מבקש לקבוע את הריבית בשיעור של 16%. טענת ב"כ האישה (ונראה שגם החלטת ראש ההוצאה לפועל) מבוססת על ההנחה שמדובר בפסיקת ריבית לפי סעיף 4(א) לחוק פסיקת ריבית, היינו "בריבית הנפסקת על סכום שיש לשלמו במטבע חוץ או במטבע ישראלי כשהוא צמוד למטבע חוץ". אולם, מעת ההמרה של מטבע החוץ למטבע ישראלי, אין מדובר עוד בסכום שיש לשלמו במטבע חוץ אלא בסכום שיש לשלמו במטבע ישראלי. לפיכך, הוראת סעיף 2(1) לחוק פסיקת ריבית אינה חלה על הסכומים שנפסקו החל ממועד התשלום. כך מציין השופט קציר בספרו: "שעה שממירים חוב במטבע חוץ למטבע מקומי, או עם הפיכתו של חוב הצמוד למטבע חוץ, למטבע מקומי, הרי מיום ההמרה הופך הסכום לחוב שקלי, והריבית וההצמדה עליו, מן הדין שיוטלו, מאותו יום, כדרך שמטילים אותן על חוב במטבע מקומי". (עמ' 224). 8. לפיכך, אני מבטל את קביעת ראש ההוצאה לפעול שחייב את הבעל בריבית בשיעור של 11%. התיק יוחזר לראש ההוצאה לפועל על מנת שיקבע את הריבית בגין חיובי הבעל שלא שולמו במועדם כדרך שקובעים את הריבית על חובות פסוקים במטבע מקומי. 9. הבעל מלין בערעורו על כך, שראש ההוצאה לפועל קיבל את טענת "פרעתי" של האישה ודחה את טענת ה"פרעתי" שלו. 10. טענת "פרעתי" של הבעל, לפיה הוא מילא ו/או אינו חייב עוד למלא אחר פסק הדין כולו או מקצתו, בוססה על הטענה, כי חובתו לבצע את החיובים הכספיים שהוטלו עליו על-פי פסק הדין, מותנית בקיום חיוביה של האישה, היינו במסירת החזקה והעברת הבעלות, חיוב שהאישה לא הייתה מוכנה לקיים. 11. אותה טענה, אך בהיפוך, העלתה האישה. לפי טענתה, היא לא הייתה חייבת לפנות את הדירה משום שהבעל, כפי שהודה בעצמו, לא קיים את חיוביו על-פי פסק הדין ולא שילם לה את הסכומים שחייב היה לשלם על-פי פסק הדין. 12. בהקשר זה נזקק ראש ההוצאה לפועל, תחילה, לשאלה האם חיובי הצדדים על-פי פסק הדין הנם חיובים שלובים או מותנים זה בזה, או שהם חיובים עצמאיים, שקיומו של האחד אינו מותנה או משולב בקיומו של החיוב האחר. 13. לעניין חיוביו של הבעל לשלם לאישה את הסכומים בהם חויב, קבע ראש ההוצאה לפועל, שחיובים אלה אינם מותנים בקיום חיוביה של האישה. בעניין זה נקבע בהחלטה: "על-פי לשון ההסכם, הרי שעל הבעל היה לשלם את הסכום הנזכר בתוך 30 יום מיום חתימתו. חובת תשלום זו לא הותנתה בכל תנאי ובוודאי אין לקורא להסכם את פרשנות הבעל ולפיה כל עוד לא מילאה האישה אחר חיוביה פטור הוא ממילוי חובותיו הוא". וכן: "לשון ההסדר אף מובילנו למסקנה כי אין החיובים שבהסדר הם בבחינת חיובים שלובים הצריכים להתבצע בעת ובעונה אחת. הוא הדין אף בקביעה כי אין בפנינו הסדר שחיוביו מותנים זה בזה, דהיינו קיום חיוביו של הבעל מותנה בכך שגם האישה תקיים תחילה את חיוביה". לאור כך דחה ראש ההוצאה לפועל את טענת הבעל בדבר התנאת תשלום החיובים הכספיים מצידו בחתימת האישה על מסמכים ותשלומים שונים הנובעים מעסקות העברת הזכויות. 14. מלשון ההחלטה עולה, שקביעה זו של ראש ההוצאה לפעול התייחסה רק לתשלום הנזכר בסעיף 1 להסדר שבין הצדדים, לפיו הוטל על הבעל לשלם לאישה סכום של 73,000 דולר בניכוי מחצית מיתרת ההלוואות שהובטחו ברישום התחייבויות לרישום משכנתאות לבנק לאומי למשכנתאות בע"מ. 15. מסקנה זו של ראש ההוצאה לפועל אינה מדויקת, ככל שמדובר בחיוב העברת החזקה בדירה. לגבי חיוב זה, נקבע בהסדר, כי "הנתבע ישלם לידי התובעת בתוך 30 יום מהיום, וכנגד פינוי הדירה על-ידי התובעת ומסירת החזקה בה לידי הנתבע - 73,000 דולר בניכוי ..... ". משמעותה של קביעה זו שבהסדר, היא שמדובר בחיובים מותנים, היינו, שהתשלום המוטל על הבעל יבוצע כנגד מסירת החזקה. 16. עם זאת, לשון ההסכם הבחינה בין מסירת החזקה בפועל לבין מסירת חזקה, שהצדדים כינוה בהסכם "חזקה משפטית". טיבו של המושג האחרון לא הובהר בהסכם כל צרכו. אולם, נראה שמדובר בזכות המשפטית להחזיק בדירה, להבדיל מהחזקה בפועל. לעניין החזקה הפיזית בדירה, נקבע בהסכם, כי לאישה תהא זכות להתגורר בדירה משך 3 חודשים נוספים תמורת דמי שכירות של 500 דולר לחודש, ורק בסיום תקופה זו יהא עליה למסור את החזקה בדירה לבעל. 17. הגם שמבחינה משפטית, חיוב התשלום וחיוב העברת הזכות לחזקה (או החזקה המשפטית, כפי שכונתה על-ידי הצדדים) הם חיובים מותנים זה בזה, מבחינה מעשית אין להתנייה זו משמעות של ממש. זאת, משום שהעברת הזכות להחזיק בדירה (הזכות המשפטית) אין ביטוי מעשי בחוזה והיא אינה מחייבת פעולה פיזית או כל פעולה אחרת מצד האישה. משמעות הדבר היא שמבחינה מעשית, ביצוע התשלום המוטל על הבעל על-פי סעיף 1 להסכם, לא הותנה בביצוע פעולה כלשהי של האישה. אכן, 3 חודשים לאחר ביצוע התשלום מוטל היה על האישה למסור לבעל את החזקה הפיזית בדירה. אלא שביצוע התשלום שהיה מוטל על הבעל קדם למועדו של חיוב זה, והוא לא היה מותנה, לפיכך, בפינוי הדירה. 18. לפיכך, צדק ראש ההוצאה לפועל, כאשר דחה את טענתו של הבעל לפיה הוא אינו חייב לבצע את התשלום כל עוד האישה לא תבצע פעולות אלה או אחרות לפי ההסכם. 19. מאידך, ראש ההוצאה לפועל קיבל את טענת "פרעתי" שהעלתה האישה וקבע, כי החיוב המוטל עליה לפנות את הדירה מותנה בכך שהבעל ישלם את התשלום הנזכר בסעיף 1 להסכם. גם קביעה זו מקובלת עלי. שכן על-פי ההסכם על האישה לפנות את הדירה ולמסור את החזקה הפיזית בדירה לבעל רק 3 חודשים לאחר שהבעל ישלם את התשלום החל עליו לפי סעיף 1 להסכם. לפיכך, בדין התקבלה טענת "פרעתי" של האישה. 20. הבעל מוסיף וטוען, כי, חרף זכותו (על-פי השקפתו) שלא לשלם לאישה את התשלומים שהוטלו עליו על-פי ההסכם (בשל כך שזו לא קיימה, על-פי סברתו, את חיוביה על-פי ההסכם), בפועל הוא שילם לאישה את כל הסכומים שחויב לשלם על-פי ההסכם. לטענת הבעל, ראש ההוצאה לפועל לא היה רשאי לדחות את טענת "פרעתי" שהעלה, בלא לחשב את הסכומים ששולמו על ידו בפועל. 21. בהחלטת ראש ההוצאה לפועל נקבע, שהבעל לא שילם את מלוא החיוב הכספי שהוטל עליו על-פי ההסכם. מההחלטה נראה, שהנחה זו של ראש ההוצאה לפועל, לפיה הבעל לא שילם את מלוא סכום החיוב, לא בוססה על תחשיב שנעשה לגבי הסכומים ששולמו על-ידי הבעל, אלא על יסוד טענתו של הבעל עצמו, לפיה הוא לא היה חייב בביצוע תשלומים אלה, הואיל והאישה עצמה לא עמדה בחיוביה. 22. מטיעוני הצדדים הבנתי שבשלב כלשהו לאחר מתן אותה החלטה, נתן ראש ההוצאה לפועל הוראות לפיהם בוצע תחשיב החוב של הבעל באמצעות מחשב ההוצאה לפועל, ובעקבות כך נקבע, כי הבעל נותר חייב לאישה על-פי פסק הדין סכום של 20,000 ₪. הבעל חולק על חישוב זה וטוען, כאמור, כי שילם את מלוא חובו, חרף העובדה שלא היה חייב לעשות כן. אולם, ההוראות שנתן ראש ההוצאה לפועל לביצוע התחשיב לא הוצגו לפני, הן גם אינן מהוות חלק מההחלטה נשוא הערעור. הוא הדבר בהחלטה לפיה הבעל נותר חייב לאישה סכום של 20,000 ₪. ב"כ הבעל גם לא הסביר בטיעונו, אלו מההנחיות שנתן ראש ההוצאה לפועל אינן נכונות. בנסיבות אלה אינני רואה מקום ואפשרות לדון במסגרת הערעור הנוכחי בטענות אלה של הבעל. בכל מקרה, מקובלת עלי עמדתו של ראש ההוצאה לפועל, אשר בחן את טענת "פרעתי" של האישה, על-פי מצב הדברים כפי שהיה נכון למועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל על ידה. עם זאת, לאור פסק דין זה, ממילא יהא על ראש ההוצאה לפועל לערוך תחשיב חדש של הסכומים המגיעים, אם מגיעים, לאישה. במסגרת זו יוכל הבעל להציג את כל טענותיו לגבי ההתחשבנות בין הצדדים. 23. לא מצאתי שבהחלטת ראש ההוצאה לפועל נפלה טעות שבעובדה או בדין המצדיקה התערבות בית המשפט, בעניינים האחרים שנזכרו בערעורו של הבעל. 24. התוצאה היא שערעור האישה מתקבל בחלקו, לעניין מועד המרת סכומי החיוב המוטלים על הבעל למטבע ישראלי, אשר תבוצע על-פי השער היציג של הדולר במועד שנועד לביצוע התשלום על-פי פסק הדין. לגבי הטענות האחרות של האישה, הערעור נדחה. ערעור הבעל מתקבל בחלקו, בנוגע לחישוב הריבית כפי שהוסבר לעיל. הערעור נדחה בכל הנוגע לנושאים האחרים שנטענו בערעור. 25. לאור התוצאה דלעיל, אין צו להוצאות. מטבעות