הסכם חכירת משנה תובעת 1 היא הבעלים של מגרש בשטח של כ- 6 דונם המצוי ברח' הירקון 6 - 8 בבני ברק הידוע כגוש 6196 חלקה 105 (להלן: "המגרש"). תובעת 2 היא בעלת זכות החכירה לתקופה של 999 שנים של 1412 מתוך 5990 חלקים מהמגרש (להלן: "המקרקעין") עליהם היא הקימה מבנה תעשייתי (להלן: "המבנה"). תובעות 3 ו- 4 הינן בעלות המניות בתובעות 1 ו- 2 ובעלות זכות חכירה ראשית בחלק מן המקרקעין, ביחד ולחוד עם תובעת 2. הנתבע הוא בעל זכות חכירת משנה בחלק מסויים של המבנה ושוכר משנה של חלק נוסף אשר חוכר המשנה הרשום שלו הוא מר אברהם בן ז'נו ז"ל. העסקאות הקשורות במבנה הינן כדלקמן: ביום 20/8/69 נחתם הסכם לפיו החכירה תובעת 1 לתובעת 2 את המקרקעין עליהם הוקם המבנה, לתקופה של 999 שנים. ביום 1/2/72 נחתם הסכם לפיו החכירה תובעת 2, בחכירת משנה, לחב' ל. פרומין בע"מ (להלן: "חב' פרומין") אולם בשטח של 297 מ"ר, המצוי בקומת הקרקע של המבנה (להלן: "האולם"), לתקופה של 999 שנים. ביום 22/5/72 נחתם הסכם חכירת משנה (להלן: "הסכם חכירת המשנה") לפיו העבירה חב' פרומין את זכויות חכירת המשנה של האולם ל- 6 חוכרים שונים ובהם יואל ואביבה גולדברג ומר אברהם בן ז'נו ז"ל. לגולדברג העבירה פרומין את זכויות חכירת המשנה בשטח שסומן בתשריט שצורף להסכם חכירת המשנה באות ג' ואת זכות השימוש בשטח שסומן גג', ולמר אברהם בן ז'נו ז"ל העבירה פרומין את זכויות חכירת המשנה בשטח שסומן בתשריט שצורף להסכם חכירת המשנה באות ד' ואת זכות השימוש בשטח שסומן דד' (להלן: "המוסך"). ביום 7/3/73 נחתם בין פרומין לבין גולדברג ומר אברהם בן ז'נו ז"ל שטר העברת חכירת המשנה לפי הסכם חכירת המשנה. ביום 29/3/84 וביום 10/4/84 רכשו תובעות 3 ו- 4 את השליטה בתובעת 1 על זכויותיה במגרש. ביום 31/5/87 רכשו תובעות 3 ו- 4 את השליטה בתובעת 2 על זכויותיה במקרקעין. ביום 22/10/92 נחתם הסכם לפיו העבירו גולדברג את זכויותיהם במבנה עפ"י הסכם חכירת המשנה לידי הנתבע ורעייתו. החל משנת 1977 ועד לשנת 1996 השכיר מר אברהם בן ז'נו ז"ל את זכויותיו במבנה עפ"י הסכם חכירת המשנה לנתבע, ולאחר פטירתו, המשיך בנו יוסף בן ז'נו להשכירם כאמור. לטענת התובעים, פתח הנתבע פתח בקיר המבנה, הקים קיר בלוקים במרחק של כ- 2 מטר מקיר המבנה ובאורך של כ- 17 מטר, יצק רצפת בטון חדשה בין קיר הבלוקים לקיר המבנה, תפס חזקה בשטח של כ- 34 מ"ר בשטחים חיצונים למבנה, והניח קומפרסור בחלקו האחורי של המבנה על שטח של התובעות. כמו כן טענו התובעות כי הנתבע נוהג לזרוק פסולת לחצר הבית מהפתח שפער בקיר, כי הוא התחבר שלא כדין לביוב, וכי הוא מזרים מהמוסך שמנים לביוב באמצעות צינור החיבור. טענתן העיקרית של התובעות היא כי עפ"י החוזה המעיק לנתבע זכויות ושרשרת החוזים שמכוחם הוא קיבל זכויותיו, אין לנתבע אין זכות לשימוש כלשהו בשטח האחורי החיצוני למבנה. טענותיו העיקריות של הנתבע לעניין זה הן כי הוא זכאי לעשות שימוש בשטחים חיצוניים למבנה עפ"י היתר בכתב מיום 22/5/72 שנתנה חב' פרומין למר אברהם בן ז'נו ז"ל (נספח נ/16 לתצהירו של הנתבע נ/1), ועפ"י אישור בע"פ שנתן לו אברהם בן ז'נו בעת חתימת ההסכם עם הנתבע, לפיו סעיף 6.4.7 להסכם אינו חל על הנתבע, ובאופן חריג, ניתנת לו הזכות להשתמש בכל שטח חיצוני לבניין. לטענתו, מנהלי התובעות 2 , 3 ו- 4 מונעים ממנו זה שנים, ולפחות משנת 1987 את הגישה והשימוש בחלק האחורי החיצוני למבנה. אשר לטענת התובעות לפיה לא היתה חב' פרומין מוסמכת לתת אישור לשימוש בשטח החיצוני לבניין מאחר והיא עצמה לא קיבלה אישור כזה, טוען הנתבע כי במועד מתן ההיתר, היתה חב' פרומין בעלת המניות העיקרית ובעלת השליטה בתובעת 1, והיא היתה למעשה הבעלים של כל המגרש. כמו כן טוען הנתבע כי בעת מתן האישור היה מר אברהם ישפה, לא רק מנהל של חב' פרומין אלא גם המנהל ומבעלי מניותיה של התובעת 2. מר אברהם ישפה ומר ציון בן חיים ניהלו באותה תקופה את התובעת 1, את התובעת 2 ואת חב' פרומין, תוך אינטרס משותף לכל החברות כאשכול חברות, ולכן אין לומר כי לחב' פרומין לא היתה הסמכות לתת את האישור האמור. הנתבע הודה כי הוא פתח את הפתח שבקיר, משום שהתובעות לא עמדו בחובתן מכח ההיתר והתחייבות שנתנו לו בע"פ, במסגרת הליכים משפטיים קודמים שהתנהלו בין הצדדים, ואשר הסתיימו בדרך של פשרה, לאפשר לו שימוש בחלק האחורי החיצוני למבנה, ובנכונותו, לכן, לסתום את הפתח שפער בקיר. כמו כן טען כי מאחר והתובעות לא התירו לו שימוש וזכות מעבר בשטח האחורי של הבניין ולא שימוש בשירותי הבניין, הוא התחיל לבנות שירותים בצמוד לקיר האחורי של הבניין כדי לאפשר לעובדי המוסך שהוא מנהל במקום תנאי עבודה אנושיים. הבנייה כללה קיר אבנים על מנת לאפשר מעבר מתוך המוסך אל השירותים. הנתבע הכחיש כי יצק רצפת בטון, ולטענתו עשה זאת ועד הבית בעזרתה ובהסכמתה של התובעת. כמו כן הכחיש כי התחבר לביוב או כי הזרים אליו שמנים של המוסך. בנוסף הכחיש השלכת פסולת לחצר דרך הפתח שיצר בקיר. לפיכך הוגשה התביעה להורות לנתבע לסלק ידו מהשטח האחורי הצמוד למבנה, לאסור עליו לעשות שימוש בחלק האחורי של המבנה ובכלל זה לבנות קיר ולהניח קומפרסור, להורות לו להשיב את המצב לקדמותו ובכלל זה לסלק את רצפת הבטון, לסלק את הקומפרסור, לאטום את הפתח, ולנתק את חיבור הביוב. כמו כן ביקשו התובעות פיצול סעדים כדי להגיש תביעה כספית. כאמור התנהלו בין הצדדים הליכים משפטיים קודמים כאשר בשנת 1987 הוגשה ע"י התובעות תביעה נגד הנתבע בת.א. 8783/87 בבית משפט השלום בת"א, על מנת שביהמ"ש יורה לו ולאברהם בן ז'נו לסתום פתח שהנתבע פתח בקיר המבנה ולסלק ידו מהשטח אליו פלש. התובעות זכות בתביעתן. בשנת 1992, הגישו התובעות תביעה נוספת בגין פתיחת פתח בקיר, פלישה ותפיסת חזקה בשטח של כ- 20 מ"ר בשטחים חיצוניים למבנה. התביעה הסתיימה בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד ולפיו, מבלי שמי מהצדדים מודה בטענות רעהו, יאטום הנתבע את הפתח שקיים בקיר הדרומי באטימה זהה לקיר תוך 45 ימים. כחצי שני לאחר מכן הגישו התובעות בקשה עפ"י פק' בזיון בית משפט מאחר והנתבע לא אטם את הפתח או לא אטם אותו לחלוטין. עפ"י החלטת ס. הנשיא דאז י. שמעוני, ניתנה לנתבע ארכה של 7 ימים לאטום את הפתח, וכך נעשה. המחלוקת העיקרית היא האם רשאי הנתבע להשתמש בחלקים שהם חיצוניים לבניין. עפ"י הסכם חכירת המשנה שחלק ממנו היה מסמך תנאים מיוחדים, מוגבל המושכר למבנה, והוא אינו כולל חלקים כלשהם של המקרקעין עליו עומד המבנה (סעיפים 2.3, 6.2 ו- 6.4.7 למסמך התנאים המיוחדים). לכן טוענות התובעות כי אין לאף חוכר משנה כולל הנתבע זכות לשימוש בחלקים החיצוניים למבנה. התובעות העלו מספר טענות כנגד ההיתר בכתב של חב' פרומין למר אברהם בן ז'נו (להלן: "ההיתר"), לרבות הטענה כי חב' פרומין לא יכלה להעניק אותו. ואולם, טענתם הראשונה היא כי אין להיתר משקל ראייתי כלשהו מאחר והנתבע הציג רק העתק שלו, ולא את ההיתר המקורי, ומאחר והנתבע לא זימן את עורכו לעדות על מנת להגיש את ההיתר כראייה, למרות שניתנה לו לשם כך הזדמנות נוספת. לכן הן טוענות כי יש לפסול את קבילותו של המסמך או לתת לו משקל אפסי. כמו כן העלו התובעות שורה של טענות המעלות ספק לגבי האותנטיות של המסמך, בעיקר משום שהוא לא הוצג קודם לכן, לא ע"י בן ז'נו ז"ל ולא ע"י הנתבע, ומשום שהוא לא קיבל ביטוי בהסכם כלשהו. כאמור טוען הנתבע כי האבחנה בין חב' פרומין לבין התובעות 1 ו- 2 במועד מתן ההיתר היא אבחנה מלאכותית. בנוסף טוען הנתבע כי יש לקבל את המסמך כראייה. לטענתו לא טענו התובעות במפורש כי המסמך מזוייף. כמו כן טוען הנתבע כי לעדים מטעם התובעות אין כל ידיעה אישית בנוגע לעריכת המסמך שכן בעת מתן ההיתר טרם רכשו התובעות 3 ו- 4 זכויות בנכס, וכי אילו ביקשו לבדוק את האותנטיות של ההיתר היה על התובעות לזמן עד מתאים מחב' פרומין ולפשפש במסמכיה. בסיכומיו טוען הנתבע כי בנסיבות בהן פרומין אינה קיימת עוד ואין לה כתובת או משרד רשום, לא ניתן היה לאתר מסמכים בארכיונה, ולכן לא יכול היה הנתבע להציג את המסמך המקורי. לכן, לטענתו יש לקבוע כי המסמך אבד או כי לא ניתן להציגו. כמו כן טוען הנתבע כי לא ניתן היה לזמן את מי שערך את המסמך לעדות על תוכנו בשל כך שמר ישפה מבוגר וספק אם הוא מסוגל היום להעיד בדבר אמיתות מסמך שנערך לפני 30 שנה אף אם היה עולה בידי הנתבע להביאו לעדות. אני מקבלת את טענת התובעות כי המסמך אינו קביל כראייה לתוכנו, ולמצער כי יש לתת לו משקל אפסי. ב"כ התובעות התנגד במועד להגשתו הן בטענה שלא הוגש המקור והן בטענה שלא זומן עורכו לעדות. ב"כ הנתבע ביקש אורכה ובעקבות זאת נתתי החלטה לפיה אם רצה הנתבע להגיש את המסמך כראייה היה עליו לזמן לעדות את עורך ההיתר לישיבת ההוכחות, אולם לנוכח חשיבותו המרכזית של המסמך לצורך הכרעה במחלוקת שבפני, ניתנת אורכה לשם כך (עמ' 9 לפרוטוקול). בהמשך לכך הודיע ב"כ הנתבע כי בשלב זה הוא מבקש להגיש את ההעתק וזאת שלא כהוכחה לאמיתות תוכנו של המסמך (עמ' 10 לפרוטוקול למעלה). כל בקשה נוספת לא הוגשה ע"י ב"כ הנתבע לעניין זה, אף שאפשרתי פרק זמן של 7 ימים לאחר סיום ההוכחות לצורך זה. הנתבע לא טרח לנסות ולהגיש את המקור של המסמך. יתרה מזו הנתבע לא טרח לנסות ולהעיד את עורכו או להביא ראיות על אי יכולתו של עורך המסמך להעיד. לא הוגשה כל ראייה על יכולתו של מר ישפה להעיד או על זכרונו לגבי המסמך הספציפי, ואם בכלל הוא ערך אותו ובאילו נסיבות. בנסיבות אלה אין לתת למסמך משקל ראייתי כלשהו לנכונות תוכנו. אוסיף ואומר כי לנתבע עצמו, עפ"י עדותו שלו, אין כל ידיעה אישית בשאלה מי ערך את המסמך ובאילו נסיבות הוא נערך שכן הוא לא היה נוכח בעת שהמסמך נמסר עפ"י הטענה למר בן ז'נו ז"ל. הנתבע הודה כי הוא אינו יכול לשלול את האפשרות כי מר בן ז'נו עצמו ערך לעצמו את המסמך או כל אחד אחר. כמו כן לא ידע הנתבע אם שולמה תמורה כנגד מתן ההיתר, שאם לא שולמה תמורה והוא לא שינה מצבו לרעה, הרשות עפ"י ההיתר הדירה בכל עת. ספק נוסף לגבי האותנטיות של המסמך קם בהתחשב בכך שבין הצדדים היו הליכים משפטיים קודמים בהם לא הציג הנתבע את ההיתר, למרות שעפ"י עדותו הוא קיבל אותו בעת החתימה על ההסכם עם מר בן ז'נו ז"ל. הנתבע לא נתן ולו שמץ של הסבר כיצד יתכן שהמסמך היה בידיו כל השנים, והוא לא עשה בו שימוש. יתר על כן, אין כל הסבר או הגיון בכך שמר בן ז'נו ז"ל עצמו חוייב, יחד עם הנתבע, לסתום את הפתח שפתחו בקיר בת.א. 8783/87, וגם אז לא הוגש המסמך על ידי מר בן ז'נו ז"ל או ע"י הנתבע. ההיתר גם לא קיבל ביטוי באף אחד מההסכמים. במיוחד תמוה שהוא לא קיבל ביטוי בהסכם חכירת המשנה למרות מועד עריכתם הזהה לכאורה. הנטל להוכיח את ההיתר שתוכנו מנוגד להסכמים חתומים בכתב מוטל על הנתבע, והוא לא עמד בו. טענתו השנייה של הנתבע באשר לרשות להשתמש בחלקו האחורי של השטח החיצוני למבנה מתייחסת להבטחה בע"פ שלטענתו ניתנה לו. בסעיף 8(ג) לתצהירו של הנתבע (נ/1) נאמר כי: "התובעות לא מקיימות את חלקן, המשיכו למנוע ממני את זכות השימוש בשטח האחורי של המבנה... באופן שרוקן את ההסכם הדיוני שהושג בין הצדדים (בת.א. 36110/92 - ר.פ.א.) מכל תוכן". כמו כן טען הנתבע כי: "לאחרונה, בנסיבות בהן התובעות עדיין אינן מאפשרות לי כל שימוש בשטח האחורי... ובנסיבות בהן התובעות הפרו את כל התחייבויותיהן שהביאוני להסכים מלכתחילה לאטום את הפתח, פתחתי את הפתח מחדש" (סעיף 8(ה) לתצהיר נ/1). בחקירתו הנגדית העיד תחילה הנתבע כי הוא יהיה מוכן לקיים את התחייבויותיו, ובכלל זה לסתום את הפתח, כאשר התובעות יקיימו את התחייבויותיהן עפ"י פסה"ד שנתן תוקף להסכם הפשרה. משעומת עם העובדה שבפסה"ד אין התחייבות כלשהי של התובעות, טען כי ניתנה לו התחייבות בע"פ (עמ' 22 ש' 23 לפרוטוקול). מדובר בטענה סתמית שלא הוכחה ואני דוחה אותה. כאמור עמדו התובעות שוב ושוב על זכותן שהנתבע לא יעשה שימוש בשטח האחורי החיצוני למבנה, ואין כל ספק כי בנסיבות אלה, אם היו מסכימות לכך שהוא יעשה שימוש בשטח האמור, היו הצדדים עורכים על כך מסמך בכתב חתום על ידם. גם אם היה על התובעות החובה לאפשר לנתבע שימוש בחלק האחורי החיצוני למבנה, לא היה בכך כדי להקים לו זכות לפעור פתח בקיר האחורי של המבנה. לא כל שכן משדחיתי טענתו זו. הנתבע הכחיש כאמור כי הוא או פועליו נהגו להשליך לחצר פסולת וגרוטאות דרך הפתח שהוא פרץ בקיר. מנגד, בטענת התובעות תמך שלום שטרנברג, הבעלים והמנכ"ל של חב' שר יבוא ושיווק אביזרים לרכב בע"מ, ששכרה מהתובעות חלק מקומת הקרקע של המבנה בתקופה שבין 20/12/95 ועד ל- 15/12/99, בתצהירו (ת/2). ב"כ הנתבע ויתר על חקירתו של שלום שטרנברג ומכאן שיש לקבל את האמור בתצהירו לעניין זה. התובעות טענו כי הנתבע יצק רצפת בטון חדשה בשטח שאליו פלש, ואילו הנתבע טען כי: "רצפת הבטון הוקמה על ידי ועד הבית של המבנה, בעזרתה האדיבה של התובעת 4, בהסכמה מלאה של התובעות". לא אף זאת, לטענת הנתבע נבנתה רצפת הבטון בגובה של 20 ס"מ על מנת למנוע אפשרות של נזקים חוזרים ונשנים למערכות המים הגז והאינסטלציה שבגב הבניין, על ידי המשאיות של חב' שר. עפ"י תצהירו של שלום שטרנברג (ת/2) לא פגעו המשאיות מעולם בשעוני המים, בלוני הגז ומערכות האינסטלציה שמיקומם מרוחק מהחלק ששכרה חב' שר. מר שטרנברג לא נחקר והאמור בתצהירו לא נסתר. יתר על כן, בחקירתו הנגדית חזר בו הנתבע מהטענה שהרצפה נוצקה בעזרתה של התובעת 4. יתרה מזו, בחקירתו הנגדית העיד, בין היתר, כי הוא יודע שמי שיצק את הרצפה הוא ועד הבית שכן הוא זה שהיה ועד הבית באותה תקופה, והוסיף כי לא היה זקוק לשם כך להסכמת התובעות. מכאן שהנתבע הודה, גם בכך שהוא זה שיצק את הרצפה, וגם בכך שהדבר נעשה ללא הסכמת התובעת. לפיכך אני מקבלת את טענת התובעת כי הנתבע יצק את רצפת הבטון ללא כל זכות שבדין. הנתבע הודה כי הוא בנה את הקיר, לטענתו על מנת לאפשר מעבר מתוך המוסך אל השירותים. כל הרשאה שבדין למעשה זה לא ניתנה על ידו. הקיר נהרס בחלקו ע"י התובעות בסמוך להגשת התובענה הנוכחית, ויתרתו נהרס בהסכמת הצדדים במסגרת בקשה לצו מניעה זמני (בש"א 126879/99). התובעת טענה כי לפני מספר שנים הניח הנתבע בשטחה את הקומפרסור הנראה בצילומים שהגישה. עפ"י תצהירו של אייל קדם (ת/3) דרשו התובעות בע"פ מהנתבע לסלק את הקומפרסור, אך ללא הועיל. מחומר הראיות עולה כי לא היתה פנייה בכתב של התובעות לנתבע בעניין זה. יחד עם זאת לא יכולה להיות מחלוקת כי בעצם הגשת התביעה גילו התובעות את רצונן כי הן דורשות את סילוק הקומפרסור. הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בת.א. 36110/92 לא התייחס לקומפרסור. בתצהירו של עת/1, חיים כרמי, שהיה סמנכ"ל של התובעת 4 בתקופה של 4/1986 ועד אמצע שנת 1995 נאמר כי לאחר הגשת התביעה בת.א. 36110/92 הניח הנתבע קומפרסור בשטח האחורי. יחד עם זאת לאחר שהוצג לעד פרוטוקול הדיון מיום 17/11/93 שהסתיים בהסכם הפשרה, ובו העיד לגבי הוצאת הקומפרסור לחצר, העיד מר כרמי כי מה שהעיד סמוך לאירוע, דהיינו בתביעה הקודמת הינו בוודאי נכון. אעיר כי מעדותו של מר כרמי כעולה מפרוטוקול הדיון בת.א. 36110/92 בה התייחס לפריצות חוזרות ונשנות של הפתח שבקיר ע"י הנתבע, בין היתר כשנתיים קודם לכן, ולאחר מכן עדותו על הוצאת הקומפרסור ושוב עדותו לעניין פריצת הפתח, אין זה ברור אם כוונתו היתה ששני האירועים, דהיינו פריצת הפתח והוצאת הקומפרסור אירעו יחד, שנתיים קודם לכן, או שכוונתו לאירועים נפרדים בזמן, כאשר פריצת הפתח היתה באותו מועד. ספק זה מתחזק לנוכח העובדה שאף בכתב התביעה המתוקן באותו עניין לא הוזכר הקומפרסור. אם כך ואם כך, אין כל ספק שהנתבע לא שילם לתובעות דבר תמורת הצבת הקומפרסור בשטח שבו לא היתה לו זכות שימוש כלשהי, והוא גם לא שינה מצבו לרעה בכך שהתובעת לא דרשה קודם לכן את סילוק הקומפרסור, אם אכן היא לא דרשה זאת. בנסיבות אלה הרשות שנתנה התובעת לנתבע להנחת הקומפרסור בשטחה היא רשות הדירה. כמו כן הגשת התביעה, בה אחד הסעדים הנתבעים הוא סילוק הקומפרסור, מהווה הודעה מספקת על ביטול הרשות מצד התובעות ועל כך שעל הנתבע לסלקו משטחה. לפיכך דין טענתן של התובעות בעניין זה - להתקבל. התובעות טענו כי הנתבע התחבר לצינור הביוב באופן "פירטי". הנתבע טען כי הוא מעולם לא התחבר לביוב, וכי הצינור הנראה בצילומים שהגישו התובעות, היה קיים קודם לכן, ומכל מקום הוא לא הותקן על ידו. התובעות לא הגישו ראייה כלשהי להוכיח את טענתן. לא די בעדותו של עת/3, אייל קדם, כי הוא ראה שהצינור מוביל למוסך על מנת להוכיח את הטענה. לפיכך לא נשאו התובעות בנטל להוכיח טענה זו, או את הטענה כי הנתבע מזרים באמצעות הצינור שמנים לביוב. לאור כל האמור לעיל אני מורה לנתבע כדלקמן: הנתבע יסלק את רצפת הבטון שיצק תוך 60 ימים מקבלת פסק הדין. תוך 30 ימים מקבלת פסק הדין יסלק הנתבע את הקומפרסור שהונח על ידו בחלקו האחורי (הדרומי) של המבנה ויאטום את הפתח שבקיר האחורי של המבנה. ניתנת לתובעות רשות לפיצול סעדים לשם הגשת תביעה כספית. הנתבע ישלם לתובעות הוצאות משפט, לרבות הוצאות אגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום ע"י התובעות ועד למועד התשלום ע"י הנתבע, וכן שכ"ט עו"ד בסך 35,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. חכירהחוזה