אחוזי נכות חרשות באוזן אחת

אחוזי נכות חרשות באוזן אחת
1. לפני ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק") על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 1.12.02.

הועדה קבעה כי לא חל שינוי בדרגת נכותו הרפואית היציבה של המערער כתוצאה מפגיעה בעבודה והיא עומדת על 28% (20% בגין ליקוי שמיעה ו-10% בגין טינטון).

עניינו של המערער הוחזר לועדה רפואית לעררים על פי פסק דין שניתן בערעור קודם שהגיש לבית הדין בתיק בל 1142/02, פסק דינה של כב' הרשמת ולך מיום 12.5.02 (להלן: "פסק הדין").נ

על פי פסק הדין הוחזר עניינו של המערער לועדה על מנת שתתייחס לעניין הטינטון. כמו כן התבקשה הועדה להסביר ולנמק קביעתה הקודמת לגבי אוזן ימין, לגבי קביעתה כי בהולכה דרך עצם יש ירידה של 32 דציבל, להבדיל מקביעת מכון קולות אשר הועדה מתייחסת אליה, לפיה יש ירידה של 45 דציבל באותה אוזן. הועדה התבקשה להסביר את ההבדלים בבדיקות ולקבוע האם ישנה החמרה במצב. על הועדה היה לנמק החלטתה.ב

2. בכתב הערעור התבקש בית הדין להורות על ביטול החלטת הועדה ולקבוע למערער דרגת נכות של 40%. לחילופין התבקש בית הדין להחזיר את הדיון לועדה בהרכב אחר.ו

בכתב הערעור נטען כי הועדה התכנסה באותו הרכב, בדקה את המערער, שמעה את בא כוחו ואותו וכן עיינה בפרוטוקול הדיון ובפסק הדין.נ

על פי הנטען, הועדה לא התייחסה לבדיקה שנערכה למערער במכון קולות, על אף שנתבקשה בפסק הדין לעשות כן. לטענת המערער, הועדה התעלמה באופן מופגן ומכוון מהבדיקה במכון קולות ובחרה להתייחס לבדיקה פרטית שנערכה למערער במכון מיתר.ב

עוד נטען כי הבדיקה במכון מיתר נערכה ב-27.5.99 ואילו הבדיקה במכון קולות בוצעה ב-20.5.01 היינו, שנתיים תמימות לאחר ביצוע הבדיקה במכון מיתר.ו

עוד נטען כי הועדה התבקשה לדון בשאלה ספציפית מאוד, מתוחמת ומוגדרת ואילו הועדה בחרה לעשות "חזרה קצרה" על קורות חייו של המערער מאז שהפסיק לעבוד בשנת 1997.נ

על פי הנטען, החלטת הועדה כתובה בצורה לא ברורה, לא עקבית ורצופה טעויות תחבריות המהותיות להבנת הטקסט.ב

עוד נטען כי קביעתה של הועדה כי כאשר אוזן אחת חירשת ובאוזן השניה יש ליקוי שמיעה של 32 עד 35 דציבל, מגיע למבוטח 15%, ולא כך הוא, שכן על פי תקנה 72(1) 14, אוזן חירשת המוצלבת עם דרגה ג' (31-35 דציבל), אחוזי הנכות המגיעים הינם 20% ולא 15%.ו

בנוסף טוען ב"כ המערער כי קביעתה של הועדה שהמערער סובל ממחלת לב משוללת כל יסוד, שכן אין לטענתו מסמך רפואי כלשהו שמאבחן שהוא סובל ממחלת לב. על פי הנטען, בפני הועדה לא היה ולו מסמך אחד המצביע על כך שהמערער חולה לב ובנוסף נטען כי לא ישב מומחה מתחום הלב או קרדיולוג בועדה.

לטענת ב"כ המערער, אדם העובר צינטור ומחלים אינו סובל ממחלת לב. (המערער עבר שלושה צינטורים).

ב"כ המערער תקף את קביעתה של הועדה כי יש להתחשב במחלת הלב של המערער כגורם שעלול להביא לירידה בשמיעה ללא קשר עם האירוע הסיבתי. לטענתו, צינטור אחד בוצע במערער חודש לפני ישיבת הועדה הנוכחית ואילו שני הקודמים בוצעו בחודש 12/01, כמה ימים לפני ישיבתה הקודמת של הועדה ומכאן, ספק כיצד יכלה לקבוע הועדה כי חלה ירידה בשמיעה כתוצאה ממחלת לב.

על פי הנטען, הועדה הרפואית לעררים נוהגת שלא בתום לב עם המערער במתן החלטותיה ומנסה להתחמק באמתלות שונות ומשונות, תחת אדרתן של קביעות רפואיות.נ

במעמד הדיון שקויים בפני כב' הרשמת ולך חזר ב"כ המערער על טענותיו.ב

3. באת כח המוסד טענה כי הועדה שישבה על פי פסק הדין מילאה אחר דרישותיו. הועדה נימקה מדוע אין הטינטון נובע מעבודה, נימוק מלא ומפורט.ו

עוד טענה כי החלטת הועדה שלא להתבסס בקביעותיה על בדיקת מכון קולות משנת 2001, לאור החלטתה להסתמך על בדיקה סמוכה יותר למועד הפסקת העבודה, היא החלטה נכונה בתחום סמכותה המקצועית של הועדה. היא אף מנמקת שאין החמרה במצב השמיעה לאחר מועד החשיפה לרעש.נ

ההסבר כי מצבו הרלבנטי לעבודה הוא המצב שנמצא בבדיקות הסמוכות ככל שניתן למועד הפסקת העבודה, זהו הסבר מנומק להחלטת הועדה.ב

דרישת המערער להתייחס לבדיקות מאוחרות יותר ולהסתמך עליהן היא דרישה רפואית המתערבת בשיקול דעתה הרפואי של הועדה.ו

הועדה מפרשת את ממצאיה על פי הבדיקות שהיא מוצאת להסתמך עליהן ומסקנותיה תואמות את הבדיקות.נ

המערער דיווח לועדה על 3 ניתוחים, צינטורים שעבר ולדעת הועדה, אשר ישב בה מומחה פנימאי, מדובר במחלת לב וזו סמכותה הרפואית לקבוע כך.ב

עוד נטען כי בסמכותה של הועדה להגיע למסקנה אליה הגיעה, כי למצבו הלבבי של המערער יש השלכה על ליקוי השמיעה ממנה הוא סובל.ו

4. על פי החוק קביעת דרגת נכות וקביעה בשאלה אם הנכות נובעת מפגיעה בעבודה ובאיזו מידה היא נובעת כך, היא בסמכותה הבלעדית של הועדה הרפואית.
(דב"ע לה/345-01 עזיז מועלם נ' המוסד פד"ע ז' 353; דב"ע נד/53-01 דניאל שכנאי נ' המוסד פד"ע כח' 162)

קביעת דרגת נכות היא בסמכותה של ועדה רפואית ולא בסמכות בית הדין.נ

בית הדין מוסמך להתערב בהחלטתה של הועדה רק אם נפלה בה טעות משפטית.ב

בנוסף, לועדה הרפואית הסמכות הבלעדית לקבוע, על פי ממצאיה היא, אם אמנם הוחמרה פגיעתו של הנכה לעומת המצב כעולה ממצאי הועדה הקודמת.ו
לא זו בלבד שהועדה, ורק היא, מוסמכת לקבוע שהיתה החמרה בפגימה, אלא שעליה לקבוע גם אם ההחמרה היא תוצאה מהפגיעה בעבודה שבקשר אליה נקבעה דרגת הנכות.
(דב"ע לג/ 130-0 גבריאל וינר נ' המוסד, פד"ע ה' 73).

כמו כן, משמוחזר עניינו של מבוטח על ידי בית הדין לועדה הרפואית לעררים בפסק דין עם הוראות, על הועדה להתייחס אך ורק לאמור בהחלטת בית הדין. (דב"ע נא/29-01, מנחם פרנקל נ' המוסד, פד"ע כד' 160).

אם מילאה הועדה כראוי אחר הוראות פסק הדין, לא ניתן לומר כי נפלה טעות שבחוק המחייבת התערבותו של בית הדין בהחלטתה.



5. הועדה ישבה בהרכב מתאים לפגימותיו של המערער וכללה מומחה בתחום אף אוזן גרון ומומחה פנימאי.

כפי שעולה מפרוטוקול הדיון, הועדה שבה ושמעה בפירוט רב את תלונותיו של המערער בפניה וכן את טענותיו של בא כוחו. כמו כן עיינה הועדה בפסק הדין.

6. הועדה נדרשה בפסק הדין להתייחס לעניין הטינטון.

הועדה מפרטת כי על פי דברי המערער בפניה, הן בדיון הנוכחי והן בדיון הקודם שקויים, הטינטון מופיע בנסיבות מיוחדות, כגון שינויי מזג האויר, כשהוא מתקרר וכו', 3 פעמים בשבוע (כדברי המערער עצמו :"בנוסף הגרוע ביותר הטינטונים, הצלצולים הם ב-2 במספר האוזניים. מרגיש כמו בתוך כוורת וגלים של ים, מקבל סחרחורת בגלל הרעשים. הרעשים מופיעים בשינויי מזג אויר כאשר יוצא מהאמבטיה כשמתקרר קצת בתוך מטוס, הרעשים מופיעים 3 פעמים בשבוע").

הועדה קובעת שאין המדובר בטינטון המוגדר לפי התקנות כטינטון קבוע, אלא רק בטינטון מזדמן בלבד.

משכך, סבורה הועדה כי אחוזי הנכות שנקבעו למערער בגין הטינטון (10%) מתאימים למצבו הנוכחי ולא חלה החמרה.





בעניין הטינטון הועדה מילאה כראוי אחר פסק הדין, התייחסה והסבירה את קביעתה ולא מצאתי כי נפלה טעות משפטית כלשהי בהחלטתה בעניין זה.

7. הועדה התבקשה בפסק הדין להסביר ולנמק, לגבי אוזן ימין, את קביעתה מהדיון הקודם כי בהולכה דרך עצם יש ירידה של 32 דציבל, להבדיל מקביעת מכון קולות, שהועדה התייחסה אליה, לפיה יש ירידה של 45 דציבל באותה אוזן.

עוד התבקשה הועדה להסביר את ההבדלים בבדיקות ולקבוע, תוך הנמקה, האם ישנה החמרה במצב.

הועדה מפרטת כי עליה להתייחס לבדיקת שמיעה הסמוכה למועד הפסקת עבודתו של המערער, בשנת 1997 (כדברי המערער עצמו בפני הועדה). זאת הואיל ועל פי קביעתה של הועדה, אין החמרה במצב השמיעה (הקשורה קשר סיבתי לעבודה), לאחר מועד החשיפה לרעש.

זוהי קביעה רפואית, בתחום סמכותה של הועדה, שבית הדין אינו מוסמך להתערב בה.

הועדה מפרטת כי קיימת אמנם בדיקת שמיעה מ-8.9.97, שהועדה עיינה בה, אך היא בחרה שלא להסתמך עליה מפני שבהערות נרשם כי אין דיוק בבדיקה והתגובות אינן עקביות.




לפיכך, הועדה בחנה את בדיקת השמיעה הסמוכה שלאחריה, שנערכה ב-27.5.99 היינו, כשנתיים לאחר תום החשיפה לרעש.

הועדה אמנם לא התייחסה "ברחל בתך הקטנה" לבדיקה ממכון קולות מ-20.5.01 כפי שאכן נדרשה בפסק הדין, אולם ההסבר שנתנה לאי התייחסותה כאמור, הואיל והועדה נדרשת לבחון החמרה הנובעת מהפגיעה בעבודה, ולא החמרה כללית שחלה במצב הנכות, מיישבת את הסתירה לכאורה שעלתה מהחלטתה הקודמת, שלא נומקה כראוי.

הועדה מפרטת כי בבדיקה מ-27.5.99 האוזן השמאלית למעשה חירשת, כאשר הדבר קרה בעת מכת ברק בשנת 1963 (כדברי המערער בפני הועדה וכעולה גם מחוות הדעת שהוגשה מטעמו).

הועדה קבעה כי יש להביא בחשבון שהנבדק סובל ממחלת לב, עבר שלושה צינטורים וגילו 73, כלומר במצב האוזן הימנית יש להתחשב בגורמים אשר עלולים להביא לירידה בשמיעה ללא קשר עם הפגיעה בעבודה.

בשים לב לכך שבועדה ישב גם רופא פנימאי, ובשים לב לכך שאין מחלוקת בדבר גילו של המערער והעובדה כי אכן עבר שלושה צינטורים, היה זה בתחום סמכותה של הועדה להעריך את גורמי ההחמרה כפי שעשתה.

מדובר בקביעות רפואיות שבית הדין לא יתערב בהן, אלא אם נפלה טעות משפטית. טעות שכזו לא מצאתי כי נפלה בהחלטה.



הועדה מוסיפה ומבהירה כי לדעתה, הבדיקה מ-99 משקפת את המצב שנגרם בגלל האירוע (מכת ברק) ויתכן גם תנאי עבודתו (ספק חשיפה לרעש מזיק, מאחר ועבד כ-2 עד 3 שעות ביום בהאזנה).

על פי בדיקה זו, באוזן שמאל רואים מצב של חרשות ובאוזן ימין ליקוי שמיעה וכשסף שמיעת דיבור באוזן זו הוא 35 דציבל.

הועדה מבהירה כי שמיעה דרך עצם היא הביטוי לפגיעה העצבית באוזן הפנימית. הועדה מפרטת כי בבדיקה הנדונה קיים מרווח ניכר בין שמיעה דרך האויר ודרך העצם וזוהי הסיבה להבדל בהערכת שמיעה, על סמך פעילות פזיולוגית שונה.

עוד מבהירה הועדה כי על פי הבדיקה, עקומת השמיעה משמאל יורדת בהדרגה ללא שקע, כלומר ללא סימן לחבלה אקוסטית הנובעת מרעש ומגיעה ב-4,000 הרץ, בהולכה דרך עצם, ל-55 דציבלים. הועדה מפרטת כי נתונים אלה מסבירים את תיאור כושר שמיעתו באוזן השמאלית אשר אינו עולה על הערך שנקבע בועדה (32 דציבל), כאשר למעשה בבדיקה המתוארת הערך אף נמוך יותר.

בחלק זה אכן נפלה טעות בהחלטת הועדה, כאשר ברי כי הועדה מכוונת בדבריה לאוזן ימין ולא לאוזן שמאל, שאין מחלוקת שיש בה חרשות.
יחד עם זאת, לא ראיתי כי בטעות זו, שנפלה ככל הנראה בהיסח הדעת ואין בה כדי להשפיע על מהות ההנמקה וההסבר הברור שניתן, יש כדי להוות טעות משפטית שתחייב התערבות בהחלטה.



כמו כן, אף אם נפלה הועדה לכלל טעות בעניין אחוזי הנכות הנובעים מהצלבת ליקוי שמיעה באוזן אחת בשיעור של 31 עד 35 דציבל עם חרשות באוזן השניה,
הרי שאין בכך כדי להעלות או להוריד, הואיל ולמערער נקבעה אכן נכות בשיעור של 20%, כפי שנובע מהצלבת הסעיפים 72(1)ד ו-14 למבחנים לדרגות נכות.

לסיכום:
הועדה מילאה כראוי אחר הוראות פסק הדין ולא שוכנעתי כי נפלה טעות משפטית בהחלטתה.

סוף דבר:
8. הערעור נדחה.

הצדדים רשאים לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בבקשת רשות ערעור על פסק דין זה תוך 30 יום מיום המצאתו.

כמקובל בהליכים שעניינם ביטחון סוציאלי, אין צו להוצאות, על אף דחיית הערעור.


משפט מסחרי
דיני מקרקעין
דיני נזיקין
דיני ביטוח
דיני עבודה
דיני מיסים
פשיטת רגל
דיני בנקאות
קניין רוחני
דיני תעבורה
משפט פלילי
דיני משפחה
משפט מנהלי
הגנת הצרכן
סדרי דין









רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון