בפני שתי תביעות אשר הדיון בהן מתנהל במאוחד. האחת- ת.א. 1617/98- תביעה לביצוע שטר, והשנייה- ת.א. 2194/99- תביעה לתשלום ריבית הסכמית. מכתבי הטענות עולה כי בין מר רחום דני (להלן:"התובע") לבין מר סטריקובסקי צבי (להלן:"הנתבע") וכן אדם נוסף בשם ג'קי נוריס (להלן:"נוריס") נחתם הסכם הלוואה (להלן: "ההסכם"), ואשר במסגרתו נמסר שיק לבטחון- הוא השיק נשוא ת.א. 1617/98.. זה המקום להבהיר כי התובע לא איתר מעולם את נוריס, ואשר על כן מתנהלות התביעות כנגד הנתבע בלבד. באשר לת.א. 1617/98, מדובר כאמור בתביעה שטרית בגין שיק הבטחון שהופקד לפרעון ההלוואה האמורה, אלא שהנתבע טוען כי שיק זה אינו נושא את חתימתו, טענה אשר תוברר במהלך הדיון באותו תיק. באשר לת.א 2194/99, הוא התיק נשוא פסק דין זה- במהלך הדיונים הוברר כי התובע בחר שלא לתבוע את קרן ההלוואה, משיקוליו הוא, והעדיף לתבוע את הריבית בגין קרן ההלוואה בלבד, היא התביעה אשר בפניי. על מנת להבהיר ולפשט את העובדות, יש לציין כי ביום- 7/11/85 נחתם בין התובע לבין הנתבע ונוריס הסכם הלוואה אשר נוסח באופן כדלקמן: "לכבוד דני רחום, הננו לאשר בזה שקיבלנו הלוואה פרטית ממך בסך 45950 $, הריבית על ההלוואה תחושב על בסיס שנתי של 30% לתשלום מידי שלושה חודשים דני רחום ג'קי נוריס צביקה סטריקובסקי נמסר צ'ק לבטחון על סך 7000 שקל פועלים 4797". מדברי התובע עולה כי הלוואה זו לא נפרעה, ולא הובהר מדוע נמנע התובע מהגשת התביעה לפרעון קרן ההלוואה, ודומה כי מדובר בהתרשלות גריידא, התרשלות אשר אין לתובע להלין בגינה אלא על עצמו בלבד. משהסתבר כי איש מהצדדים אינו חולק על העובדה שהזכות לתבוע את קרן ההלוואה התיישנה, הבהיר בית המשפט לצדדים (בדיון מיום- 4/11/01) כי לדעתו- "... כשם שהתובע אינו יכול להגיש היום תביעה לתשלום הקרן בעילה חוזית (מחמת התיישנות-ד.ג) אין הוא יכול להגיש תביעה לתשלום הריבית באותה עילה חוזית ממש" (פרוטוקול מיום- 4/11/01, עמוד 1, שורות 13-15), אלא שהתובע לא ראה את הדברים עין בעין עם בית המשפט, ואשר על כן הורה בית המשפט על הגשת סיכומים בנקודה זו, שכן הכרעה בה, עשוייה לייתר את המשך הדיונים בתיק. השאלה לדיון הינה איפה: האם התיישנות עילת התביעה בהתייחס לקרן החוב, חוסמת את הזכות לתביעת הריבית בגין אותה קרן חוב, אם לאו. הצדדים הגישו סיכומים בשאלה זו, ודומה כי אין מנוס לדחות את התביעה, ואבאר. סע' 2 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן:"חוק ההתיישנות") קובע: "תביעה לקיום זכות כלשהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה, וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה". כזכור, נחתם הסכם ההלוואה בנובמבר 85, ומשלא נפרעה ההלוואה, הגיש התובע את שיק הבטחון שהופקד לפרעונה, לביצוע בלשכת ההוצל"פ, וזאת בספטמבר 1988, מכאן, אין ולא יכול להיות ספק, כי לפחות החל מספטמבר 88, התגבשה עילת התביעה החוזית, לתביעת קרן ההלוואה, על פי הסכם ההלוואה, כלומר, יש למנות את מרוץ ההתיישנות להגשת התביעה בעילה חוזית, לפחות מספטמבר 88, ולכן, אין מנוס מהמסקנה שעילת התביעה החוזית התיישנה לכל המאוחר בספטמבר 95, ומשלא הוגשה תביעה להחזר ההלוואה עד מועד זה, איבד התובע את זכות התביעה- על פי סעיף 2 לחוק ההתיישנות, אם כי- ובהתאם לסייפא לסעיף- לא איבד את "הזכות גופה", אלא שמדובר בזכות עקרה אשר אין עוד בצידה אפשרות תביעה. מכאן נשאלת השאלה, האם עילת התביעה בגין הריבית הינה עילה עצמאית או שמא מדובר בזכות הנלווית לתביעה בגין קרן ההלוואה, ואין מדובר בזכות עצמאית. לעניות דעתי, הזכות לתביעת ריבית אינה עומדת בפני עצמה כתביעה עצמאית, שכן עצם הזכות לתבוע ריבית נובעת מהזכות לתבוע את קרו ההלוואה, ומשהתיישנה הזכות לתבוע את קרן ההלוואה, חלפה עברה לה מן העולם הזכות לתבוע את הריבית בגינה. קביעה זו מוצאת חיזוק בהגדרת המושג "ריבית" בחוק הריבית, תשי"ז- 1957 (להלן:"חוק הריבית") הקובע במפורש: "ריבית"- כל תמורה הניתנת בקשר עם מילווה ויש בה משום תוספת לקרן, לרבות דמי עמילות ודמי נכיון המשתלמים כאמור..." כלומר, אין ספק שהריבית הינה חלק בלתי נפרד מקרן ההלוואה עצמה, ומשהתיישנה זכות התביעה בגין קרן ההלוואה, הרי שממילא התיישנה גם זכות התביעה בגין הריבית על אותה קרן הלוואה. דומה שהפסיקה עקבית למדי בהבחנתה בין זכות מהותית לבין הזכות לתבוע אותה זכות מהותית, כך למשל קובע בית המשפט העליון מפי כב' מ"מ הנשיא זוסמן (כתוארו אז): "קביעתו של בית המשפט הייתה שאלטשולר ואשתו החזיקו בנכס חזקה נוגדת במשך תקופה העולה על תקופת ההתיישנות, ועקב כך נדחתה התביעה להחזרת החזקה. קביעה זו לא הקנתה להם את הקניין בנכס, שכן על פי סעיף 2 לחוק ההתיישנות, אין בהתיישנות כדי לבטל את הזכות גופה... הזכות המהותית מוסיפה איפה, להתקיים, אבל היא חדלה להיות אכיפה ואינה בת ביצוע" (ע"א 153/71, יורשי אלטשולר נ' בניינים ברחוב אלנבי בת"א (בע"מ), פ"ד כ"ו (1), 693, 698 מול האות ו'). ובהמשך מבהיר בית המשפט כי- "... זכות הבעלות שלו נעשתה ערטילאית..." (עמ' 699) וכן "... נעשו המערערים חסינים מפני תביעת החזקה" (עמוד 700). בעינייננו, הריבית מהווה "תמורה הניתנת בקשר עם מילווה ויש בה משום תוספת לקרן" ועל כן, הזכות לתביעת הריבית אינה זכות עצמאית העומדת בפני עצמה, אלא חלק מהזכות לתבוע את קרן ההלוואה, ומשהתיישנה הזכות לתבוע את קרן ההלוואה, סחפה עימה התיישנות זו גם את הזכות לתבוע את הריבית בגינה, וזאת למרות שהזכות לקבלת ריבית קיימת, אולם זכות זו הפכה לזכות ערטילאית שאינה ברת אכיפה. מעבר לצורך אוסיף כי מניעת הזכות לתבוע ריבית בגין קרן הלוואה שהזכות לתבוע אותה התיישנה, עולה בקנה אחד עם שיקולי מדיניות משפטית ראויה, שאם לא כן, ימצאו בתי המשפט את עצמם מוצפים בתביעות ריבית בגין חיובים שהתיישנו, דבר שיהפוך לפלסתר את חוק ההתיישנות. זו, אף זו, כב' השופט ברק (כתוארו אז) נתן דעתו לעניין בד.נ. 36/84, טייכנר נגד איירפרנס (פ"ד מ"א (1)589, 602) בקובעו: "כל השהייה ארוכה מידי בהגשת התביעה, יש בה ריח של מחילה וויתור... האינטרס הציבורי הוא שזמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש, לטיפול בבעיות ההווה, וכי בתי המשפט לא יעסקו בענינים שאבד עליהם הכלח". עניין אחרון שיש להתייחס אליו הוא ההבחנה המלאכותית שעשה התובע בין ריבית חוזית ובין ריבית הסכמית. אינני רואה כל הבחנה בין השניים, ריבית היא ריבית, וההבדל היחיד בין ריבית חוזית לבין ריבית הסכמית יכול להיות רק בהתייחס לגובה הריבית, מבלי שיהיה בכך כדי לשנות מפירושו הלשוני והמהותי של מושג "הריבית", ואשר על כן אינני רואה "בהבחנה" זו כל ממש, ויפים לכך דברי כב' השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 527/80, שטורקרגה מפעלי בניה ופיתוח נגד מ"י, פ"ד ל"ח (4), 51, באומרו: "ריבית (וכיום גם הצמדה לגבי סכום שנפסק) נחשבה לפי ההלכה מימים ימימה כסעד שבית המשפט מעניק לגבי עילה שנפסקה ולא כעילה בפני עצמה". 10. סוף דבר, משהתיישנה עילת התביעה בהתייחס לקרן ההלוואה, התיישנה ממילא גם עילת התביעה בהתייחס לריבית בגין אותה הלוואה, ואשר על כן נדחית בזאת התביעה. שכר טרחת עו"ד בסך- 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק יושתו על התובע לטובת הנתבע וישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. המזכירות תשלח עותק פסק הדין לב"כ הצדדים. ניתנה היום י"ד בשבט, תשס"ב (27 בינואר 2002) בלשכתי. דליה גנות, שופטתס. נשיא ריביתריבית הסכמית