...הגנת "ערב יחיד" עומדת למי שערב כלפי "נושה" שעיסוקו במתן הלוואות. המשיבה אינה גוף העוסק במתן הלוואות. מערכת היחסים בינה לבין החברה הייתה מערכת יחסים של ספק לקוח, וספק כזה איננו נכנס בגדר "נושה". סיווג מערכת היחסים בין החברה למשיבה כמערכת של מלווה-לווה ובעקבות זאת נושה, תכניס למסגרת החוק את רובן המוחלט של העסקאות הנהוגות כיום בין ספקים ולקוחות, ולא זו הייתה כוונת המחוקק בעת חקיקת התיקון לחוק הערבות (בר"ע (ת"א) 2403/02 גלנט דן דניאל נ' ספיריטוס סחר 1992 בע"מ (2003)) כללי:   בפני תביעה של מוסד בנקאי. התביעה הוגשה במקורה כנגד שלושה נתבעים. הנתבעת 1, הינה חברה בע"מ ששמה "מרקמים אומניות (1993) בע"מ". (להלן: "החברה"). הנתבעת 2, הינה אמו של הנתבע 3, ובעלת מניות בחברה, גב' קולמן רות (להלן: "הנתבעת"). הנתבע 3, הינו בעל מניות בחברה, והוא הנתבע הרלוונטי להליך שבפני. כמפורט בכתב התביעה, אשר הוגשה במקורה בסד"מ ביום 19/1/97 על סך של 23,865 ₪, חשבונה של הנתבעת 1, היה לדביטורי, ומכאן התביעה נגדה כבעלת חשבון. הנתבעים 2, 3, בעלי מניותיה של החברה, ערבו לחובותיה בכתב ערבות מתמדת בלתי מוגבל בסכום מחודש אוגוסט 1993. כתב הערבות צורף לכתב התביעה כנספח ה'. התביעה כנגד נתבעים 2, 3 היא מכוח ערבותם זו. התובע נטל פסק דין בהעדר הגנה כנגד הנתבעים 1, 2. נותר תלוי ועומד עניינו של הנתבע 3. הנתבע 3 התגונן כנגד התביעה והגנתו נמצאה ראויה להתברר לגופה. מכאן ההליך הנוכחי.   הגנת הנתבע:   טענות ההגנה של הנתבע כפי שעלו בבש"א 120784/99 הן כדלקמן: א. משמעות ערבותו של הנתבע ותוקפה. ב. היקף חבותו של התובע, בנושא מסגרת האשראי. ג. טענת פירעון החוב.   נבחן את הטענות אחת לאחת על פי הראיות שנשמעות.   ערבותו של הנתבע:   כאמור, הנתבע חתם על כתב ערבות להבטחת חובות החברה בה היה בעל מניות, כלפי התובעת. הערבות נחתמה על ידו בחודש אוגוסט 1993. הנתבע טען, כי הוא אינו עונה להגדרת "בעל עניין", כמובנו של ביטוי זה בחוק ני"ע תשכ"ח - 1968, ולפיכך הינו "ערב יחיד" הנהנה מהגנת חוק הערבות כפי שתוקן בתשנ"ב - 1992. על פי הוראות התיקון הרלוונטי לחוק הערבות, מתשנ"ב- 1992. ערב יחיד חב רק לסכום הנקוב בחוזה הערבות. ערבותו נחלקת בחלקים שווים עם הערבים האחרים ולא ניתן לנקוט נגדו הליכים בטרם מוצו הליכים כנגד החייב העיקרי. מי שהוא "בעל עניין" בתאגיד, כהגדרתו של ביטוי זה בחוק ני"ע התשכ"ח - 1968, אינו נחשב כערב יחיד. התובע, כאשר החתים את הנתבע דכאן, על כתב הערבות, יצא מנקודת הנחה כי מדובר בבעל מניות בחברה, ולפיכך אין הוא נהנה מהגנת ערב יחיד. דא עקא, על פי הוראות חוק ני"ע תשכ"ח -1984, בעל עניין בתאגיד יחשב מי שהוא בעל 5% מהון המניות המונפק של התאגיד, או שהוא דירקטור או שהוא רשאי למנות דירקטור. הנתבע טוען, כי על פי רישומי רשם החברות, הוא החזיק במניה אחת בלבד, מתוך 100 מניות שהוקצו בחברה. הנתבעת, אמו גב' קולמן רות, היא המחזיקה של 99% מהון המניות המונפק, והוא מחזיק במניה אחת בלבד. מכאן שהוא מחזיק רק באחוז אחד מהון המניות המונפק של החברה. לפיכך, אינו בעל עניין, והינו ערב יחיד. הנתבע צרף כנספח א' לתצהירו את תדפיס פרטי החברה מפנקס רשם החברות. מהתדפיס התאשרו טענותיו בדבר אופן חלוקת המניות בחברה. כמו כן הסתבר, כי רק הנתבעת, גב' קולמן רות, רשומה כמנהלת בחברה. הנתבע טען כי הוא לא היה מנכ"ל החברה, ולא היה מעורב בניהולה. הוא הדגיש בסעיף 2 לתצהירו, כי בתקופה הרלוונטית הוא התגורר בגליל העליון, בעת שהחברה פעלה בת"א, ושם ניהלה את עסקיה. הוא אמנם היה מורשה חתימה בחשבון החברה, אולם הדבר נעשה לפי בקשתה של אמו, הנתבעת, ובפועל לא עשה שימוש בזכות זו, ולא חייב את חשבון החברה בחתימת ידו. הנתבע נחקר על גרסתו זו בישיבת יום 30/4/02. הנתבע חזר על גרסתו, כי הצטרף כבעל מניה אחת ויחידה בחברה, לבקשתה של אמו הנתבעת. לטענתו, הסכים להצטרף כבעל מניה כדי לחזק את הקשר עם אמו, שהיה מנותק עד אז. אולם, מעבר לכך, ולחתימה על המסמכים הבנקאיים, לא היה לו כל קשר לחברה. ראה עמ' 9 לפרוטוקול מיום 30/4/99 שורות 2-6. ברם, הנתבע, בהמשך החקירה הנגדית, אישר כי פתח חשבון בנק משותף עם אמו הנתבעת, כחודש ושבוע לפני שנפתח חשבון החברה. זהו חשבון שמספרו 23161 באותו סניף ובאותו מועד. ראה עמ' 9 לפרוטוקול מיום 30/4/99 שורות 7-22. הנתבע הסביר כי עשה זאת לבקשת אמו, ומתוך תקווה לחדש את הקשר עמה שהיה מנותק עד אז. לטענתו, לאחר שחתם על המסמכים ופתח את חשבונות הבנק עם אמו, הן החשבון המשותף והן חשבון החברה, הוא לא היה מעורב, ולא טרח לבדוק את מצב החשבונות. ראה עמ' 10 לפרוטוקול שורות 1-3. כתב הערבות נחתם על ידי הנתבע בחודש אוגוסט 1993. באותו מועד כבר נכנס לתוקפו התיקון לחוק הערבות מתשנ"ב - 1992. לאור זאת יש לבחון את ערבותו של הנתבע, שהיא ערבות בלתי מוגבלת בסכום לחובות החברה, בה החזיק במניה אחת בלבד. הבנק התובע ניסה לפרש את התנהגותו של הנתבע, כמצביע על מעמד בחברה הנערבת, באופן ההופך אותו לבעל עניין. בהעדר עניין אמיתי, נטפל הבנק לקטנות, והוא מבקש לראות בהם משום בסיס להיות הנתבע בעל עניין כדלקמן: הנתבע היה מורשה חתימה בחברה, וחתם באופן אישי על הבקשה לפתיחת חשבון. הנתבע היה מורשה חתימה, ולכן כך גורס הבנק, ניתן לומר כי היה מנהל בחברה. הנתבע החזיק יחד עם אמו את הון המניות המונפק של החברה. הנתבע ניהל חשבון בנק משותף עם אמו בנוסף לחשבון החברה. לכן למרות שהוא רשום כבעל מניה אחת בלבד, הנתבע נחשב לכאורה כבעל כמות מניות גדולה יותר מזו הרשומה בפועל. הבנק אף מוסיף, כי עצם העובדה שהנתבע "שידך" בין פרקליטו עו"ד גילדר, מכר ילדות שלו, לבין אמו והחברה, מצביעה על דאגתו לענייני החברה באופן ההופך בו לבעל עניין בחברה. עם כל הכבוד לכישרון היצירתי של הטענות הללו, אין בהן דבר מבחינה משפטית. הוראות החוק בעניין זה, הן ברורות וחד משמעותיות. החוק קובע מבחנים אובייקטיביים ברורים להגדרתו של "ערב יחיד" ושל "בעל עניין". הנתבע אינו עונה להגדרה של בעל עניין לפי מבחני החקיקה, וכל הניסיונות למצוא בו איפיונים של בעל עניין לא יועילו. במיוחד לאור העובדה שהנתבע העיד מפורשות, בעדות שלא נסתרה, כי לא היתה לו כל מעורבות בענייניה של החברה, והוא מעולם לא חייב אותה בחתימת ידו. כל שהיה פקיד הבנק שהחתים את הנתבע על כתב הערבות צריך לעשות, הוא לעיין בתדפיס רשם החברות של החברה הנערבת. היה עליו לבחון האם הנתבע הוא בעל חמישה אחוז מהון המניות המונפק של החברה, או דירקטור רשום. זאת ותו לא. ככל הנראה, כשל פקיד הבנק במלאכתו, אולי מתוך חוסר מודעות להוראות החוק שהיה חדש יחסית באותה תקופה. פקיד הבנק החתים את הנתבע על ערבות שאינה הולמת את מעמדו של הנתבע בחברה. אני קובעת כי הנתבע אינו בעל עניין בחברה, לאור מעמדו כבעל מניה אחת בלבד, ולאור העובדה שלא היה רשום כדירקטור. הנתבע הינו ערב יחיד, ונהנה מהגנת חוק הערבות, כפי שתוקן בתשנ"ב - 1982. לאחר שקבעתי את מעמדו של הנתבע כערב יחיד, יש לבחון את המשמעות הנודעת לכך על ניהול ההליך הנוכחי. בשעתו הגיש הנתבע בקשה למחיקה/דחייה על הסף. כבוד הרשם שדן אז בתיק סבר כי יש מקום לבחון את השאלה לגופה בראיות. לאחר שבחנתי את השאלה לגופה בראיות, ומצאתי כי הנתבע ערב יחיד, לכאורה יש מקום לסלק את התביעה על הסף, עד שימוצו ההליכים כנגד החייבת העיקרית, החברה. ברם, החייבת העיקרית היא חברה בע"מ, שאינה פעילה היום. הדבר היה ברור בעת שמיעת הראיות. כמו כן, היה ברור כי התובע/הבנק מיצה הליכי גביה מאת החברה ובעל המניות העיקרית, הנתבעת גב' קולמן, אמו של הנתבע. הגם שהכרעה בעניין זה מסורה לסמכותו של ראש ההוצל"פ, על פי הוראות סעיף 17 ג (א) (2) לחוק הערבות כפי שתוקן בתשנ"ב - 1992, אני סבורה כי נוכח הראיות שנשמעו בפני באשר למצבה של החברה, וניסיונות הגביה ממנה, ניתן להגיע למסקנה גם בשלב זה. לפיכך, אין טעם לעכב עוד את הדיון המשפטי בעניין חיובו של הנתבע, עד שהתובע ימצה הליכי גביה כנגד החייבת העיקרית, החברה. ברור כשמש, כי התובע כבר ביצע את כל האפשרויות להליכים כנגד החברה ואין מקום להתעכב עוד בבירור חבותו של הנתבע. על כן, אני מחליטה כי למרות שהנתבע הינו ערב יחיד, יש לבחון את חבותו לגופה. הנתבע חתם על כתב ערבות בלתי מוגבל בסכום לחיוביה של החברה בחודש אוגוסט 1993. סכום ערבותו של הנתבע, יקבע על פי מסגרת האשראי שהועמדה לחברה באותה עת, ובחלוקה שווה של 50% עם הערבה הנוספת, הנתבעת. מה דינו של ערב רגיל, הנהנה מהגנת ערב יחיד בחוק הערבות, כאשר ערבותו לא נקצבה בסכום? לכך התייחס המלומד רוי בר-קהן, עו"ד בספרו "דיני הגנת הערב" נבו הוצאה לאור בע"מ ירושלים ינואר 1998. שם בעמ' 279 מפורט כי בשעתו היה נהוג מצב בו הוחתמו ערבים רבים על ערבות ללא הגבלה בסכום, דבר שיצר עומס גדול על הערבים, ברבות השנים, ובתפיחת סכום החוב הנערב. אכן, מגמתו של המחוקק בתיקון חוק הערבות, היתה למנוע מצב שבו ערבים יחוייבו ללא מגבלות של סכומים. על כן, בתיקון חוק הערבות נקצבה הערבות הבלתי מוגבלת בסכום לגבי ערבים יחידים כהגדרתם בתיקון זה. המשמעות אשר נודעת לתיקון חוק הערבות היתה כי ערבות בלתי מוגבלת בסכום, להלוואות ואשראים, הפכה למוגבלת לסכום החוב ליום 22/6/92. כלומר, תאריך זה שהוא 60 יום לאחר כניסת התיקון לחוק הערבות לתוקף, הוא התאריך הקובע לגבי ערבויות בלתי מוגבלות בסכום שנחתמו לפני מועד זה. ברם, בענייננו, הערבות נחתמה באוגוסט 1993, דהיינו לאחר שהתיקון לחוק הערבות מתשנ"ב - 1992 נכנס לתוקף. מה משמעותו של כתב ערבות בלתי מוגבל בסכום אשר נחתם לאחר המועד הקובע לצורך תכולת התיקון לחוק הערבות מתשנ"ב - 1992, דהיינו לאחר יום 22/6/92? המלומד רוי בר-קהן, הביא בספרו את הדילמה שעמדה לנגד עיני הרשויות המשפטיות, לאחר כניסת התיקון לחוק הערבות לתוקף. בהוראות תיקון תשנ"ב, קיימת לאקונה מסויימת, אשר במידה מסויימת היא אבסורדית, ונובעת מהעובדה שהוראות סעיף 17 ב' לחוק הערבות בנוסחו לאחר תיקון תשנ"ב, לא חלה לכאורה מקום שניתנה ערבות בלתי מוגבלת בסכום, לאחר תחילו של תיקון תשנ"ב. ראה שם בעמ' 281. בפסיקת בתי המשפט נעשתה אבחנה בין תחולת הוראות המעבר לבין הוראות פרק ב' לתיקון תשנ"ב. נקבע שם כי ערבות בלתי מוגבלת בסכום תקצב גם במקרה של ערב יחיד לאחר כניסת התיקון לתוקף. ראה דברי בית המשפט המחוזי בחיפה השופט ד"ר ביין, תיק אזרחי (חיפה) 1029/92 בנק לאומי לישראל בע"מ נגד גני הבית האדום עיר גנים (1987) בע"מ ניתן ביום 9/10/97 (לא פורסם) מופיע בספרו הנ"ל של עו"ד בר-קהן שם בעמ' 382. כאשר ערבות בלתי מוגבלת בסכום נחתמת על ידי ערב יחיד, לאחר מועד כניסתו לתוקף של התיקון לחוק הערבות מתשנ"ב, נקבע בפסיקה כי ערבויות אלה תקצבנה על פי שיעור החיוב בפועל ביום החתימה על כתב הערבות. ראה דברי כבוד השופט ברוש בתיק אזרחי 16847/96 (בית המשפט השלום בת"א) קזקוב ואח' נגד קרט ישראל בע"מ ניתן ביום 14/7/97 (לא פורסם) שם בפסקה 9 של פסק הדין: תכליתו של התיקון לחוק הערבות הינה להגן על "הערב היחיד" - במובחן מערב שהינו התאגיד - וה"קטן" - במוחבן מהערב שעסקו ועיסוקו במתן ערבויות - אשר הגביל את סכום ערבותו לסכומים הקבועים בחוק הערבות". כך למשך ראה הצעת חוק התיקון לחוק הערבות הצ"ח 2072 מיום 16/7/91 שם בעמ' 331: "מטרת החוק המוצע היא להגן על הערב היחיד מפני פגיעה בלתי סבירה בו כתוצאה מחתימת ערבות ומפני ערבות בלתי מוגנת...". גובה החיוב, בערבויות בלתי מוגבלות בסכום עליהם חותם ערב יחיד, אינו יכול להעלות עד אין סוף. השקפתי היא, חיוב מעין זה מוגבל לגובה מסגרת האשראי שהועמדה לחשבון הרלוונטי ביום חתימה על כתב הערבות הנ"ל, והגיונם של דברים הוא, כי הערב שחתם על כתב הערבות היה מודע באותו יום למסגרת האשראי ורק עד לגובה זה התחייב בחתימתו. רק על רקע זה יש לפרש את החתימה על כתב הערבות בענייננו, מצד הנתבע, שהוא "ערב יחיד". דבר זה מביאנו אל הסוגיה הבאה בהגנת הנתבע והיא גובה מסגרת האשראי.   מסגרת האשראי:   הנתבע טען כי ערבותו מוגבלת עד לסכום של 10,000 ₪ שהיא גובה מסגרת האשראי שהעניק הבנק לחברה. ראה סעיף 7 לתצהירו שם הוא אומר: "בבואי לחתום על כתב הערבות הובהר לי על ידי פקיד הבנק שטיפל בעניין כי מסגרת האשראי שתינתן לחברה, הנתבעת 1, יהיה 10,000 ₪ בלבד, ועל כן ערבותי תחול עד לגובה סכום זה בלבד". הנתבע נחקר בפני בישיבת יום 30/4/02, אולם לא נשאל באשר לרכיב זה בעדותו. לפיכך עדותו בנושא זה שרירה וקיימת כמוות שהיא ולא נסתרה. מטעם התובע, הוגש תצהיר עדות ראשית של מר ישראל חיון מנהל סניף הבנק הרלוונטי. מר חיון לא התייחס בתצהירו לגובה מסגרת האשראי, שהועמדה לחברה הנערבת, ביום החתימה על כתב הערבות. בישיבת ההוכחות שנקבעה ליום 30/4/02 לא התייצב מר חיון כדי להיחקר על תצהירו, שכן הפסיק את עבודתו בבנק. בהסכמת הצדדים, העיד בשם התובע מר זיו יהושע, פקיד במח' העסקית בסניף הבנק הרלוונטי, והוא אימץ את האמור בתצהירו של מר חיון. מר זיו העיד, כי לא הוא זה שטיפל בהחתמה על המסמכים, אלא פקיד אחר ששמו שלומי. עמ' 7 לפרוטוקול שורות 18-22. בנוגע להחתמה על כתבי הערבות, ללא הגבלה בסכום, אישר מר זיו כי הנוהג הבנקאי היה להחתים בעלי מניות בחברה על ערבות בלתי מוגבלת בסכום. עמ' 8 לפרוטוקול שורות 1-6. גם העד זיו מטעם הבנק, לא שלל את גרסת הנתבע כי הפקיד שהחתים אותו על כתב הערבות הבטיח לו שמסגרת האשראי לא תחרוג מסכום של 10,000 ₪. התוצאה היא, כי אני קובעת שסכום ערבותו של הנתבע, כדכאן, כערב יחיד מוגבל לסך של 10,000 ₪ נכון למועד החתימה על כתב הערבות 2/8/93. כמובן, בתנאי הריבית וההצמדה הנהוגים על פי כתב הערבות. זאת ועוד על פי הוראות סעיף 17 ה' (ב) לחוק הערבות כפי שתוקן בתשנ"ב - 1992: "היו לאותו החיוב גם ערבים שאינם ערבים יחידים, יחושב חלקו של כל ערב יחיד לפי מספרם של כלל הערבים". מאחר ופרט לנתבע, חתמה על אותו כתב ערבות, גם הנתבעת, אמו גב' קולמן, הרי שיש כאן שני ערבים.לפיכך, חלקו של הנתבע בגין כתב הערבות האמור, הוא אך ורק מחצית מן הסכום. הערבות הרי נחלקת בין שני הערבים על פי הוראות 17 ה (ב) הנ"ל. לפיכך, בכל מקרה אין לחייב את הנתבע ביותר מסכום של 5,000 ₪ בתנאי הריבית וההצמדה של פסק הדין מיום 2/8/95. וכך אני מורה. גם חיוב זה, ובכפוף לכך שתדחה טענת הנתבע כי החוב פקע ונפרע על ידי החברה והנתבעת. עניין זה מביאני אל הרכיב האחרון בהגנתו של הנתבע.   פירעון החוב:   נותר לבחון את טענת ההגנה השלישית של הנתבע, והיא כי החוב שבמחלוקת כבר נפרע. לטענתו, הנתבעים 1, 2, שילמו לבנק התובע 11,000 ₪ על חשבון החוב. בנוסף, התובע פעל למימוש משכון שנרשם לטובתו על רכב סוזוקי 5428088. הרכב נתפס ונמכר במסגרת הליכי המימוש ואת התמורה שהתקבלה בגינו יש להפחית מסכום הערבות. הנתבע מתאר בסעיף 6 לתצהירו, כי הבנק חתם ביום 17/3/97 על הסכם פשרה עם הנתבעים 1, 2 שבמסגרתו הועמדה לנתבעת גב' קולמן הלוואה לפירעון החוב. היא היתה אמורה לפרוע את אותה הלוואה בארבעים שמונה תשלומים, ואכן שילמה לפחות חלק מהם, ומכאן שסכום התביעה סולק. הנתבע נחקר על תצהירו בישיבת יום 30/7/02 . הנתבע חזר על הגרסה כי הושג הסדר פשרה. לטענתו שמע מפיו של עו"ד גילדר. ראה עמ' 11 לפרוטוקול שורות 1-5. עם זאת בהמשך החקירה עמ' 11 לפרוטוקול שורות 18-19 אישר כי נודע לו לאחר הגשת התביעה, שאמו לא עמדה בפירעון סכום הפשרה. לעניין גובה החיוב הנתבע, מצויה בפני גרסתו של התובע. תצהירו של העד חיון, בשילוב עם עדותו הפרונטלית של העד זיו. עדי הבנק אישרו כי אכן נחתם הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין לבין הנתבעת לבין התובע. אולם, במועד חתימת ההסכם עמד החוב על סכום של 49,062 ₪ לגבי שני החשבונות הפרטי והעסקי גם יחד. ראה סעיף10 לתצהירו של מר חיון. הבנק אישר עוד כי הרכב ששועבד מומש בהוצל"פ והתקבל עבורו סכום של 20,500 ₪ ביום 2/1/97. ראה סעיף 12 לתצהירו של מר חיון, והאישור נספח ז' שם. הבנק טען, ואני מאמינה, כי ל מרות שהתקבלו סכומים על חשבון החוב, מאז החלו הליכי הוצל"פ כנגד הנתבעים הרי החוב לא נפדה היום, וקיימת יתרת חוב בחשבון הנערב, בסכום התביעה. דבר זה עולה גם ממסמכי החשבון שצורפו כנספחי התביעה. את טענת הפירעון יש לבחון בשני אופנים: א.                 האם ההסכם בין הנתבעת אמו של הנתבע לבין הבנק הפטיר את הנתבע דכאן מ ערבותו? ב.                  בהנחה שהתשובה שלילית, האם סכום ששולמו על חשבון הסכם הפשרה, ובמסגרתו יזקפו על חשבון ערבותו של הנתבע דווקא.   בסוגיית ההפטר, החיקוק הרלוונטי הוא סעיפים 5-6 לחוק הערבות תשכ"ז - 1967. אין מחלוקת כי כאשר מדובר בערבות, חיובו של הערב טפל לחיובו של החייב העיקרי ונסמך עליו. קיימת זיקה בין חיובו של הערב לבין חיובו של החייב העיקרי. ראה ע"א 255/89 פרדו נגד מדינת ישראל פד"י מו (5) עמ' 641.   בפקיעת ערובה, יש להתחשב בפעולות הנושה כלפי החייב העיקרי. יש מקרים שפעולות הנושה כלפי החייב העיקרי, יפקיעו את הערובה. ברם, יש מקרים ובהם שהנושה נוקט בהם כלפי החייב העיקרי אינן יוצרות פקיעה של הערובה. ראה ע"א 465/89 בן צבי נגד בנק המזרחי המאוחד בע"מ פד"י מה (1) עמ' 66.   אם נחיל באופן אוטומטי עקרון של פקיעת ערבות, כל אימת שהנושה מתקשר בהסדר עם החייב העיקרי, נמצא מעוולים כלפי הנושה, החייב והערב גם יחד. שכן, אנו עלולים להגיע למצב אבסורדי, שבו נושים יחששו להתקשר בהסכמי פשרה עם חייבים עיקריים, כדי שלא לטרפד ולאיין את הערובות שבידיהם. מצב זה יגרום נזק לחייבים העיקריים שלא יוכלו להגיע להסדרים נוחים לפירעון חובם וכן יגרום נזק לערבים שכן ברי כי אם החייב העיקרי פורע את חובו במסגרת הסדר פשרה, אף הערב יוצא נשכר. על כן, הבחינה תעשה לגופם של דברים, ולא כהגדרה גורפת.   במקרה שלנו, כאשר הבנק התובע הגיע להסכם עם החייבת העיקרית, החברה, ועם המנהלת ובעלת המניות העיקרית, גב' רות קולמן, הוא לא גרע מזכויותיו של הנתבע כאן. להפך, התובע אף העמיד את הנתבע במצב נוח יותר, שכן אילו היה הסדר הפשרה ממומש ונפרע עד תום, היה הנתבע אכן מופטר מחבותו.   אין לראות איפוא בהסדר הפשרה שנחתם בין הנתבעים 1, 2, לבין התובע, משום אסמכתא לפקיעת ערבותו של הנתבע 3.   לאחר שטענת ההפטר נדחתה, יש לבחון האם צודק הנתבע בטענתו כי את סכום הפשרה שכן שולם על ידי הנתבעים 1, 2 יש לזקוף על חשבון הערבות דווקא. מן הראיות שהובאו בפני עולה כי הנתבעים 1, 2, עמדו בחלק מתנאי הסדר הפשרה, כלומר שילמו סכום מסויים ולא יספו.   טענתו של הנתבע כי הסכום ששולם הגיע לכדי סך של 11,000 ₪, עולה בקנה אחד עם תצהירו של מר חיון מטעם הבנק. כמו כן, הוסכם כי חולט ומומש רכב זוסוקי ממושכן בסכום של כ- 20,000 ₪. הנתבע טוען כי בתשלומים אלה, יש כדי להפקיע את ערבותו. זאת אינני מקבלת.   הבנק אוחז במכלול של בטוחות, להבטחת האשראים שהוא מעניק ללקוח. בטוחה אחת אינה מקבילה וחופפת לרעותה, אלא מצטרפת אליה. לכן, הערבות שחתם הנתבע כאן לטובת הבנק אינה נפקעת על ידי מימוש המשכון או מימוש ערבותה של גב' קולמן. כל בטוחה עומדת בנפרד, וכל פירעון נעשה בנפרד. אין לזקוף פירעון של בטוחה אחת על חשבון בטוחה אחרת. לכן, העובדה שהבנק הצליח לגבות, דרך בטוחות אחרות, חלק מסכום החוב, אינה מפקיעה עדיין את ערבותו של הנתבע.   ערבות זאת נותרת בעינה עד לפירעונו המוחלט של החוב. מאחר ונותרה עדיין יתרת חוב, למרות כל התשלומים שבוצעו, זכאי התובע לפעול כנגד הנתבע למימוש ערבותו.   מסקנות:   הנתבע אינו בעל 5% מהון המניות המונפק של החברה, ואף אינו מנהל בה. לכן, הנתבע נהנה מהגנת ערב יחיד כמובנו של ביטוי זה בחוק הערבות, כפי שתוקן בתשנ"ב - 1992.   התובע מיצה הליכים כנגד החברה החייבת העיקרית, ולכן אין לסלק את התביעה כנגד נתבע זה על הסף, ויש לבחון אותה לגופה.   ערבותו של הנתבע, היא ערבות בלתי מוגבלת בסכום נכון לחודש אוגוסט 1993. סכום הערבות יקצב לסכום מסגרת האשראי שהועמדה בחשבון הנערב ביום חתימת כתב הערבות. זהו סכום של 10,000 ₪ נכון לחודש אוגוסט 1993. הואיל וכתב הערבות הרלוונטי חתום על ידי שני הערבים, הנתבע ואמו הנתבעת, הרי מכוח הוראות סעיף 17 ה (ב) לחוק הערבות כפי שתוקן בתשנ"ב - 1992, ישא הנתבע דכאן רק במחצית מסכום זה.   על כן, הסכום שיש לחייב בו את הנתבע על פי כתב הערבות לא יעלה על סך של 5,000 ₪ בתנאי ההצמדה והריבית הבנקאיים הקבועים בכתב הערבות, מאוגוסט 1993 ואילך.   אין לחייב את הנתבע במלוא סכום התביעה אלא רק בסך הנ"ל.   טענות ההפטר והפירעון שהעלה הנתבע, עקב תשלומים אחרים שבוצעו על חשבון החוב, על ידי הנתבעת 2, ומימוש משכון רכב, נדחות בזה.   סיכום:   מן המקובץ לעיל, מתקבלת התביעה אך ורק עד לגובה הסך של 5,000 ₪ בתנאי ההצמדה והריבית הבנקאיים הקבועים בכתב הערבות, מאוגוסט 1993 ואילך. בעניין זה יגיש התובע לעיוני תחשיב חוב, עם עותק לנתבע. כן ישא הנתבע דכאן בתשלום אגרות המשפט א' ו-ב' כל אחת כערכה ביום הוצאתה. הנתבע ישא בנוסף בשכר טרחת עו"ד התובע בסך של 4,000 ₪ בצרוף מע"מ הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. בקביעת סכום זה, התחשבתי בכך שהתביעה התקבלה רק בחלקה. ניתן היום י' בחשון, תשס"ג (16 באוקטובר 2002) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.  הגנות משפטיותערב יחידערבים (ערבות)