זכאות לקבלת שליש מדירה בירושה

1. תובענה למתן פסק - דין הצהרתי בעניין שליש מזכויות בדירה הידועה כגוש 6954 חלקה 131/7 (להלן: "הדירה"). הזכויות בדירה נרשמו במרשם המקרקעין ב- 26.12.63 בסיווג של עסקת מכר: שליש ע"ש אסתר הולצמן (להלן: "האשה"), שליש ע"ש נחום הולצמן (להלן: "הבעל") ושליש ע"ש הבן הבגיר מהנישואין הראשונים של הבעל (להלן: "התובע"). 2. הבעל נפטר במאי 77 ויורשו עפ"י צו קיום הצוואה הינו התובע. האשה נפטרה ביוני 88 ויורשיה עפ"י צו קיום הצוואה הינם הנתבעים. הדירה היתה מ- 1963 דירת מגורי המשפחה, והאשה המשיכה להתגורר בדירה עד ליום פטירתה ביוני 88. 3. הנתבעים, בכשירותם כיורשי האשה, הגישו ב- 94 תביעה כנגד התובע לדמי שימוש ולפירוק השיתוף בדירה. בית משפט השלום בת"א חייב את התובע לשלם לנתבעים דמי שימוש בדירה, והורה על פירוק השיתוף בדירה כפנויה. 4. התובע הגיש ב- 96 תביעה לבית המשפט המחוזי, ובה עתר להצהיר ששליש הזכויות בדירה, שהיו רשומות על שם האשה, הוחזקו על ידה בנאמנות עבורו. בדרך זאת מבקש התובע לגרוע את הזכויות הרשומות ע"ש האשה בדירה מעזבונה, ולהורות על ביטול רישום העברת זכויות האשה בדירה ליורשיה - הנתבעים 1-2. עוד מבקש התובע לאיין את תוצאת ההליך בתביעה לפירוק השיתוף בדירה, שנדונה בבית משפט השלום. התביעה הועברה להמשך דיון לבית המשפט למשפחה. 5. טענת הנאמנות אינה נתמכת בהסכם בכתב או ברישום הערת אזהרה במרשם המקרקעין או בהצהרת נאמנות שניתנה לשלטונות המס עפ"י סעיף 119 לחוק מס שבח מקרקעין תשכ"ג - 1963. סעיף 119 לחוק מס שבח מקרקעין קבע חובה סטטוטורית של דיווח, וזו לשונו: "כל אדם המחזיק על שמו בשביל פלוני זכות במקרקעין או זכות באיגוד מקרקעין, יודיע למנהל על אף האמור בכל דין, תוך שלושה חודשים מיום תחילתו של חוק זה, על כל זכות שהוא מחזיק כאמור ואת שמו של האדם שבשבילו הוא מחזיק, וכן את המועד בו רכש את הזכות האמורה בשביל הנהנה". 6. שליש מהזכויות רשומות ע"ש האשה המנוחה במרשם המקרקעין מדצ' 63. התביעה בעניין הנאמנות לא הוגשה ע"י התובע בחיי אביו ("הבעל") שנפטר ב- 77, וגם לא בחיי האשה שנפטרה ב- 88. התביעה הוגשה ב- 96, כ- 33 שנים לאחר רישום שליש מהזכויות בדירה ע"ש האשה כרישום ראשוני של עסקת מכר. 7. התביעה הוגשה לאחר, שכל מי שנטען ע"י התובע שהיה מעורב בעניין או ידע על כך - הלך לבית עולמו. הבעל שרשם את הזכויות ע"ש האשה נפטר, האשה, שנטען שהיתה בגדר נאמן, נפטרה. עו"ד ליוואי, פרקליטו של הבעל שטיפל בענייניו, הלך לבית עולמו (סעיף 28 לתצהיר התובע מ- 9.7.96),. מר קוגוט, שנטען שהציע את הסדר הנאמנות, הלך לבית עולמו (סעיף 10 לתצהיר התובע מ- 18.3.98), ומכרים אחרים שידעו, לגרסת התובע על העניין, נפטרו (סעיף 35 לתצהיר התובע מ- 9.7.96). כלל גדול הוא שבתביעה נגד עזבון, מדקדק בית המשפט יתר על המידה הרגילה עם התובע, ודורש מידת נאמנות גדולה יותר מאשר בתביעה אזרחית באופן כללי, וזה מהטעם הידוע כי בעל - דין אינו בחיים ולא ידוע מה יכול היה להביא להזמת התביעה לו היה בחיים. ראו: ע"א 525/78 סנובסקי נ' לבון פ"ד לד (4) 266, 270. ע"א 459/59 פינקלשטיין נ' פרושטייר פ"ד יד (4) 2327, 2330. חובת זהירות זו מטילה על בית - המשפט להמנע עד כמה שאפשר מלהסתמך על דברי התובע בלבד, ולכן ידרשו הוכחות מהימנות בלתי תלויות. ראו: ע"א 118/75 עזבון שריידי נ' מנסור פ"ד לא (2) 659, 664. 8. בענייננו, התביעה היא נגד יורשי העזבון של האשה כאשר טענת הנאמנות נטענת לאחר פטירת האשה. בענייננו, התביעה היא של בן חורג כנגד יורשי אשת אביו כאשר מערכת היחסים בין האשה בחייה לבין הבן החורג לא היתה תקינה. לעניין זה העידה הנתבעת 2 בעמ' 21 שורות 35-36: "היחסים בין עמי לבין אסתר היו גרועים... כל הזמן היו יחסים גרועים. נכון שעמי העדיף שאסתר לא תהיה עם אבא שלו". תימוכין לכך נמצא גם בעדות עו"ד אברהם פרי בסעיף 5 לתצהירו, בעדותו בעמ' 19 שורות 7-9, ובתרשומת שערך ב- 84. 9. טענת הנאמנות נטענת ביחס לרישום זכויות במרשם המקרקעין ב- 1963, עת טרם חוקקו את חוק המקרקעין ואת חוק הנאמנות. בעולם המשפט קיימת מחלוקת האם לפני חקיקת חוק הנאמנות הוכר מוסד הנאמנות הפרטית בשיטת המשפט בישראל. השופט חיים כהן בע"א 181/74 אינזל נ' קוגלמס פ"ד כט (1) 663, 666 מביע עמדה, שהנאמנות הפרטית הוכרה במשפט הישראלי. כנגד גורסים מומחי משרד המשפטים בהצעת חוק הנאמנות: "בתי המשפט בארץ פסקו, הן בתקופת המנדט והן בתקופת המדינה, שהמוסד של נאמנות פרטית לא נקלט בדיני הארץ". ראו גם: ע"א 414/87 פקיד שומה נ' חברה לפיתוח קרית נורדאו פ"ד מו (5) 387, 390. לצורך הדיון שבפנינו נצא מנקודת הנחה, שמוסד הנאמנות הפרטית נקלט בשיטתנו המשפטית בטרם חקיקת חוק הנאמנות. 10. ומכאן נשימה פעמינו לדיני היושר, הדין שנהג קודם חקיקת חוק המקרקעין וחוק הנאמנות. הדוקטרינה של "קניין שביושר" שהיתה מיוסדת על עקרונות של נאמנות השתרשה בפסיקה שלפני חקיקת חוק המקרקעין, ותרמה לכך שעקרונות הנאמנות לא היו זרים לשיטת המשפט בישראל. בדיני היושר מקובלת האבחנה בין נאמנות מפורשת לבין נאמנות משתמעת. עפ"י דיני היושר אם לא קיימים בין הצדדים יחסי קירבה המצדיקים חזקה שהכסף לרכישה ניתן כמתנה, הרי חזקה לכאורה היא שנותן הכסף הוא הבעלים של הנכס, והאדם שעל שמו נרשם הנכס הוא נאמן בלבד. ראו: ע"א 144/70 פרדס בחסכון בע"מ נ' לופו פ"ד כד (2) 372. 11. לא הוכח שהתובע שילם מכספו עבור שליש מהזכויות שנרשמו ע"ש האשה, ויש לזכור שדירת המגורים של המשפחה נרשמה בבעלות בני הזוג והתובע בחלקים שווים: שליש ע"ש כל אחד מהצדדים. לא הוצגה ראשית ראיה, שהתובע מימן את הרכישה. התובע הודה בסעיף 28 לתצהירו מ- 18.3.98: "פניתי אל בנק המזרחי ואל בנק לאומי אצלם נוהלו למיטב זכרוני חשבונותיו של אבי. קיוויתי לאתר בחשבונות אלה את נתיב העברת הכספים ממכירת הבית בבת - ים ועד לרכישת הדירה. אל נכון עקב השנים הרבות... שחלפו... לא עלה בידי לאתר את העברות הכספים הנ"ל". התובע גם לא ידע להעיד על חלקו במימון רכישת הדירה, שנרשמה שליש על שמו. לעניין זה נתגלו גם סתירות בעדות התובע. התובע בסעיף 7 לתצהירו מ- 9.7.96 הצהיר תחילה: "הדירה נרכשה כולה מכספים שלי", ובעמ' 12 בחקירה נגדית העיד: "הכסף של הדירה בת"א היה ברובו שלי. לא בדקנו כמה מהכסף היה שלי... הרי אבי יכול היה להוריש לי את הכסף... לא ספרתי שמתוך ערך הדירה הכל יצא מכספי". עוד העיד התובע בעמ' 11 לפרוטוקול: "רוב הכספים של אבי היו שלי". גרסה זו לא הוכחה. כנגד העידה הנתבעת 2 על יכולתו הכספית של האב בעמ' 21: "לנתן (נחום - י.ג.) היו הרבה מגרשים בבת - ים. הוא עסק בחפירות... הוא היה פיקח בעסקים. הוא תמיד קנה מגרשים ואמר לנו גם כן לקנות אבל לא היה לנו כסף... הוא הרוויח. היה מכובד בקהילה". דירת המגורים של המשפחה בת"א החליפה דירת מגורים קודמת בחולון שנמכרה. התובע גם לא ידע להעיד כיצד נרשמו הזכויות בדירת המגורים הקודמת בחולון. ראו: עדות התובע בעמ' 10 לפרוטוקול. 12. לא הוכחה נאמנות מפורשת או נאמנות מכללא לטובת התובע. העדות היחידה של התובע אינה מהווה עדות מהימנה לעניין זה. 13. התובע טען בסעיף 3.3 לכתב ההגנה בתביעה לפירוק שיתוף, שהוגשה לבית משפט השלום, ששליש מהזכויות בדירה נרשמו ע"ש אביו בנאמנות עבורו, ושליש נוסף נרשם ע"ש האשה גם בנאמנות עבורו. כיוון ששליש מהזכויות בדירה ממילא נרשמו בבעלות התובע - לא היה שום הגיון בכך ששליש מהזכויות בדירה ירשמו ע"ש אביו של התובע בנאמנות עבור התובע. גם לפי גרסת התובע חלק מכספי רכישת הדירה באו מכספי אביו. 14. יתרה מכך, כיוון שהמדובר בדירת המגורים של המשפחה והבעל רשם 1/3 מהדירה שנרכשה ע"ש האשה, כפי חלקו בדירה, קיימת עפ"י דיני היושר חזקת מתנה לטובת האשה וחזקה זו לא נסתרה. יחסי קירבה המצדיקים חזקה בדבר מתנה מתקיימים כל אימת שמשלם הכספים הינו אדם שעליו הדאגה למחסורו ולצרכיו של הבעלים הרשום כדוגמת היחסים בין בעל לבין אשה. קיימת גם הצדקה לחזקה זו בשים לב לטיב הנכס. ראו: ע"א 34/88 רייס נ' עזבון אברמן פ"ד מד (1) 278, 285-6. תוצאה זו גם תואמת את משטר "הלכת השיתוף", שהיה חל על בני - הזוג לאור מועד נישואיהם. 15. התובע ביקש להביא אמרת נפטר של האשה כראיה. הכלל הוא של איסור הבאת האימרה בהיותה עדות שמיעה פסולה, אולם התובע ביקש להיבנות על החריג לכלל. עפ"י החריג לכלל, אמרת נפטר על עובדה שידע, בעת מתן האימרה, כאשר תוכנה מנוגד לאינטרס כספי או רכושי של הנפטר - קבילה במשפט אזרחי. ראו: ע"א 601/68 ביידר נ' לוי פ"ד כג (1) 594. ע"א 6/51 קירשבאום נ' קרויניק פ"ד ח (1) 562, 565. אלא שבחקירה נגדית של העדים הוברר שלא היתה אימרה של האשה קודם פטירתה, שהבעלים של זכויותיה הרשומות בדירה הוא התובע. העד פלורנטין העיד בעמ' 5 שורה 5: "כשהיה עניין של כספים, גב' הולצמן אמרה: אני לא יודעת שום דבר, עמי יודע", ובעמ' 5 שורות 19-20 העיד: "לא אמרה, לך לעמי הוא בעל הבית. רק אמרה אני לא יודעת לך לעמי. מעולם לא אמרה שהיא לא הבעלים". העד טוראל חנן העיד בעמ' 15: "לא היה לי עניין לברר אם עמי הולצמן הוא בעל כל הזכויות בדירה, עניין אותי רק תשלום ועד בית... לא חקרתי וזה לא מתפקידי לברר אם בן עמי הולצמן החזיק ב- 2/3 מהדירה... לעניין... פתק ששולשל לתיבת הדואר של גב' הולצמן וביקשתי ממשה סולר (הנתבע - י.ג.) שישלם הוצאות ועד בית... נעזרתי בכל מי שנחשב קרוב לגב' הולצמן". 16. העובדה שבתקופה מסוימת התובע, בהיותו בעלים של 2/3 מהדירה, טיפל בהוצאות ועד הבית - אינה מוכיחה שהתובעת הצהיר שאינה בעלים של 1/3 מהזכויות בדירה הרשומות על שמה עוד מ- 1963. עומדת בעניין זה לנגד עינינו גם עדותו של עו"ד אברהם פרי, שהאשה פחדה שהתובע ירש את חלקה בדירה, ולכן עשתה צוואה. ראו: עמ' 18 לפרוטוקול שורות 10-14. 17. גם מעשיו של התובע לאחר פטירת האשה אינם תומכים בטענת הנאמנות. הנתבעת העידה בעמ' 22 שורות 20-22: "נכון שעמי הציע לנו 25,000 דולר עבור שליש מהדירה... עמי אמר לנו שיתן את ה- 25,000 דולר עבור שליש של הדירה". גרסת התובע שרצה לתת לנתבעים 25,000 דולר מתנה - אינה אמינה. 18. נטל ההוכחה בתביעה על התובע. התובע לא הוכיח את טענת הנאמנות, ודינה להידחות. 19. אשר על כן הנני מורה כדלקמן: (א) התביעה - נדחית. (ב) התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח + מ.ע.מ. צמוד למדד ונושא ריבית מיום הפסק ועד התשלום בפועל. (ג) על הפסק לא יחול צו איסור פרסום. ניתן היום, י"ח בניסן תש"ס, (23 באפריל 2000), בהעדר הצדדים. גייפמן יהושע, שופט ירושה