1. זו תביעה של תושב רצועת עזה, שלטענתו נפגע פגיעה גופנית קשה ע"י חיילי צה"ל, שירו בו שלא כדין כדורי גומי ביום 28.2.89 (להלן "הארוע"). הנתבעת היא מדינת ישראל, מכוח אחריותה למעשיהם של חיילי צה"ל. לטענת התובע הוא נפגע פגיעות גופניות שונות, אך מוסכם בין הצדדים שהפגיעה היחידה לצורך משפטנו היא אבדן עין אחת, ושהנכות הנובעת מהפגיעה בעין היא בשעור 33.5%, כפי שקבע המומחה מטעם הנתבעת. הנתבע מעלה שתי טענות מקדמיות, שמחמתן לטענתו ראוי לדחות את התביעה, היינו: א) שהתובע לא הגיש את סיכומיו במועד, אלא באיחור ולאחר שהנתבעת הגישה את סיכומיה; ב) שחלה התישנות על התביעה. לחלופין טוענת הנתבעת שגם לגופה של התביעה ראויה היא להידחות. 2. בטרם אכנס לעובי הקורה ראוי לספר בקצרה את תולדות התביעה דנן מאז הגשתה. התביעה הוגשה ב-15.2.98. התביעה נקבעה לדיון בפני כב' השופט הס ז"ל, שנפטר בטרם תישמע התביעה, והיא הועברה לדיון אצל כב' השופט פינקלמן יבלח"א, ואף הוא לא הספיק לקיים בה דיונים, זולת קדמי משפט, ופרש לגימלאות. כב' השופט פינקלמן האריך אפו עם התובע, שלא מילא בזריזות הראויה את ההוראות שניתנו בקדמי המשפט, ואף ביקש דחיות של דיונים, שלחלקם לא התיצבו התובע ובא כוחו. ביום 1.11.00 נמחקה התביעה מחוסר מעש, וביום 14.11.00 "התיק הושב לרשימת התיקים התלויים ועומדים", כפי שהורה השופט פינקלמן, וזאת בהסכמת ב"כ הנתבעת. אכן, היו קשיים אוביקטיביים לתובע ולבא כוחו - מגורי התובע ברצועת עזה ומגבלות התנועה משם - שהקשו על ב"כ התובע בניהול ההליך בזמנים ובאופן המקובלים, אך היו גם התארכויות שלא לצורך, שלא היו תלויות בתובע או בקשיים הנ"ל, ובכללן אי הגשת הסיכומים במועד ע"י התובע. יצויין שתביעה דומה לתביעתנו הוגשה תחילה לביהמ"ש המחוזי בירושלים,ביום 31.5.95, וביום 9.7.96 התביעה נמחקה שם, עפ"י בקשת התובע. בהסכמת הנתבעת נעשתה המחיקה ללא הוצאות. 3. הנתבעת הגישה את סיכומיה, בראותה שהתובע חדל מהגשת סיכומיו במועד שנקצב לו על פי בקשתו. ביום 5.7.04 ביקש התובע ארכה של 15 יום להגשת סיכומיו, ב"כ הנתבעת הסכים וניתנה ארכה. ביום 5.8.04 הגישה הנתבעת את סיכומיה, וביום 12.8.04 הגיש התובע את סיכומיו בלווית בקשה לקונית להארכת מועד. הנימוק לבקשה היה: "לאור עומס העבודה שהיה במשרדו של הח"מ ולאחר שהיה בחופשה ממושכת בחו"ל". בקשת הארכה הוגשה בדיעבד ולא מראש. נראה לי שלאור ההתנהלות של ההליך מצד התובע, יש טעם בהתנגדות ב"כ הנתבעת להארכה הנוספת המבוקשת (יצויין שעד כה הסכים ב"כ הנתבעת בכל פעם להקל עם התובע בבקשותיו למתן ארכות ולביטול המחיקה מחוסר מעש), מה גם שהתובע "חטא" בסיכומיו בצרוף מסמכים שאסור היה לו לצרפם, ובודאי ללא היתר. למרות האמור, אילו בכך בלבד היה תלוי גורל התביעה, היה מקום לשקול שמא ראוי להימנע מדחיית התביעה מחמת האחור ושמא ראוי להסתפק בחיוב התובע בהוצאות. ב"כ הנתבעת ביקש שאם תינתן לתובע ארכה כבקשת ב"כ התובע, תינתן לנתבעת שהות להגיב על הסיכומים. לאור מסקנתי בענין ההתישנות ולגוף התביעה, אין צורך בכך. 4. ומאיחור בהגשת הסיכומים להתישנות. הארוע קרה ב-28.2.89. התביעה דנן הוגשה ב-15.2.98, היינו הרבה אחרי חלוף שבע שנים מהארוע. גם אם נביא בחשבון את התקופה שבה התביעה הקודמת, שהוגשה לביהמ"ש המחוזי בירושלים, היתה תלויה ועומדת, ואת מצות סעיף 16 לחוק ההתישנות, לפיה מאז נמחקה התביעה הקודמת עמדה לזכות התובע תקופה בת שנה בטרם התישנות, הרי משנמחקה התביעה הקודמת ב-9.7.96, ותביעתנו הוגשה ב-15.2.98, חלפה תקופת ההתישנות. ב"כ התובע טוען בסיכומיו שהנתבעת ויתרה על טענת התישנות. אין הדבר כך, אדרבה, הנתבעת העלתה את טענת ההתישנות בסעיף 1 של כתב הגנתה, ומאז חזר בא כוחה חזור והודיע שאין הוא מוחל על טענת ההתישנות. ביום 31.5.99, בישיבת קדם המשפט הראשונה שבה נכחו באי כח שני הצדדים, הצהיר ב"כ הנתבעת: "למען הסדר אוסיף שאינני מותר על טענת התישנות" (עמ' 2 לפרו'). ביום 23.5.02, עולה מדברי ב"כ הנתבעת עמידתו על טענת ההתישנות (עמ' 8 לפרו'). ביום 19.11.02 עלה שוב ענין ההתישנות, וב"כ הנתבעת אמר, שכיון שבאותו יום לא תוכל להתברר טענת ההתישנות, הוא "מציע שהיא תישאר לסוף המשפט ונשקול אם אנחנו עומדים על הטענה או שאנחנו מותרים עליה". ברור אפוא בעליל שלא היה ויתור על טענת ההתישנות. התובע בסיכומיו (עמ' 3) מחשב את התקופות לענין ההתישנות, ואולם בחישוביו יש טעויות, הן בצד האריטמטי והן בפרשנותו את סעיף 16 לחוק ההתישנות. אגב, בצדק טוענת הנתבעת בסיכומיה, שלמרות שבכתב ההגנה הועלתה טענת התישנות, לא הגיש התובע כתב תשובה ובו טעון מדוע ההתישנות לא חלה בעניננו. גם בסיכומים אין טעון המצדיק את האחור בהגשה, זולת החישובים של התקופות בצרוף סעיף 16 לחוק. לאור כל האמור ראוי לדחות את התביעה מחמת התישנות. 5. לטעמים הנ"ל לדחיית התביעה, אוסיף שגם לגופם של דברים נראה לי שאין לקבל את התביעה. אפתח בטענת הנתבעת בדבר "נזק ראייתי" שנגרם לה מחמת השיהוי הרב בהגשת התביעה דנן (כ-9 שנים אחרי הארוע), ומחמת התמשכות ההליכים המוקדמים תקופה ארוכה, שברובה הגדול תלוי הקולר בצואר התובע (זולת ענין הפטירה של השופט המנוח הס ז"ל). שמיעת הראיות החלה ב-19 בנובמבר 2002, היינו כ-13 שנים חסר שליש לאחר הארוע. הנתבעת טוענת בסיכומיה שביטוי אחד מבין יתר הביטויים לנזק הראייתי הוא העובדה שאחד משני החיילים, שהיה עד להתרחשויות באותו יום (מפקדו של העד המכונה אבי, להלן "אבי"), עזב את הארץ ולא ניתן לזמנו כעד. למען הדיוק צריך לציין, שמשקלה של טענה זו פוחת במדת מה, לאור העובדה שאבי העיד שלמיטב זכרונו לא היה מפקדו לידו ברגע הירי (עמ' 39 לפרו'), והרי חלק חשוב בטענת ההגנה של הנתבעת היא הטענה, שאבי ירה בתובע בהיות אבי בסכנת חיים, כי התובע עמד להשליך עליו אבן גדולה כגודל לבנה (להלן "האבן") בהיות התובע על גגון (להלן "הגגון"). יחד עם זאת ראוי להדגיש שעדיין חסרונו של המפקד מכביד על הנתבעת בראיותיה, וזאת משני טעמים: א) משום שלדברי ב"כ הנתבעת, המפקד נכח בזמן הירי (עמ' 11 לפרו'. יצויין שב"כ הנתבעת ראיין את המפקד לצורך המשפט, אלא שבמהלך תקופת השהוי עזב המפקד את הארץ ולא היה ניתן להביאו להעיד). יש לזכור שאבי לא זכר בבטחון אם המפקד היה לידו בשעת הירי, אלא חשב כך לפי מיטב זכרונו (וזה כשלעצמו אולי חלק מהנזק הראייתי). בהקשר לנוכחות המפקד בשעת הירי, ראוי לציין שהתובע העיד שהיו אז שני חיילים (עמ' 23 לפרו'), וזה מחזק את דברי ב"כ הנתבעת; ב) משום שהמפקד יכול היה להעיד על ההתרחשות הכוללת שהיתה במהלך כל הארוע, החל מהסיבה למרדף אחרי התובע שקדם לירי. התובע בסיכומיו מסתמך על החזקה שנקבעה בפסיקה, שראיה שתחת ידו של בעל דין שלא הוגשה לביהמ"ש, חזקה שאין בה כדי להועיל לאותו בעל דין, ואדרבה יש בה כדי לנגוס בגירסתו ולגרוע ממנה (עמ' 6 לסיכומים). בנסיבות כשלנו אין לקבל טענה זו, משום שהנזק הראייתי שנגרם מחמת השהוי הארוך כל כך, בא לידי ביטוי גם בענין החזקה הנזכרת, והוא מתיש את כוחה עד בלי השאיר לה שריד. 6. בטרם נמשיך בניתוח הראיות, אציין: מטעם התובע העיד הוא עצמו ועד נוסף, מוחמד אלקודסי (להלן "אלקודסי"), שהיה שכן של התובע, ובזמן הארוע היה בן 11-12 שנים. מטעם הנתבעת העיד אבי לבדו. התובע הוא בעל דין ובעל ענין רב מאד בהצלחת התביעה (בסיכומיו מבקש הוא כשלשה מיליון ₪ בתוספת הוצאות), ועל כן ראוי להיזהר היטב בהסתמכות על עדותו (ר' בהקשר זה את סעיף 54 לפקודת הראיות). לכך יש להוסיף את העובדה שגם הרושם במהלך עדות התובע לא נטע בלבי אמון בעדותו. גם אלקודסי, שאולי אינו קרוב משפחה של התובע (עמ' 29 לפרו'), רוצה לבטח בטובת התובע, כשכנו של התובע ובהיות התובע חבר של אחיו של אלקודסי (התובע נוהג לבקר בביתו של אלקודסי, עמ' 31 לפרו'). באשר לעדותו של אלקודסי ראוי להוסיף שלשה דברים אלה: א. אלקודסי היה כבן 11-12 ביום הארוע; ב. אלקודסי העיד באפריל 2003, היינו כ-15 שנים אחרי הארוע; ג. וזה עיקר, אלקודסי העיד שלא ראה את אשר ארע לפני שהתובע הגיע לביתו של אלקודסי (משם נמלט התובע אל הגגון שהתובע נורה בהיותו עליו), ולא ראה את שלב הירי, אלא לדבריו שמע יריה ואחריה ראה את התובע במהלך נפילתו לקרקע (עמ' 28 ו-31 לפרו'). לפיכך אלקודסי אינו יכול לדעת אם התובע החזיק את האבן, ואם אבי ירה מחמת סכנה שהיה נתון בה. משמע שלענין האבן וסכנת החיים, יש לפנינו רק עדות של התובע ועדותו של אבי (ר' גם עמ' 45 לפרו'). אציין כבר עכשו שעדותו של אבי נאמנת עלי, ונראית לי מדויקת במיוחד לענין סיבת המרדף אחרי התובע ולענין האבן וסכנת החיים, שלגביהם היה אבי בטוח שזכרונו אינו בוגד בו, מה שאינני יכול לומר על עדות התובע ואלקודסי כאמור. התובע בסיכומיו ניסה לפגום במהמנותו של אבי, בהצביעו על סתירות פה ושם בעדותו מול מסמכים מהארוע, אולם אינני סבור שיש בדברים אלה משום פגיעה במהמנותו, מה גם שעדותו ניתנה בפברואר 2004, היינו כ-16 שנים אחרי הארוע (גם זאת חלק מהנזק הראייתי). 7. על סמך הראיות המקובלות עלי, אני קובע שההתרחשות החלה ביום הארוע בהתפרעות שכללה זריקת אבנים על חיילים. ההתפרעות היתה ברח' הראשי, הסמוך לסימטאות שבהן ביתם של התובע ושל אלקודסי, והתובע השתתף בהתפרעות והשליך אבנים. חיילים, כולל אבי והמפקד, רדפו אחרי התובע כדי לתופשו. התובע בבריחתו נכנס לסימטאות, חדר לביתו של אלקודסי, נעל את הדלת מבפנים כדי למנוע את כניסת החיילים, וניסה להימלט אל העבר השני של הבית. שם עלה התובע על גגון. החיילים, ובכללם אבי, אגפו את הבית של אלקודסי, מתוך מחשבה שהתובע ינסה להימלט מאחורי הבית. אז נוצרה הסיטואציה שבה עמד התובע על גגון, והחזיק את האבן על מנת להשליכה על חיילים, ואבי, וכנראה גם מפקדו, עמדו על הקרקע. אבי הבין שהוא בסכנת מות, אם האבן תושלך עליו, ועל כן הקדים את התובע וירה. בנשקו של אבי היתה תחמושת שמכילה כדורי מתכת מצופים בגומי, שבירייתם הכדורים מתפזרים. תחמושת זו מיועדת לפיזור הפגנות. התובע נפגע מהירי, עינו נפגעה וניזוקה קשות, והוא נפל אל הקרקע מהעבר השני של הבית. אינני מוכן לקבל את הטענות מטעם התובע, על סמך עדותם של התובע ואלקודסי, שלאחר נפילת התובע הוכו הוא ובני המשפחה של אלקודסי. בטרם נורה התובע, הוא היה על הגגון ועמד זקוף, ולא כטענת התובע שהיה בתהליך של טיפוס אל הגגון (אגב, בסיכומיו מאשר התובע שהספיק לעלות על הגגון, סעיף 4 בעמ' 1). אינני מקבל את גירסת התובע, שבהיותו הולך תמים בחזירתו מעבודתו, רחוק מהרחוב הראשי, נבהל בראותו חיילים רצים, ועל כן נס על נפשו ופרץ לתוך ביתו של אל אלקודסי ומשם נמלט ועלה אל הגגון. 8. התובע בסיכומיו טוען, שאבי נהג בניגוד להוראות הפתיחה באש. לדברי התובע בסיכומיו (עמ' 10) "התובע נורה במהלך מבצע של פיזור מפגינים... ועל כן חלות הוראות הפתיחה באש לחיילים בעת התפרעויות... עיון בהוראות אלה סעיף 3 מראה שלמעשה חל איסור לפתוח באש בעת התפרעויות". בעניננו סוגית ההתפרעויות אינה הסוגיה הרלבנטית, אלא המצב שבו עמד התובע על הגגון עם האבן ואבי היה למטה, והאפשרות של השלכת האבן שהעמידה את אבי בסכנת חיים, ועל כן רשאי היה אבי לירות כדי להציל את חייו. התובע טוען שהיה על אבי לתת לתובע אזהרה, ואח"כ לירות באויר ורק אח"כ לירות ברגליים על מנת לפגוע. ואולם אם דברי אבי נכונים, ואני אכן סבור שהם נכונים, כי אז היתה סיטואציה כזו שנקיטת השלבים הנ"ל לא היתה אפשרית. וכלשונו של אבי, בתשובה לשאלה עפ"י איזה הוראות פעל לפני שירה: "במקרה כזה אין הוראות פתיחה באש. יש פה סכנה של חיים זה אני או הוא" (עמ' 37 לפרו'). ובהמשך אומר אבי שלוא פעל לפי הוראות פתיחה באש "אז הוא היה הורג אותי עם האבן". ר' גם דברי אבי בתשובה לשאלה למה לא הזהיר תחילה את התובע: "עד שהייתי אומר לו כבר הייתי חוטף אבן בראש" (עמ' 46 לפרו'). בסיטואציה כזאת זכאי היה אבי לירות כדי להציל את חייו. ראוי לזכור שהתובע נרדף ע"י חיילים, כיון שהשתתף בזריקת אבנים בהתפרעות שהיתה ברחוב (ולא כגירסת התובע שהיה רחוק ממקום ההתפרעות והיה נקי כפיים), ושהתובע ניסה להימלט מהחיילים שרדפו אחריו, ונכנס בחיפזון לבית זר (ביתו של אלקודסי) ונעל את הדלת מבפנים, ואח"כ טיפס מהעבר השני של הבית, עלה על הגגון והחזיק את האבן. כל ההתנהגות הזו היה בה כדי ללמד שצפויה סכנה שהתובע יפעל בצורה אלימה וירצה להשליך את האבן על אבי. יש לזכור שהתובע היה אז בחור כבן 25, ולדברי אבי התובע השתתף בהתפרעות ברחוב הראשי והשליך אבנים על החיילים, ולכן החלו החיילים במרדף אחריו. עוד ראוי לזכור שבהגיע התובע לבית החולים, וכן מאוחר יותר, נרשם הפצוע בשם סלמן אבו עטיה, שם השונה לחלוטין משמו של התובע (עמ' 19 לפרו'). אפשר שהתובע מסר שם לא נכון בהכירו באשמתו ובחששו ממשפט. 9. התובע טוען בסיכומיו (עמ' 13) שאין מדובר בעניננו ב"פעולה מלחמתית". אכן יש ממש בטענה זו של התובע בנסיבות עניננו, אך זאת לגבי השלב של פיזור ההתפרעות ברחוב הראשי, פיזור שקדם לארוע. בשלב כזה אין ראוי בדרך כלל לנהוג ברשלנות מצד החיילים ושלא על פי הנוהלים. השאלה סבוכה יותר במה שנוגע לשלב, שבו היו התובע ואבי בסיטואציה הנ"ל עם האבן (ר' ע"א 5964/92 + 6051, המצוטט בעמ' 13-14 לסיכומי התובע, והתיחסות הנתבעת בסיכומיה בעמ' 15). אינני רואה צורך להכריע בשאלה זו, שכן די לי בכך שאבי עמד בסיטואציה הנ"ל בסכנת חיים, ושהדרך שנקט בה לא חרגה מהתנהגות נאותה. ראוי גם לזכור שהירי לא היה בכדור חי, אלא בתחמושת מצופה גומי ששימשה לפיזור הפגנות (ר' בהקשר זה את ע"א 3889/00, לרנר, פד נו (4) 304). ועוד ראוי לזכור, שאפילו נפלה טעות בשיקול דעתו של אבי (ואינני אומר שכך היה), היתה זו טעות בגדר הסביר שאין מוטל חיוב בנזיקין מחמתה (ר' פרשת לרנר, בעמ' 321). 10. לאור האמור לעיל סבורני שנכון לדחות את התביעה, הן מחמת התישנות התביעה והן מחמת הנימוקים שפרטתי לגוף התביעה. לאלה מצטרף הנימוק של הגשת הסיכומים באחור, שאמנם לוא היה נימוק זה בגפו, לא הייתי דוחה את התביעה, והייתי מסתפק בהוצאות. 11. סוף דבר, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 20,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. מקרי יריפלסטינים